1
כל אֹכל שגִדוּליו מִן הארץ,
ונִשמר, וּלקיטתוֹ כוּלוֹ כאחת,
וּמכניסין אוֹתוֹ לקיוּם חיב בפֵאה,
שנאמר: "וּבקוּצרכם את קציר"
2
כל הדוֹמה לקציר בחמֵש דרכים האֵלוּ הוּא שחיב בפֵאה,
כגוֹן התבוּאה והקִטניוֹת והחרוּבין והאגוֹזין והשקֵדים והרִמוֹנין והענבים והזיתים והתמרים,
בין רטוּבין בין יבֵשים,
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
:אבל אסטיס וּפוּאה וכיוֹצֵא בהן פטוּרין,
מִפני שאינן אֹכל.
וכֵן כמֵהין וּפִטריוֹת פטוּרין,
מִפני שאין גִדוּליהן מִן הארץ כִשאר פֵרוֹת הארץ.
וכֵן ההפקֵר פטוּר,
שאין לוֹ מי שיִשמרנוּ,
שהרי הוּא מוּפקר לכֹל.
וכֵן התאֵנים אינן חיבין בפֵאה,
שאין לקיטתן כאחד,
אלא יֵש באילן זה מה שיִגמֵר היוֹם ויֵש בוֹ מה שיִגמֵר לאחר כמה ימים.
וכֵן הירק פטוּר,
שאין מכניסין אוֹתוֹ לקיוּם.
:השוּמין והבצלים חיבין בפֵאה,
שהרי מיבשין אוֹתן וּמכניסין אוֹתן לקיוּם.
וכֵן האִמהוֹת של בצלים שמניחין אוֹתן בארץ לִקח מֵהן הזרע חיבוֹת בפֵאה,
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.
3
וקרקע כל שהיא חיבת בפֵאה,
ואפִלוּ היתה של שוּתפין,
שנאמר: "קציר ארצכם" אפִלוּ של רבים.
4
שדה שקצרוּה גוֹים לעצמן,
אוֹ קצרוּה לִסטים,
אוֹ קִרסמוּה נמלים,
אוֹ שִברתה הרוּח אוֹ בהֵמה הרי זוֹ פטוּרה מִן הפֵאה,
שחוֹבת הפֵאה בקוֹמה.
5
קצר חציה וקצרוּ הלִסטים חציה שנִשאר הרי זוֹ פטוּרה,
שהחיוּב בחֵצי שקצרוּ הלִסטים.
:אבל אִם קצרוּ הלִסטים חציה,
וחזר הוּא וקצר השאר נוֹתֵן פֵאה לשִעוּר מה שקצר.
קצר חציה וּמכר חציה הלוֹקֵח נוֹתֵן פֵאה לכֹל.
קצר חציה והִקדיש חציה הפוֹדה מיד הגִזבר נוֹתֵן פֵאה לכֹל.
קצר חציה והִקדישוֹ הרי זה מניח מִן השאר פֵאה הראוּיה לכֹל.
6
כרם שהיה בוֹצֵר מִמנוּ ענבים לִמכֹר בשוּק,
וּבדעתוֹ שיניח השאר לגת לִדרֹך אוֹתוֹ:
אִם היה בוֹצֵר לשוּק מִכאן וּמִכאן הרי זה נוֹתֵן פֵאה למה שבוֹצֵר לגת כפי הנִשאר; ואִם היה בוֹצֵר לשוּק מֵרוּח אחת בִלבד הרי זה נוֹתֵן פֵאה מִן השאר כפי הראוּי לכל הכרם.
הוֹאיל וּבצר מֵרוּח אחת,
אינוֹ כבוֹצֵר עראי מעט מִכאן וּמעט מִכאן שהוּא פטוּר.
:וכֵן הקוֹטֵף מלילוֹת מעט מעט וּמכניס לביתוֹ,
אפִלוּ קטף כֵן כל שדֵהוּ פטוּר מִן הלקט וּמִן השִכחה וּמִן הפֵאה.
7
הקוֹצֵר כל שדֵהוּ קֹדם שתִגמֵר ועדין לֹא הֵביאה שליש הרי זוֹ פטוּרה,
ואִם הִגיעה לִשליש חיבת.
וכֵן בפֵרוֹת האילן:
אִם נִגמרוּ שליש גמירתן חיבין.
8
המקדיש את שדֵהוּ והיא קמה,
וּפדיה והיא קמה חיבת בפֵאה.
קצרה הגִזבר ואחר כך פדיה פטוּרה,
שבִשעת חיוּב הפֵאה היתה קֹדש שאינוֹ חיב בפֵאה.
9
נכרי שקצר שדֵהוּ ואחר כך נִתגיֵר הרי זוֹ פטוּרה מִן הפֵאה וּמִן הלקט וּמִן השִכחה,
אף על פי שאין השִכחה אלא בִשעת העִמוּר.
10
אין שוֹכרין פוֹעלים גוֹים לִקצֹר,
מִפני שאינן בקיין בלקט וּפֵאה.
ואִם שכר וקצרוּ את כוּלה הרי זוֹ חיבת בפֵאה.
11
בעל הבית שקצר כל שדֵהוּ ולֹא הִניח פֵאה הרי זה נוֹתֵן מִן השִבלים פֵאה לעניים ואינוֹ צריך לעשֵר.
ואפִלוּ נתן להן רֹב הקציר מִשוּם פֵאה הרי זה פטוּר מִן המעשרוֹת.
וכֵן אִם דש ועדין לֹא זרה נוֹתֵן להן הפֵאה קֹדם שיעשֵר.
אבל אִם דש וזרה ברחת וּבמִזרה וגמר מלאכתוֹ מעשֵר ואחר כך נוֹתֵן להן מִן הפֵרוֹת המעוּשרין שִעוּר הפֵאה הראוּיה לאוֹתה שדה.
וכֵן באילנוֹת.
12
אין מניחין את הפֵאה אלא בסוֹף השדה,
כדי שיִהיוּ העניים יוֹדעין מקוֹם שיבֹאוּ לוֹ; וּכדי שתִהיה נִכרת לעוֹברים ולשבים,
ולֹא יֵחשֵד; וּמִפני הרמאין,
שלֹא יתכוֵּן לִקצֹר הכֹל ואוֹמֵר לאֵלוּ שרוֹאין אוֹתוֹ שקוֹצֵר סוֹף שדֵהוּ:
'בִתחִלת השדה הִנחתי'; ועוֹד שלֹא ישמֹר שעה שאין שם אדם ויניחנה,
ויתננה לעני הקרוֹב לוֹ.
:עבר והִניח הפֵאה בִתחִלת השדה אוֹ באמצעה הרי זוֹ פֵאה,
וצריך שיניח בסוֹף השדה כשִעוּר הפֵאה הראוּיה למה שנִשאר בשדה אחר שהִפריש את הרִאשוֹנה.
13
בעל הבית שנתן פֵאה לעניים,
ואמרוּ לוֹ:
'תֵן לנוּ מִצד זה' ונתן להן זוֹ וזוֹ פֵאה.
וכֵן בעל השדה שהִפריש פֵאה ואמר:
'הרי זוֹ פֵאה,
וגם זוֹ',
אוֹ שאמר:
'הרי זוֹ פֵאה,
וזוֹ' הרי שתיהן פֵאה.
14
אסוּר לפוֹעלין לִקצֹר את כל השדה,
אלא מניחין בסוֹף השדה כשִעוּר הפֵאה,
ואין לעניים בה כלוּם עד שיפרישנה בעל הבית מִדעתוֹ.
לפיכך, עני שראה פֵאה בסוֹף שדה אסוּר לוֹ לִגע בה,
מִשוּם גזֵל,
עד שיִוּדע לוֹ שהיא מִדעת בעל הבית.
15
הפֵאה של תבוּאה וקִטניוֹת וכיוֹצֵא בהן מִזרעים הנִקצרין,
וכֵן פאת הכרם והאילנוֹת נִתנת בִמחוּבר לקרקע,
והעניים בוֹזזין אוֹתה בידן,
ואין קוֹצרין אוֹתה במגלוֹת ולֹא עוֹקרין אוֹתה בקרדוּמוֹת,
כדי שלֹא יכוּ איש את רֵעֵהוּ.
רצוּ אוֹתן העניים לחלֵק אוֹתה ביניהן הרי אֵלוּ מחלקין.
אפִלוּ תִשעים ותִשעה אוֹמרין לחלֵק ואחד אוֹמֵר לבֹז לזה האחד שוֹמעין,
שאמר כהלכה.
16
פֵאה של דלית ושל דקל שאין העניים מגיעין לבֹז אוֹתה אלא בסכנה גדוֹלה בעל הבית מוֹריד אוֹתה וּמחלֵק בין העניים.
ואִם רצוּ כוּלן לבֹז אוֹתה בוֹזזין.
אפִלוּ תִשעים ותִשעה אוֹמרין לבֹז ואחד אוֹמֵר לחלֵק שוֹמעין לאחד,
שאמר כהלכה,
וּמחיבין בעל הבית להוֹריד וּלחלֵק ביניהן.
17
בשלֹש עִתוֹת ביוֹם מחלקין את הפֵאה לעניים בשדה אוֹ מניחין אוֹתן לבֹז אוֹתה:
בשחר, וּבחצוֹת היוֹם,
וּבמִנחה. ועני שבא בלֹא זמן זה אין מניחין אוֹתוֹ לִטֹל,
כדי שיִהיה עֵת קבוּע לעניים שיִתקבצוּ בוֹ כוּלן לִטֹל.
:ולמה לֹא קבעוּ לה עֵת אחת ביוֹם? מִפני שיֵש שם עניוֹת מניקוֹת,
שצריכין לאכֹל בִתחִלת היוֹם,
ויֵש שם עניים קטנים שאינן נֵעוֹרין בבֹקר ולֹא יגיעוּ לשדה עד חצי היוֹם,
ויֵש שם זקֵנים שאינן מגיעין עד המִנחה.
18
עני שנטל מִקצת הפֵאה וזרק על השאר,
אוֹ שנפל עליה,
אוֹ שפֵרש טליתוֹ עליה קוֹנסין אוֹתוֹ וּמעבירין אוֹתוֹ מִמנה,
ואפִלוּ מה שנטל לוֹקחין אוֹתוֹ מידוֹ ונוֹתנין לעני אחֵר.
19
מי שלִקֵט את הפֵאה ואמר:
'הרי זה לאיש פלוֹני העני':
אִם עני הוּא זה שלִקֵט מִתוֹך שזכה בה לעצמוֹ,
זכה בה לאוֹתוֹ פלוֹני; ואִם עשיר הוּא לֹא זכה לוֹ,
אלא יתננה לעני שנִמצא רִאשוֹן.
20
בעל הבית שהִניח פֵאה לעניים אֵלוּ העוֹמדין לפניו,
וּבא עני אחֵר וּנטלה זכה בה,
שאין העני זוֹכה בלקט ושִכחה וּפֵאה וסלע של מציאה עד שיגיעוּ לידוֹ.