1
כל שאמרנוּ בנִדה וזבה ויוֹלדת הוּא דין תוֹרה,
וּבמִשפטים אֵלוּ היוּ עוֹשין כשהיוּ בית דין הגדוֹל מצוּיין והיוּ שם חכמים גדוֹלים שמכירין הדמים,
ואִם נוֹלד להן ספֵק בראיוֹת אוֹ בימי נִדה אוֹ בימי זיבה יעלוּ לבית דין וישאלוּ,
כמוֹ שהִבטיחה תוֹרה עליהן,
שנאמר: "כי יפלֵא מִמך דבר למִשפט בין דם לדם" בין דם נִדה לדם זבה.
וּבאוֹתן הימים היוּ בנוֹת ישראֵל נִזהרוֹת מִדבר זה,
וּמשמרוֹת וִסתוֹתיהן וסוֹפרוֹת תמיד ימי הנִדה וימי הזיבה.
2
וטֹרח גדוֹל יֵש במִנין הימים,
וּפעמים רבוֹת יבֹאוּ לידי ספֵק; שאפִלוּ ראת הבת דם ביוֹם הלֵדה מתחילין לִמנוֹת לה ימי נִדה וימי זיבה,
כמוֹ שאמרנוּ.
וּלפיכך לֹא תִטמֵא הבת בזיבה,
אלא בת עשרה ימים,
שאִם ראת דם ביוֹם שתִוּלֵד הרי זוֹ נִדה שִבעת ימים,
וּשלֹשה ימים סמוּך לנִדתה,
הרי עשרה ימים.
הא למדת,
שמִתחִלת ראיה מתחילין לִמנוֹת ימי נִדה וימי זיבה כל ימיה,
ואפִלוּ ראתה והיא קטנה.
3
וּבימי חכמי תלמוּד נִסתפֵק הדבר הרבֵה בִראיוֹת הדמים,
ונִתקלקלוּ הוּסתוֹת לפי שלֹא היה כֹח בכל הנשים לִמנוֹת ימי נִדה וימי זיבה.
וּלפיכך החמירוּ חכמים בדבר וגזרוּ שיִהיוּ כל ימי האִשה כימי זיבתה,
ויהיה כל דם שתִראה ספֵק דם זיבוּת.
4
ועוֹד החמירוּ בנוֹת ישראֵל על עצמן חוּמרא יתֵרה על זוֹ,
ונהגוּ כוּלן בכל מקוֹם שיֵש ישראֵל,
שכל בת ישראֵל שתִראה דם,
אפִלוּ לֹא ראת אלא טִפה כחרדל בִלבד וּפסק הדם סוֹפרת לה שִבעת ימי נקיים.
ואפִלוּ ראת בעֵת נִדתה,
בין שראת יוֹם אחד אוֹ שנים אוֹ השִבעה כוּלן אוֹ יתֵר מִשיִפסֹק הדם סוֹפרת שִבעת ימי נקיים כזבה גדוֹלה.
וטוֹבלת בליל שמיני,
אף על פי שהיא ספֵק זבה,
אוֹ ביוֹם שמיני אִם היה שם דֹחק,
כמוֹ שאמרנוּ,
ואחר כך תִהיה מוּתרת לבעלה.
5
וכֵן כל יוֹלדת בזמן הזה הרי היא כיוֹלדת בזוֹב וּצריכה שִבעת ימי נקיים,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וּמִנהג פשוּט בשִנער וּבארץ הצבי וּבִספרד וּבמערב,
שאִם ראת דם בתוֹך ימי מלֹאות,
אף על פי שראת אחר שספרה שִבעת ימי נקיים וטבלה הרי היא סוֹפרת שִבעת ימי נקיים אחר שיִפסֹק הדם,
ואין נוֹתנין לה ימי טֹהר כלל; אלא כל דם שתִראה האִשה,
בין דם קֹשי בין דם טֹהר סוֹפרת שִבעת ימי נקיים אחר שיִפסֹק הדם.
6
ודין זה בימי הגאוֹנים נִתחדֵש,
והֵם גזרוּ שלֹא יהיה שם דם טֹהר כלל.
שזה שהחמירוּ בנוֹת ישראֵל על עצמן בימי חכמי תלמוּד,
אינוֹ אלא ברוֹאה דם שהוּא טמֵא שיוֹשבת עליו שִבעת ימי נקיים,
אבל דם שתִראה בימי טֹהר אחר ספירה וּטבילה אין לחוּש לוֹ,
שאין ימי טֹהר ראוּיין לֹא לנִדה ולֹא לזיבה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
7
ושמענוּ שבצרפת בוֹעלין על דם טֹהר כדין התלמוּד עד היוֹם,
אחר ספירה וּטבילה מִטוּמאת יוֹלדת בזוֹב.
ודבר זה תלוּי במִנהג.
8
וכֵן דין דם בתוּלים בזמן הזה,
שאפִלוּ היתה קטנה שלֹא הִגיע זמנה לִראוֹת ולֹא ראת דם מימיה הרי זה בוֹעֵל בעילת מִצוה וּפוֹרֵש.
וכל זמן שתִראה הדם מֵחמת המכה הרי היא טמֵאה.
ואחר שיִפסֹק הדם סוֹפרת שִבעת ימי נקיים.
9
יתֵר על זה,
כל בת שתבעוּה להִנשֵא,
ורצת שוֹהה שִבעת ימי נקיים מֵאחר שרצת,
ואחר כך תִהיה מוּתרת להִבעֵל,
שמא מֵחִמוּדה לאיש ראת דם טִפה אחת ולֹא הִרגישה בה; בין שהיתה האִשה גדוֹלה בין שהיתה קטנה צריכה לישֵב שִבעת ימי נקיים מֵאחר שרצת,
ואחר כך תִטבֹל ותִבעֵל.
10
וכל הדברים האֵלוּ חוּמרא יתֵרה שנהגוּ בה בנוֹת ישראֵל מימי חכמי תלמוּד,
ואין לסוּר מִמנה לעוֹלם.
לפיכך, כל אִשה שרצת כשתבעוּה להִנשֵא לֹא תִנשֵא עד שתִספֹר ותִטבֹל.
ואִם נִשֵאת לתלמיד חכמים מוּתרת להִנשֵא מיד,
ותִספֹר מֵאחר שנִשֵאת ותִטבֹל,
שתלמיד חכמים יוֹדֵע שהיא אסוּרה ונִזהר מִזה,
ולֹא יקרב לה עד שתִטבֹל.
11
דין הכתמים בזמן הזה כמוֹ שבֵארנוּ,
ואין בדבר חִדוּש ולֹא מִנהג,
אלא כל כתם שאמרנוּ שהיא טהוֹרה הרי היא טהוֹרה; וכל שאמרנוּ שהיא טמֵאה סוֹפרת שִבעת ימי נקיים מיוֹם שנִמצא בוֹ הכתם.
ואִם היה שִעוּר הכתם כדי לחוּש לזיבוּת סוֹפרת שִבעת ימים מֵאחר יוֹם שנִמצא בוֹ הכתם,
שאין הרוֹאה דם כרוֹאה כתם.
12
וכֵן כל שאמרנוּ ביוֹלדת שאִמוֹ טהוֹרה הרי היא טהוֹרה בזמן הזה.
וכֵן האִשה שראתה לֹבן אוֹ דם ירֹק אוֹ שהִשליכה חתיכה אדוּמה שאין עִמה דם הרי היא טהוֹרה אף בזמן הזה,
שלֹא החמירוּ אלא ברוֹאה דם טמֵא,
ואין זוֹ רוֹאה דם טמֵא.
13
וכֵן אִם היתה בה מכה והיה הדם שוֹתֵת מִמנה,
אוֹ שבא הדם עִם מימי רגלים הרי זוֹ טהוֹרה.
ולֹא נִתחדֵש דבר,
אלא ספירת שִבעת ימי נקיים לכל רוֹאה דם טמֵא כמוֹ שאמרנוּ,
ושיִהיוּ כל מראֵה דמים טמֵאים.
14
זה שתִמצא במִקצת מקוֹמוֹת שהנִדה יוֹשבת שִבעת ימים בנִדתה,
ואף על פי שלֹא ראת דם אלא יוֹם אחד,
ואחר השִבעה תֵשֵב שִבעת ימי נקיים אין זה מִנהג,
אלא טעוּת היא מִמי שהוֹרה להן כך,
ואין ראוּי לִפנוֹת לדבר זה כלל.
אלא אִם ראתה יוֹם אחד סוֹפרת אחריו שִבעה,
וטוֹבלת בליל שמיני שהוּא ליל שֵני שלאחר ימי נִדתה,
וּמוּתרת לבעלה.
15
וכֵן זה שתִמצא במִקצת מקוֹמוֹת ותִמצא תשוּבוֹת למִקצת גאוֹנים,
שיוֹלדת זכר לֹא תשמֵש מִטתה עד סוֹף ארבעים יוֹם ויוֹלדת נקֵבה אחר שמוֹנים,
ואף על פי שלֹא ראת דם אלא בתוֹך השִבעה אין זה מִנהג,
אלא טעוּת היא באוֹתן התשוּבוֹת,
ודרך מינוּת באוֹתן המקוֹמוֹת,
וּמִן הצדוֹקין למדוּ דבר זה,
וּמִצוה לִכוֹפן כדי להוֹציא מִלִבן וּלהחזירן לדִברי חכמים,
שתִספֹר שִבעת ימי נקיים בִלבד,
כמוֹ שבֵארנוּ.
16
אין האִשה עוֹלה מִטוּמאתה ויוֹצאה מידי ערוה עד שתִטבֹל במי מִקוה כשֵר.
ולֹא יהיה דבר חוֹצֵץ בין בשרה וּבין המים.
וּבהִלכוֹת מִקווֹת יתבאֵר המִקוה הכשֵר והפסוּל,
ודרך הטבילה,
וּמִשפטי החציצה.
אבל אִם רחצה במרחץ,
אפִלוּ נפלוּ עליה כל מימוֹת שבעוֹלם הרי היא אחר הרחיצה כמוֹת שהיתה קֹדם הרחיצה בכרֵת,
שאין לך דבר שמעלה מִטוּמאה לטהרה אלא טבילה במי מִקוה,
אוֹ במעין,
אוֹ בימים שהֵם כמעין,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת מִקווֹת.
17
כל שִבעת ימי נקיים שבזמן הזה,
אף על פי שהֵם ספֵק,
אִם טבלה בהן כאִלוּ לֹא עלתה לה טבילה.
ואִם טבלה בשביעי,
אף על פי שאסוּר לעשוֹת כֵן לכתחִלה שמא יבֹא לִבעֹל בשביעי אחר הטבילה,
הוֹאיל וטבלה בִזמנה אפִלוּ היתה זבה ודאית הרי זוֹ עלתה לה טבילה.
18
ואסוּר לאדם שיִדבק באִשתוֹ בשִבעת ימי נקיים,
אף על פי שהיא בִכסוּתה והוּא בִכסוּתוֹ,
ולֹא יקרב לה,
ולֹא יגע בה אפִלוּ באצבע קטנה,
ולֹא יֹאכל עִמה בִקערה אחת.
כללוֹ של דבר ינהֹג עִמה בימי ספירה כמוֹ שיִנהֹג בימי נִדה,
שעדין היא בכרֵת עד שתִטבֹל,
כמוֹ שבֵארנוּ.
19
כל מלאכוֹת שהאִשה עוֹשה לבעלה נִדה עוֹשה לבעלה,
חוּץ מֵהרחצת פניו ידיו ורגליו וּמזיגת הכוֹס והצעת המִטה בפניו,
גזֵרה שמא יבֹא לידי עבֵרה.
וּמִפני זה לֹא תֹאכל עִמוֹ בִקערה אחת ולֹא יגע בִבשרה,
מִפני הרגֵל עבֵרה.
וכֵן בשִבעת ימי נקיים לֹא תעשה לוֹ שלֹש מלאכוֹת אֵלוּ.
וּמוּתר לאִשה להִתקשֵט בימי נִדתה,
כדי שלֹא תִתגנה על בעלה.