1
כל הבא על ערוה מִכל העריוֹת דרך אֵברים,
אוֹ שחִבֵק ונִשֵק דרך תאוה ונהנה בקֵרוּב בשר הרי זה לוֹקה מִן התוֹרה,
שנאמר: "לבִלתי עשוֹת מֵחוּקוֹת התוֹעֵבֹת" ,
ונאמר: "לֹא תִקרבוּ לגלוֹת ערוה" ,
כלוֹמר לֹא תִקרבוּ לִדברים המביאין לידי גִלוּי ערוה.
2
והעוֹשה דבר מֵחוּקוֹת אֵלוּ הרי הוּא חשוּד על העריוֹת.
ואסוּר לאדם לִקרֹץ בידיו וּברגליו אוֹ לִרמֹז בעיניו לאחת מִן העריוֹת,
וכֵן לִשחֹק עִמה אוֹ להקֵל רֹאש.
ואפִלוּ להריח הבשמים שעליה אוֹ להביט ביפיה אסוּר.
וּמכין המִתכוֵּן לדבר זה מכת מרדוּת.
והמִסתכֵל אפִלוּ באצבע קטנה של אִשה ונִתכוֵּן לֵהנוֹת כמי שנִסתכֵל בִמקוֹם התֹרף.
ואפִלוּ לִשמֹע קוֹל הערוה אוֹ לִראוֹת שערה אסוּר.
3
וכל הדברים האֵלוּ אסוּרין בחיבי לאוין.
וּמוּתר להִסתכֵל בִפני הפנוּיה וּלבדקה,
בין בתוּלה בין בעוּלה,
כדי שיִראה אִם היא נאה בעיניו ישאנה,
ואין בזה צד אִסוּר; ולֹא עוֹד,
אלא ראוּי לעשוֹת כֵן.
אבל לֹא יסתכֵל דרך זנוּת.
הרי הוּא אוֹמֵר:
"ברית כרתי לעיני וּמה אתבוֹנֵן על בתוּלה" .
4
וּמוּתר לאדם להביט לאִשתוֹ כשהיא נִדה,
ואף על פי שהיא ערוה.
ואף על פי שיֵש לוֹ הנאת לֵב בִראיתה,
הוֹאיל והיא מוּתרת לוֹ לאחר זמן אינוֹ בא בזה לִדבר מִכשוֹל.
אבל לֹא ישחק ולֹא יקֵל רֹאש עִמה,
שמא ירגיל לִדבר עבֵרה.
5
אסוּר להִשתמֵש באִשה כלל,
בין גדוֹלה בין קטנה,
בין שִפחה בין משוּחררת,
שמא יבֹא לידי הִרהוּר.
באיזה שִמוּש אמרוּ? כגוֹן רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המִטה בפניו וּמזיגת הכוֹס,
שאין עוֹשה לאיש דברים אֵלוּ אלא אִשתוֹ בִלבד.
ואין שוֹאלין בִשלוֹם אִשה כלל,
ואפִלוּ על ידי שליח.
6
המחבֵק אחת מִן העריוֹת שאין לִבוֹ של אדם נוֹקפוֹ עליהן אוֹ שנִשֵק מֵהן אחת,
כגוֹן אחוֹתוֹ הגדוֹלה ואחוֹת אִמוֹ וכיוֹצֵא בהן,
אף על פי שאין שם תאוה ולֹא הנאה כלל הרי זה מגוּנה ביוֹתֵר,
ודבר זה אִסוּר הוּא,
וּמעשֵה טִפשים הוּא; שאין קרֵבין לערוה כלל,
בין גדוֹלה בין קטנה,
חוּץ מֵהאֵם לִבנה והאב לבִתוֹ.
7
כיצד? מוּתר האב לחבֵק בִתוֹ וּלנשקה ותישן עִמוֹ בקֵרוּב בשר,
וכֵן האֵם עִם בנה,
כל זמן שהֵן קטנים.
הִגדילוּ, ונעשה הבֵן גדוֹל והבת גדוֹלה,
והוּא שיִהיוּ "שדים נכֹנוּ וּשערֵך צִמֵח" זה ישֵן בִכסוּתוֹ וזה ישֵן בִכסוּתוֹ.
ואִם היתה בוֹשה לעמֹד ערוּמה בִפני אביה אוֹ שנִשֵאת,
וכֵן אִם היתה האֵם בוֹשה לעמֹד בִפני בנה ערוּמה,
ואף על פי שהֵן קטנים,
מִשהִגיעוּ להִכלֵם מֵהן אין ישֵנין עִמהן אלא בִכסוּתן.
8
נשים המסוֹללוֹת זוֹ בזוֹ אסוּר,
וּמִמעשֵה מִצרים הוּא שהוּזהרנוּ עליו,
שנאמר: "כמעשֵה ארץ מִצרים" וכו' .
ואמרוּ חכמים:
וּמה היוּ עוֹשין? איש נוֹשֵא איש,
ואִשה נוֹשאה אִשה,
ואִשה נִשֵאת לִשני אנשים.
אף על פי שמעשה זה אסוּר אין מלקין עליו,
שאין לוֹ לאו מיוּחד,
והרי אין שם ביאה כלל; לפיכך אין נאסרוֹת לִכהוּנה מִשוּם זנוּת,
ולֹא תֵאסֵר אִשה על בעלה בזה,
שאין כאן זנוּת.
וראוּי להכוֹתן מכת מרדוּת,
הוֹאיל ועשוּ אִסוּר.
ויֵש לאיש להקפיד על אִשתוֹ בדבר זה,
ולִמנֹע הנשים הידוּעוֹת בכך מִלהִכנֵס לה וּמִלצֵאת היא אליהן.
9
אִשתוֹ של אדם מוּתרת היא לוֹ.
וּלפיכך כל מה שרוֹצה לעשוֹת באִשתוֹ,
עוֹשה: בוֹעֵל בכל עֵת שיִרצה,
וּמנשֵק בכל אֵבר שיִרצה,
וּבא עליה בין כדרכה בין שלֹא כדרכה בין דרך אֵברים.
ואף על פי כֵן,
מִדת חסידוּת שלֹא יקֵל אדם את רֹאשוֹ לכך,
ושיקדֵש עצמוֹ בִשעת תשמיש,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת דֵעוֹת,
ולֹא יסוּר מִדרך העוֹלם וּמִנהגוֹ,
שאין דבר זה אלא כדי לִפרוֹת ולִרבוֹת.
10
אסוּר לאדם לשמֵש מִטתוֹ לאוֹר הנֵר.
הרי שהיתה לילי שבת,
ולֹא היה לוֹ בית אחֵר,
והיה הנֵר דוֹלֵק הרי זה לֹא ישמֵש כלל.
וכֵן אסוּר לישראֵלי לשמֵש מִטתוֹ ביוֹם,
שעזוּת פנים היא.
ואִם היה תלמיד חכמים שאינוֹ בא להִמשֵך בכך הרי זה מאפיל בטליתוֹ,
וּמשמֵש. ואין נִזקקין לדבר זה אלא מִפני צֹרך גדוֹל.
ודרך קדוּשה לשמֵש באמצע הלילה.
11
אין דעת חכמים נוֹחה על מי שהוּא מרבה בתשמיש המִטה ויהיה מצוּי אֵצל אִשתוֹ תמיד כתרנגֹלין,
וּפגוּם הוּא עד מאֹד,
וּמעשֵה בוּרים.
אלא כל הממעֵט בתשמיש משוּבח,
והוּא שלֹא יבטֵל עוֹנה אלא מִדעת אִשתוֹ.
ולֹא תִקנוּ ברִאשוֹנה לבעלי קראין שלֹא יקראוּ בתוֹרה עד שיִטבֹלוּ,
אלא כדי למעֵט בתשמיש המִטה.
12
וכֵן אסרוּ חכמים שלֹא ישמֵש אדם מִטתוֹ ולִבוֹ מחשֵב באִשה אחרת,
ולֹא יבעֹל מִתוֹך שִכרוּת,
ולֹא מִתוֹך מריבה,
ולֹא מִתוֹך שִנאה,
ולֹא יבֹא עליה בעל כרחה והיא ירֵאה מִמנוּ,
ולֹא כשיִהיה אחד מֵהן מנוּדה,
ולֹא יבֹא עליה אחר שגמר בלִבוֹ לגרשה.
ואִם עשה כֵן הבנים אינן הגוּנים,
אלא מֵהן עזי פנים וּמֵהם מוֹרדין וּפוֹשעין.
13
וכֵן אמרוּ חכמים,
שכל אִשה חצוּפה שהיא תוֹבעת תשמיש בפיה,
אוֹ המפתה אִשה לשֵם נִשוּאין,
אוֹ המִתכוֵּן לבֹא על רחֵל אִשתוֹ וּבא על לֵאה אִשתוֹ,
וּמי שלֹא שהת אחר בעלה שלֹשה חדשים והרי הבֵן ספֵק כל אֵלוּ הבנים היִלוֹדים מֵהן הֵן המוֹרדים והפוֹשעים שיִסוּרי הגלוּת בוֹררין אוֹתן.
14
ואסוּר לאדם שיבֹא על אִשתוֹ בשוקים וּברחוֹבוֹת אוֹ בגנוֹת וּבפרדסים,
אלא בבית דירה,
שלֹא יֵראה כִזנוּת וירגילוּ עצמן לידי זנוּת.
והבוֹעֵל אִשתוֹ בִמקוֹמוֹת אֵלוּ מכין אוֹתוֹ מרדוּת.
וכֵן המקדֵש בביאה,
והמקדֵש בשוּק,
והמקדֵש בלֹא שִדוּך מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
15
אכסנאי אסוּר בתשמיש המִטה עד שיחזֹר לביתוֹ.
וכֵן אסרוּ חכמים על האיש שידוּר בבית חמיו,
שזוֹ עזוּת פנים היא,
ולֹא יכנֵס עִמוֹ למרחץ.
16
וכֵן לֹא יכנֵס אדם למרחץ עִם אביו ולֹא עִם בעל אחוֹתוֹ ולֹא עִם תלמידוֹ.
ואִם היה צריך לתלמידוֹ מוּתר להִכנֵס עִמוֹ.
ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ שלֹא יכנסוּ שני אחים כאחד למרחץ.
17
לֹא יהלכוּ בנוֹת ישראֵל פרוּעי רֹאש בשוּק,
אחת פנוּיה ואחת אֵשת איש.
ולֹא תֵלֵך אִשה בשוּק וּבנה אחריה,
גזֵרה שמא יתפסוּ בנה ותֵלֵך אחריו להחזירוֹ,
ויתעוֹללוּ בה הרשעים שתפסוּהוּ דרך שחוֹק.
18
אסוּר להוֹציא שִכבת זרע להבטלה.
לפיכך לֹא יהיה אדם דש מִבִפנים וזוֹרה מִבחוּץ,
ולֹא ישא קטנה שאינה ראוּיה לולד.
אבל אֵלוּ שמנאפין ביד וּמוֹציאין שִכבת זרע לֹא די להם שהוּא אִסוּר גדוֹל,
אלא שהעוֹשה זה בנִדוּי הוּא יוֹשֵב,
ועליהם נאמר:
"ידיכם דמים מלֵאוּ" ,
וּכאִלוּ הרגוּ נפש.
19
וכֵן אסוּר לאדם שיקשה עצמוֹ לדעת אוֹ יביא עצמוֹ לידי הִרהוּר.
אלא אִם יבֹא לוֹ הִרהוּר יסיע לִבוֹ מִדִברי הבאי והשחתה ויפנה לדִברי תוֹרה,
שהיא "אילת אהבים ויעלת חֵן" .
לפיכך אסוּר לאדם לישן על ערפוֹ וּפניו למעלה,
עד שיִטה מעט,
כדי שלֹא יבֹא לידי קִשוּי.
20
ולֹא יסתכֵל בִבהֵמה חיה ועוֹף בשעה שמִזדקקין זכר לִנקֵבה.
וּמוּתר למרביעי בהֵמה להכניס כמִכחוֹל בִשפוֹפרת,
מִפני שהֵן עסֵקין בִמלאכתן ולֹא יבֹאוּ לידי הִרהוּר.
21
וכֵן אסוּר לאדם להִסתכֵל בנשים בשעה שהֵן עוֹמדוֹת על הכבוּסה.
ואפִלוּ להִסתכֵל בבִגדי צבע של אִשה שהוּא מכירה אסוּר,
שלֹא יבֹא לידי הִרהוּר.
22
מי שפגע באִשה בשוּק אסוּר לוֹ להלֵך אחריה,
אלא רץ וּמסלקה לִצדדיו אוֹ לאחוֹריו.
וכל המהלֵך בשוּק אחרי אִשה הרי זה מִקלי עמי הארץ.
ולֹא יעבֹר אדם על פתח אִשה זוֹנה עד שירחיק ארבע אמוֹת,
שנאמר: "אל תִקרב אל פתח ביתה" .
23
ואסוּר למי שאינוֹ נשוּי לִשלֹח ידוֹ בִמבוּשיו,
שלֹא יבֹא לידי הִרהוּר.
ואפִלוּ מִתחת טִבוּרוֹ לֹא יכניס אדם ידוֹ,
שמא יבֹא לידי הִרהוּר.
ואִם הִשתין מים לֹא יאחֹז באמה שלוֹ,
שלֹא יבֹא לידי הִרהוּר; ואִם היה נשוּי מוּתר.
וּבין נשוּי וּבין שאינוֹ נשוּי לֹא יוֹשיט ידוֹ לאמה כלל,
אלא בשעה שהוּא צריך לִנקביו.
24
חסידים הרִאשוֹנים וּגדוֹלי החכמים,
הִתפאֵר אחד מֵהן שמֵעוֹלם לֹא נִסתכֵל במילה שלוֹ,
וּמֵהן מי שהִתפאֵר שלֹא הִתבוֹנֵן מֵעוֹלם בצוּרת אִשתוֹ,
מִפני שלִבוֹ פוֹנה מִדִברי הבאי לדִברי האמת,
שהֵן אוֹחזוֹת לבב הקדוֹשים.
25
מִצות חכמים להשיא אדם בניו וּבנוֹתיו סמוּך לפִרקן,
שאִם יניחֵן יבֹאוּ לידי זנוּת אוֹ הִרהוּר,
ועל זה נאמר:
"וּפקדת נוך ולֹא תחטא" .
ואסוּר להשיא אִשה לקטן,
כמוֹ זנוּת היא.
26
ואין האיש רשאי לישֵב בלֹא אִשה,
ולֹא ישא עקרה וּזקֵנה שאינה ראוּיה לולד.
וּרשוּת לאִשה שלֹא תִנשֵא לעוֹלם אוֹ תִנשֵא למי שאינוֹ מוֹליד אוֹ לסריס.
ולֹא ישא בחוּר זקֵנה,
ולֹא ישא זקֵן ילדה,
שדבר זה גוֹרֵם לִזנוּת.
27
וכֵן מי שגֵרֵש את אִשתוֹ מִן הנִשוּאין לֹא תדוּר עִמוֹ בחצֵר,
שמא יבֹאוּ לידי זנוּת.
ואִם היה כֹהֵן לֹא תדוּר עִמוֹ במבוֹי; וּכפר קטן נִדוֹן כמבוֹי.
היה לה מִלוה עִמוֹ עוֹשה שליח לתבעוֹ.
וּגרוּשה שבאה עִם המגרֵש לדין מנדין אוֹתן אוֹ מכין אוֹתן מכת מרדוּת.
ואִם נִתגרשה מִן האֵרוּסין מוּתרת לתבעוֹ בדין ולדוּר עִמוֹ.
ואִם היה לִבוֹ גס בה אף מִן האֵרוּסין אסוּר.
וּמי נִדחה מִפני מי? היא נִדחית מִפניו; ואִם היתה החצֵר שלה הוּא נִדחה מִפניה.
28
אסוּר לאדם לִשא אִשה ודעתוֹ לגרשה,
שנאמר: "אל תחרֹש על רֵעך רעה" וכו' .
ואִם הוֹדיעה בתחִלה שהוּא נוֹשֵא אוֹתה לימים מוּתר.
29
ולֹא ישא אדם אִשה בִמדינה זֹאת ואִשה בִמדינה אחרת,
שמא יאריכוּ הימים ונִמצא בֵן נוֹשֵא אחוֹתוֹ ואחוֹת אִמוֹ ואחוֹת אביו וכיוֹצֵא בהן,
ואינוֹ יוֹדֵע.
ואִם היה גדוֹל ששמוֹ ידוּע,
והרי זרעוֹ מפוּרסמין וידוּעין הרי זה מוּתר.
30
לֹא ישא אדם אִשה לֹא מִמִשפחת מצֹרעים ולֹא מִמִשפחת נִכפין; והוּא שהוּחזקוּ שלֹשה פעמים שיבֹאוּ בניהם כך.
31
אִשה שנִשֵאת לִשני אנשים וּמֵתוּ לשלישי לֹא תִנשֵא.
ואִם נִשֵאת לֹא תֵצֵא.
ואפִלוּ נִתקדשה יכנֹס.
לֹא ישא ישראֵל עם הארץ כֹהנת,
שזה כמוֹ חִלוּל לזרעוֹ של אהרֹן.
ואִם נשא אמרוּ חכמים:
אין זִוּוּגן עוֹלה יפה,
אלא מֵת בלֹא בנים,
אוֹ מֵת הוּא אוֹ מֵתה היא בִמהֵרה,
אוֹ קטטה תִהיה ביניהם.
אבל תלמיד חכמים שנשא כֹהנת הרי זה נאה וּמשוּבח,
הרי תוֹרה וּכהוּנה כאחד.
32
לֹא ישא אדם בת עם הארץ,
שאִם מֵת אוֹ גוֹלה בניו עמי הארץ יהיוּ,
שאין אִמן יוֹדעת כתר התוֹרה.
ולֹא ישיא בִתוֹ לעם הארץ,
שכל הנוֹתֵן בִתוֹ לעם הארץ כמי שכפתה וּנתנה לִפני הארי:
מכה וּבוֹעֵל,
ואין לוֹ בֹשת פנים.
וּלעוֹלם ימכֹר אדם כל מה שיֵש לוֹ וישא בת תלמיד חכמים,
וכֵן ישיא בִתוֹ לתלמיד חכמים,
שאין דבר מגוּנה ולֹא מריבה בביתוֹ של תלמיד חכמים.