הִלכוֹת מתנוֹת עניים:
יֵש בִכללן שלֹש עשרֵה מִצווֹת,
שבע מִצווֹת עשֵה ושֵש מִצווֹת לֹא תעשה,
וזה הוּא פרטן:
:א)nbsp;להניח פֵאה.
ב)nbsp;שלֹא יכלה הפֵאה.
ג)nbsp;להניח לקט.
ד)nbsp;שלֹא ילקֵט הלקט.
ה)nbsp;לעזֹב עוֹלֵלוֹת בכרם.
ו)nbsp;שלֹא יעוֹלֵל הכרם.
ז)nbsp;לעזֹב פרט הכרם.
ח)nbsp;שלֹא ילקֵט פרט הכרם.
ט)nbsp;להניח השִכחה.
י)nbsp;שלֹא ישוּב לקחת השִכחה.
יא)nbsp;להפריש מעשֵר לעניים.
יב)nbsp;לִתֵן צדקה כמִסת יד.
יג)nbsp;שלֹא יאמֵץ לבבוֹ על העני.
:וּבֵאוּר מִצווֹת אֵלוּ בִפרקים אֵלוּ.
1
הקוֹצֵר את שדֵהוּ לֹא יקצֹר כל השדה כוּלה,
אלא יניח קמה מעט לעניים בסוֹף השדה,
שנאמר: "לֹא תכלה פאת שדך בקוּצרך" .
אחד הקוֹצֵר ואחד התוֹלֵש.
וזה שמניח הוּא הנִקרא פֵאה.
2
וּכשֵם שמניח בשדה,
כך מניח באילנוֹת כשאוֹסֵף את פֵרוֹתיהן מניח מעט לעניים.
עבר וקצר את כל השדה אוֹ אסף כל פֵרוֹת האילן לוֹקֵח מִמה שקצר אוֹ אסף מעט ונוֹתנוֹ לעניים,
שנתינתוֹ מִצות עשֵה,
שנאמר: "לעני ולגֵר תעזֹב אֹתם" .
ואפִלוּ טחן הקמח ולשוֹ ואפהוּ פת הרי זה נוֹתֵן פֵאה מִן הפת לעניים.
3
אבד כל הקציר שקצר אוֹ נִשרף קֹדם שיִתֵן הפֵאה הרי זה לוֹקה,
שהרי עבר על מִצות לֹא תעשה,
ואינוֹ יכוֹל לקיֵם עשֵה שבה שנִתק לוֹ.
4
וכֵן בלקט:
כשקוֹצֵר וּמאלֵם לֹא ילקֵט השִבלים הנוֹפלוֹת בִשעת הקציר,
אלא יניחֵם לעניים,
שנאמר: "ולקט קצירך לֹא תלקֵט" .
עבר ולִקטן,
אפִלוּ טחן ואפה נוֹתֵן לעניים,
שנאמר: "לעני ולגֵר תעזֹב אֹתם" .
אבדוּ אוֹ נִשרפוּ אחר שלִקטן קֹדם שיִתֵן לעניים לוֹקה.
5
וכֵן בפרט שנִפרט מִן הענבים בִשעת הבצירה,
וכֵן בעוֹלֵלוֹת,
שנאמר: "וכרמך לֹא תעוֹלֵל וּפרט כרמך לֹא תלקֵט לעני ולגֵר" וכו' .
:וכֵן המעמֵר ושכח אלוּמה אחת בשדה הרי זה לֹא יקחנה,
שנאמר: "ושכחת עֹמר בשדה לֹא תשוּב לקחתוֹ" .
עבר ולקח,
ואפִלוּ טחנוֹ ואפהוּ הרי זה נוֹתנוֹ לעניים,
שנאמר: "לגֵר ליתוֹם ולאלמנה יהיה" זוֹ מִצות עשֵה.
הא למדתה שכוּלן מִצווֹת לֹא תעשה שנִתק לעשֵה הֵן,
ואִם לֹא קיֵם עשֵה שבהן לוֹקה.
6
כשֵם שהשִכחה בעמרים,
כך היא בקמה:
אִם שכח מִקצת הקמה ולֹא קצרה הרי זוֹ לעניים.
וּכשֵם שהשִכחה בתבוּאה וכיוֹצֵא בה,
כך יֵש שִכחה לאילנוֹת כוּלן,
שנאמר: "כי תחבֹט זיתך לֹא תפאֵר אחריך" ,
והוּא הדין לִשאר האילנוֹת,
שיֵש להן שִכחה כזיתים.
7
נִמצֵאת למֵד שארבע מתנוֹת לעניים בכרם:
הפרט והעוֹלֵלוֹת והשִכחה והפֵאה,
ושלֹש מתנוֹת בתבוּאה:
הלקט והשִכחה והפֵאה,
וּשתים בִשאר האילנוֹת:
הפֵאה והשִכחה.
8
כל מתנוֹת עניים אֵלוּ אין בהן טוֹבת הניה לבעלים,
אלא העניים באים ונוֹטלין אוֹתן על כֹרח הבעלים.
ואפִלוּ עני שבישראֵל מוֹציאין אוֹתן מידוֹ.
9
כל גֵר האמוּר במתנוֹת עניים אינוֹ אלא גֵר צדק,
שהרי הוּא אוֹמֵר במעשר עני:
"וּבא הלֵוי וכו' והגֵר" מה לֵוי בן ברית,
אף הגֵר בן ברית.
ואף על פי כֵן אין מוֹנעין עניי גוֹים מִמתנוֹת אֵלוּ,
אלא באין בִכלל עניי ישראֵל ונוֹטלין אוֹתם,
מִפני דרכי שלוֹם.
10
נאמר במתנוֹת עניים:
"לעני ולגֵר תעזֹב אֹתם" כל זמן שהעניים תוֹבעין אוֹתן.
פסקוּ העניים מִלבקֵש ולחזֹר עליהן הרי הנִשאר מֵהן מוּתר לכל אדם,
שאין גוּפן קדוֹש כתרוּמוֹת.
ואינוֹ חיב לִתֵן להן דמיהן,
שלֹא נאמר בהן:
'ונתן לעניים',
אלא: "תעזֹב אֹתם",
ואינוֹ מצוּוּה לעזֹב אוֹתן לחיה ולעוֹפוֹת אלא לעניים,
והרי אין עניים.
11
וּמֵאימתי כל אדם מוּתרין בלקט? מִשיִכנסוּ המלקטים השניים וילקטוּ אחר מלקטים הרִאשוֹנים ויֵצאוּ.
וּמֵאימתי כל אדם מוּתרין בפרט וּבעוֹלֵלוֹת? מִשיהלכוּ העניים בכרם ויבֹאוּ הנִשאר אחרי כֵן מוּתר לכל אדם.
:וּמֵאימתי כל אדם מוּתרין בשִכחה של זיתים בארץ ישראֵל? אִם שכח אוֹתה ברֹאש הזית הרי זה מוּתר בה מֵרֹאש חֹדש כִסלֵו,
שהוּא זמן רביעה שניה בשנה אפילה.
אבל צִבוּרי זיתים שיִשכחוּ תחת האילן הרי זה מוּתר בהן מִשיִפסקוּ העניים מִלחזֵר אחריהם.
12
כל זמן שיֵש לעני לִטֹל שִכחת הזיתים המוּנחת בארץ תחת האילנוֹת נוֹטֵל,
ואף על פי שכבר הוּתר כל אדם בשִכחה שברֹאש האילן.
וכל זמן שיֵש לוֹ לִטֹל שִכחה שברֹאש האילן נוֹטֵל,
ואף על פי שעדין אין לוֹ שִכחה תחתיו.
13
מתנוֹת עניים שבשדה שאין העניים מקפידין עליהן הרי הֵן של בעל השדה,
ואף על פי שעדין לֹא פסקוּ העניים מִלחזֵר על מתנוֹתיהם.
14
כל מתנוֹת עניים האֵלוּ אינן נוֹהגוֹת מִן התוֹרה אלא בארץ ישראֵל,
כִתרוּמוֹת וּמעשרוֹת.
הרי הכתוּב אוֹמֵר:
"וּבקוּצרכם את קציר ארצכם" ,
"כי תִקצֹר קצירך בשדך" .
וּכבר נִתפרֵש בתלמוּד שהפֵאה נוֹהגת בחוּצה לארץ מִדִבריהם.
ויֵראה לי שהוּא הדין לִשאר מתנוֹת עניים אֵלוּ,
שהֵן כוּלן נוֹהגוֹת בחוּצה לארץ מִדִברי סוֹפרים.
15
כמה הוּא שִעוּר הפֵאה? מִן התוֹרה אין לה שִעוּר:
אפִלוּ הִניח שִבֹלת אחת יצא ידי חוֹבתוֹ.
אבל מִדִבריהם אין פחוֹת מֵאחד מִשִשים,
בין בארץ בין בחוּצה לארץ.
וּמוֹסיף על האחד מִשִשים לפי גֹדל השדה וּלפי רֹב העניים וּלפי בִרכת הזרע.
:כיצד? שדה שהיא קטנה ביוֹתֵר,
שאִם הִניח אחד מִשִשים אינוֹ מוֹעיל לעני הרי זה מוֹסיף על השִעוּר.
וכֵן אִם היוּ העניים מרוּבים מוֹסיף.
ואִם זרע מעט ואסף הרבֵה,
שהרי נִתברֵך מוֹסיף לפי הברכה.
וכל המוֹסיף בפֵאה מוֹסיפין לוֹ שכר.
ואין להוֹספה הזֹאת שִעוּר.