1
אי זה הוּא לקט? זה הנוֹפֵל מִתוֹך המגל בִשעת הקצירה אוֹ הנוֹפֵל מִתוֹך ידוֹ כשיקבֵץ השִבלים ויקצֹר,
והוּא שיִהיה הנוֹפֵל שִבֹלת אחת אוֹ שתים.
אבל אִם נפלוּ שלֹש כאחת הרי שלשתן לבעל השדה.
והנוֹפֵל מֵאחר המגל אוֹ מֵאחר היד,
אפִלוּ שִבֹלת אחת אינה לקט.
2
היה קוֹצֵר בידוֹ בלֹא מגל הנוֹפֵל מִתוֹך ידוֹ אינוֹ לקט.
אבל התוֹלֵש דברים שתוֹלשין אוֹתן הנוֹפֵל מִתוֹך ידוֹ לקט.
היה קוֹצֵר אוֹ תוֹלֵש דבר שדרכוֹ להִתלֵש,
ואחר שקצר מלֹא זרוֹעוֹ אוֹ תלש מלֹא קוּמצוֹ הִכהוּ קוֹץ ונפל מידוֹ על הארץ הרי זה של בעל הבית.
3
היה קוֹצֵר ונִשארה שִבֹלת אחת לֹא נִקצרה,
ונִקצר כל שסביבוֹתיה:
אִם היה רֹאשה מגיע לקמה שבצִדה ויכוֹלה להִקצֵר עִם הקמה הרי היא של בעל השדה,
ואִם לאו הרי היא של עניים.
4
היוּ שתי שִבלוֹת זוֹ בצד זוֹ,
הפנימית יכוֹלה להִקצֵר עִם הקמה,
והחיצוֹנה יכוֹלה להִקצֵר עִם הפנימית ואינה יכוֹלה להִקצֵר עִם הקמה הפנימית נִצלת וּמצלת את החיצוֹנה,
שהרי היא כנוֹפלת מִתוֹך המגל,
ואף על פי שעדין לֹא נִקצרה.
והשִבלין שבקש הרי הֵן של בעל השדה.
5
הרוּח שפִזרה את העמרים ונִתערֵב קציר של בעל הבית עִם הלקט אוֹמדין את השדה כמה לקט היא ראוּיה לעשוֹת,
ונוֹתֵן לעניים,
מִפני שזה אֹנס.
וכמה הוּא שִעוּר זה? ארבעת קבין תבוּאה לכל בית כוֹר.
6
לקט שנפל לארץ ולֹא לִקטוּהוּ עניים,
וּבא בעל הבית והִגדיש את הקציר שלוֹ על הארץ,
כיצד הוּא עוֹשה? מפנה את הגדיש שלוֹ כוּלוֹ למקוֹם אחד,
וכל השִבלים הנוֹגעוֹת בארץ כוּלן לעניים,
מִפני שאין אנוּ יוֹדעין אי זוֹ היא מֵהן שהיתה לקט,
וּספֵק מתנוֹת עניים לעניים,
שנאמר: "תעזֹב" הנח לִפניהם מִשלך.
7
ולמה אין אוֹמדין אוֹתה ויתֵן לעניים מה שראוּיה לעשוֹת לקט? מִפני שעבר והִגדיש על הלקט,
קנסוּהוּ. ואפִלוּ היה שוֹגֵג,
ואפִלוּ היה הלקט שעוֹרים והִגדיש עליו חִטים,
ואפִלוּ קרא לעניים ולֹא באוּ,
ואפִלוּ הִגדישוּהוּ אחֵרים שלֹא מִדעתוֹ כל הנוֹגעוֹת בארץ הרי הֵן לעניים.
8
הצריך לרבֵץ את שדֵהוּ קֹדם שילקטוּ העניים לקט שבה:
אִם הזֵקוֹ מרוּבה על הפסֵד הלקט מוּתר לרבֵץ; ואִם הפסֵד הלקט מרוּבה על הזֵקוֹ אסוּר לרבֵץ.
ואִם קִבֵץ את כל הלקט והִניחוֹ על הגדֵר עד שיבֹא העני ויטלנוּ הרי זוֹ מִדת חסידוּת.
9
זרעים הנִמצאים בחררי הנמלים:
אִם היוּ החוֹרים בתוֹך הקמה הרי הוּא של בעל השדה,
שאין לעניים מתנה בתוֹך הקמה; ואִם היוּ במקוֹם שנִקצר הרי זה של עניים,
שמא מִן הלקט גֵררוּהוּ.
ואף על פי שנִמצא שחוֹר,
אין אוֹמרין:
הרי זה מִשנה שעברה,
שספֵק הלקט לקט.
10
שִבֹלת של לקט שנִתערבה בגדיש הרי זה מפריש שתי שִבלוֹת,
ואוֹמֵר על אחת מֵהן:
'אִם הלקט היא זוֹ הרי היא של עניים,
ואִם אינה לקט הרי המעשרוֹת שהיא חיבת בהן שִבֹלת זוֹ קבוּעין בשִבֹלת שניה'.
וחוֹזֵר וּמתנה כֵן על שִבֹלת שניה.
ונוֹתֵן את אחת מֵהן לעני,
והאחרת תִהיה מעשֵר.
11
לֹא ישכֹר אדם את הפוֹעֵל על מנת שילקֵט בנוֹ אחריו.
אבל האריסין והחכוֹרוֹת והמוֹכֵר קוֹמתוֹ לִקצֹר ילקֵט בנוֹ אחריו.
ויֵש לפוֹעֵל להביא אִשתוֹ וּבניו ללקֵט אחריו,
ואפִלוּ שכרוֹ לִטֹל חצי הקציר אוֹ שלישוֹ אוֹ רביעוֹ בִשכרוֹ.
12
מי שאינוֹ מניח את העניים ללקֵט,
אוֹ שהוּא מניח את אחד וּמוֹנֵע את אחד,
אוֹ שסיע את אחד מֵהם על חבֵרוֹ הרי זה גוֹזֵל את העניים.
13
ואסוּר לאדם להרביץ ארי וכיוֹצֵא בוֹ בתוֹך שדֵהוּ כדי שיִראוּ אוֹתוֹ העניים ויברחוּ.
:היוּ שם עניים שאינן ראוּיין לִטֹל לקט:
אִם יכוֹל בעל הבית למחוֹת בידן ממחה,
ואִם לאו מניחן,
מִפני דרכי שלוֹם.
14
המפקיר את הלקט עִם נפילת רוּבוֹ אינוֹ הפקֵר.
מֵאחר שנשר רוּבוֹ,
אין לוֹ בוֹ רשוּת.
15
אי זה הוּא פרט? זה גרגֵר אחד אוֹ שני גרגרים הנִפרטים מִן האשכוֹל בִשעת הבצירה.
נפלוּ שלֹשה גרגרים בבת אחת אינוֹ פרט.
16
היה בוֹצֵר וכרת את האשכוֹל,
והוּסבך בעלים ונפל לארץ ונִפרט אינוֹ פרט.
:היה בוֹצֵר וּמשליך לארץ,
כשמפנה האשכוֹלוֹת,
אפִלוּ חצי אשכוֹל שנִמצא שם:
פרט. וכֵן אשכוֹל שלֵם שנִפרט שם:
הרי הוּא פרט.
והמניח את הכלכלה תחת הגפן בשעה שהוּא בוֹצֵר הרי זה גוֹזֵל את העניים.
17
אי זוֹ היא עוֹללת? זה אשכוֹל הקטן שאינוֹ מעוּבה כאשכוֹלוֹת,
שאין לוֹ כתֵף ואין ענביו נוֹטפוֹת זוֹ על זוֹ אלא מפוּזרוֹת.
יֵש לה כתֵף ואין לה נטֵף,
נטֵף ואין לה כתֵף הרי היא של בעל הכרם.
ואִם ספֵק לעניים.
18
אי זה הוּא כתֵף? פסיגין המחוּברוֹת בשִדרה זוֹ על גבי זוֹ.
נטֵף? ענבים המחוּברוֹת בשִדרה ויוֹרדוֹת,
והוּא שיִהיוּ כל הענבים שבעוֹלֵלוֹת נוֹגעין בפס ידוֹ.
ולמה נִקרא שמוֹ עוֹלֵל? מִפני שהוּא לִשאר האשכוֹלוֹת כעוֹלֵל לאיש.
19
ואין בעל הבית חיב לִבצֹר העוֹלֵלוֹת ולִתנן לעניים,
אלא הֵן בוֹצרין אוֹתן לעצמן.
וגרגֵר יחידי הרי הוּא עוֹללת.
20
זמוֹרה שהיה בה אשכוֹל,
וּבארכוּבה של זמוֹרה עוֹללת:
אִם נִקרצת עִם האשכוֹל הרי היא של בעל הכרם,
ואִם לאו הרי היא של עניים.
21
כרם שכוּלוֹ עוֹלֵלוֹת הרי הוּא של עניים,
שנאמר: "וכרמך לֹא תעוֹלֵל" אפִלוּ כוּלוֹ עוֹלֵלוֹת.
ואין הפרט והעוֹלֵלוֹת נוֹהגין אלא בכרם בִלבד.
22
אין העניים זוֹכין לִקח פרט ועוֹלֵלוֹת עד שיתחיל בעל הכרם לִבצֹר את כרמוֹ,
שנאמר: "וכי תִבצֹר.
.. לֹא תעוֹלֵל" .
וכמה יבצֹר ויהיוּ זוֹכין בהן? שלֹשה אשכוֹלוֹת שהֵן עוֹשין רביע.
23
המקדיש את כרמוֹ עד שלֹא נוֹדעוּ העוֹלֵלוֹת אין העוֹלֵלוֹת לעניים.
ואִם מִשנוֹדעוּ העוֹלֵלוֹת העוֹלֵלוֹת לעניים,
ויתנוּ שכר גִדוּלם להקדֵש.
24
הזוֹמֵר את הגפן אחר שנוֹדעוּ העוֹלֵלוֹת הרי זה זוֹמֵר כדרכוֹ.
וּכשֵם שכוֹרֵת האשכוֹלוֹת,
כך כוֹרֵת העוֹלֵלוֹת.
25
גוֹי שמכר כרמוֹ לישראֵל לִבצֹר חיב בעוֹלֵלוֹת.
ישראֵל וגוֹי שהיוּ שוּתפין בכרם חלקוֹ של ישראֵל חיב,
ושל גוֹי פטוּר.
26
בן לֵוי שנתנוּ לוֹ מעשֵר טבל וּמצא בוֹ עוֹלֵלוֹת נוֹתנם לעני.
ואִם נִקרצת עִם האשכוֹל יֵש לוֹ לעשוֹתה תרוּמת מעשֵר על מקוֹם אחֵר.
27
מי שהיוּ לוֹ חמֵש גפנים וּבצרן לתוֹך ביתוֹ:
אִם לאכלן ענבים פטוּר מִן הפרט וּמִן השִכחה וּמִן הרבעי,
וחיב בעוֹלֵלוֹת; ואִם בצרן לִשתוֹתן יין חיב בכֹל,
אלא אִם כֵן שיֵר מִקצתן.