1
כל היוֹלדת טמֵאה כנִדה,
ואף על פי שלֹא ראת דם.
ואחד היוֹלדת חי אוֹ מֵת,
ואפִלוּ נֵפל:
אִם זכר יוֹשבת לזכר; ואִם נקֵבה יוֹשבת לִנקֵבה; והוּא שתִגמֵר צוּרתוֹ.
ואין צוּרת הוּלד נִגמרת לפחוֹת מֵארבעים יוֹם,
אחד הזכר ואחד הנקֵבה.
2
והמפלת בתוֹך ארבעים יוֹם אינה טמֵאה לֵדה,
אפִלוּ ביוֹם ארבעים.
הִפילה ביוֹם ארבעים ואחד מֵאחר התשמיש הרי זוֹ ספֵק יוֹלדת,
ותֵשֵב לזכר ולִנקֵבה וּלנִדה.
היתה צוּרת האדם דקה ביוֹתֵר ואינה נִכרת בעליל הרי זוֹ תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה,
וזה הוּא הנִקרא שפיר מרוּקם.
3
אי זה הוּא שפיר מרוּקם? תחִלת בריתוֹ של אדם:
גוּפוֹ כעדשה,
שתי עיניו כִשתי טִפי זבוּב מרוּחקוֹת זוֹ מִזוֹ,
שני חטמיו כִשני טִפי זבוּב מקֹרבין זה לזה,
פיו פתוּח כחוּט השערה,
וחִתוּך ידים ורגלים אין לוֹ.
נִתבארה צוּרתוֹ יתֵר מִזה ועדין אינוֹ נִכר בין זכר לִנקֵבה אין בוֹדקין אוֹתוֹ במים אלא בשמן,
שהשמן מצחצחוֹ.
וּמֵביא קיסם שרֹאשוֹ חלק וּמנענֵע באוֹתוֹ מקוֹם מִמעלה למטה:
אִם מסכסֵך בידוּע שהוּא זכר; ואִם ראה באוֹתוֹ מקוֹם כִשעוֹרה סדוּקה הרי זוֹ נקֵבה,
ואינה צריכה בדיקה.
וּבכל אֵלוּ הרקימוֹת של נפלים אין נוֹתנין לה ימי טֹהר עד שישעיר הוּלד.
4
הִפילה חתיכה לבנה,
אִם נִקרעה ונִמצא בה עצם הרי זוֹ טמֵאה לֵדה.
הִפילה שפיר מלֵא מים,
מלֵא דם,
מלֵא גנינים,
מלֵא בשר,
הוֹאיל ואינוֹ מרוּקם אינה חוֹששת לולד.
5
יוֹצֵא דֹפן אין אִמוֹ טמֵאה לֵדה,
ואין לה ימי טוּמאה וימי טהרה,
שנאמר: "אִשה כי תזריע וילדה" עד שתֵלֵד מִמקוֹם שמזרעת.
המקשה וילדה ולד דרך דֹפן הרי דם הקֹשי הבא דרך הרחם זיבוּת אוֹ נִדה,
ודם היוֹצֵא דרך הדֹפן טמֵא.
ואִם לֹא יצא דם דרך הרחם הרי האִשה טהוֹרה,
אף על פי שהדם שיצא מִדפנה טמֵא,
שאין האִשה טמֵאה עד שיֵצֵא מדוה דרך ערותה.
6
נִתחתֵך הוּלד במֵעיה ויצא אֵבר אֵבר,
בין שיצא על סֵדר האֵברים,
כגוֹן שיצאה הרגל ואחריה השוֹק ואחריה הירֵך,
בין שיצא שלֹא על הסֵדר אינה טמֵאה לֵדה עד שיֵצֵא רוּבוֹ.
ואִם יצא רֹאשוֹ כוּלוֹ כאחת הרי זה כרוּבוֹ.
ואִם לֹא נִתחתֵך ויצא כדרכוֹ מִשתֵצֵא רֹב פדחתוֹ הרי זה כילוּד,
ואף על פי שנִתחתֵך אחר כך.
7
הוֹציא העוּבר ידוֹ והחזירה אִמוֹ טמֵאה לֵדה מִדִברי סוֹפרים,
ואין לה ימי טֹהר עד שיֵצֵא הוּלד אוֹ רוּבוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
8
המפלת כמין בהֵמה חיה ועוֹף:
אִם היוּ פניו כִפני האדם הרי זה ולד; אִם זכר תֵשֵב לזכר,
ואִם נקֵבה תֵשֵב לִנקֵבה,
ואִם אין נִכר בין זכר לִנקֵבה תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה,
ואף על פי ששאר הגוּף דוֹמה לִבהֵמה אוֹ לחיה אוֹ עוֹף; ואִם אין פניו כצוּרת פני האדם,
אף על פי ששאר הגוּף גוּף אדם שלֵם,
וידיו ורגליו ידי אדם ורגליו,
והרי הוּא נקֵבה אוֹ זכר אינוֹ ולד,
ואין אִמוֹ טמֵאה לֵדה.
9
ואי זוֹ היא צוּרת פני האדם? שיִהיה המֵצח והגבינים והעינים והלסתוֹת וגבוֹת הזקן כצוּרת האדם.
אבל הפה והאזנים והאף,
אף על פי שהֵן כשל בהֵמה וחיה הרי זה ולד.
10
המפלת דמוּת נחש אִמוֹ טמֵאה לֵדה,
מִפני שגלגל עיניו עגֹל כשל אדם.
המפלת דמוּת אדם שיֵש לוֹ כנפים של בשר אִמוֹ טמֵאה לֵדה.
נִברא בעין אחת וירֵך אחת:
אִם היוּ מִן הצד,
שהרי הוּא כחצי אדם אִמוֹ טמֵאה לֵדה; ואִם היוּ באמצע אִמוֹ טהוֹרה,
שהרי זוֹ בריה אחרת.
11
נִברא וֵשט שלוֹ אטוּם,
אוֹ שהיה חסֵר מִטִבוּרוֹ וּלמטה והרי הוּא אטוּם,
אוֹ שהיתה גוּלגלתוֹ אטוּמה,
אוֹ שהיוּ פניו טוּחוֹת ואין בהן הכֵר פנים,
אוֹ שיֵש לוֹ שני גבין וּשתי שדרוֹת,
אוֹ שהִפילה ברית רֹאש שאינוֹ חתוּך אוֹ יד שאינוֹ חתוּך כל נֵפל מֵאֵלוּ אינוֹ ולד,
ואין אִמוֹ טמֵאה לֵדה.
אבל אִם הִפילה יד חתוּכה ורגל חתוּכה הרי חזקתה מִוּלד שלֵם,
וּמִצטרפין לרֹב אֵבריו.
12
פעמים יקפה מִשאר הדמים שנוֹצר מֵהם האדם חתיכה כמוֹ לשוֹן השוֹר,
ותִהיה כרוּכה על מִקצת הוּלד,
והיא הנִקרֵאת סנדל'.
וּלעוֹלם לֹא יֵעשה סנדל זה אלא עִם ולד.
אבל חתיכה שנוֹצרה לבדה בלֹא ולד,
אינה נִקרֵאת סנדל.
ורֹב העוּברים לֹא יהיה עִמהם סנדל.
וּפעמים יכה המעוּברת דבר על בִטנה ויפסֵד העוּבר ויֵעשה כסנדל זה,
וּפעמים ישאֵר בוֹ הכֵר פנים,
וּפעמים ייבש הוּלד וישתנה ויקפאוּ עליו הדמים עד שלֹא ישאֵר בוֹ הכֵר פנים.
לפיכך, המפלת זכר וסנדל עִמוֹ,
אף על פי שאין הכֵר פנים בסנדל הרי זוֹ תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה,
שמא סנדל זה נקֵבה הוּא.
וחוּמרא החמירוּ בוֹ לִטמֵא בוֹ מִשוּם ולד אף על פי שאין בוֹ צוּרת פנים,
הוֹאיל והיא טמֵאה לֵדה מִפני הוּלד שעִמוֹ.
13
החוֹתלת העבה שהיא כמוֹ חֵמת שבתוֹכה נוֹצר הוּלד,
והיא מקפת אוֹתוֹ ואת הסנדל אִם היה עִמוֹ סנדל,
וּכשיגיע זמנוֹ לצֵאת קוֹרֵע אוֹתה ויוֹצֵא היא הנִקרֵאת שִליה'.
וּתחִלת בריתה דוֹמה לחוּט של עֵרב,
וחלוּלה כחצוֹצרת,
ועבה כקוּרקבן התרנגֹלין,
ואין שִליה פחוּתה מִטפח.
14
המפלת שִליה תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה; לֹא שהשִליה ולד,
אלא שאין שִליה בלֹא ולד.
הִפילה נֵפל ואחר כך הִפילה שִליה חוֹששין לשִליה,
והרי היא כולד אחֵר,
ואין אוֹמרין:
זוֹ שִלית הנֵפל,
שאין תוֹלין את השִליה אלא בולד של קימה.
לפיכך, אִם ילדה ולד של קימה והִפילה שִליה,
אפִלוּ אחר שלֹשה ועשרים יוֹם תוֹלין אוֹתה בוּלד,
ואין חוֹששין לולד אחֵר,
שהוּלד קרע השִליה ויצא.
15
הִפילה שִליה תחִלה ואחר כך ילדה ולד של קימה חוֹששין לשִליה שהיא ולד אחֵר,
ואין תוֹלין אוֹתה בוּלד הבא אחריה,
שאין דרכה של שִליה לצֵאת לִפני הוּלד.
יצאת מִקצת השִליה ביוֹם רִאשוֹן וּמִקצתה בשֵני מוֹנין לה מיוֹם רִאשוֹן,
ואין נוֹתנין לה ימי טהרה אלא מיוֹם שֵני,
להחמיר.
16
הִפילה דמוּת בהֵמה חיה ועוֹף,
ושִליה קשוּרה בוֹ אין חוֹששין לולד; ואִם אינה קשוּרה בוֹ מטילין עליהן חֹמר שני ולדוֹת,
שאני אוֹמֵר:
שמא נִמוֹח שפיר מרוּקם שהיה בשִליה זוֹ,
ושמא נִמוֹחה השִליה של שפיר זה שהוּא דמוּת בהֵמה וחיה.
17
כל אֵלוּ שחוֹששין לשִליה אין נוֹתנין להן ימי טֹהר.
וכל מי שהִפילה דבר שאינוֹ ולד,
אוֹ שפיר בתוֹך ארבעים יוֹם שעדין לֹא נִגמרה צוּרתוֹ:
אִם יצא עִמוֹ דם הרי זוֹ נִדה אוֹ זבה; ואִם יצא יבֵש בלֹא דם הרי זוֹ טהוֹרה.
18
מי שילדה זכר וּנקֵבה תאוֹמים תֵשֵב לִנקֵבה.
ילדה טוּמטוּם אוֹ אנדרגינס תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה.
ילדה תאוֹמים:
אחד זכר והשֵני טוּמטוּם אוֹ אנדרגינס תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה; האחד נקֵבה והשֵני טוּמטוּם אוֹ אנדרגינס תֵשֵב לִנקֵבה בִלבד,
שהטוּמטוּם והאנדרגינס ספֵק הֵן שמא זכר הֵן אוֹ שמא נקֵבה.
19
האִשה שהוּחזקה מעוּברת,
וילדה, ואין ידוּע מה ילדה,
כגוֹן שעברה בנהר והִפילה שם,
אוֹ שהִפילה לבוֹר,
אוֹ שהִפילה וּגררתוּ חיה הרי זוֹ בחזקת שהִפילה ולד,
ותֵשֵב לזכר ולִנקֵבה.
אבל אִם לֹא הוּחזקה מעוּברת והִפילה,
ואין ידוּע מה הִפילה הרי זוֹ ספֵק יוֹלדת,
ותֵשֵב לזכר ולִנקֵבה וּלנִדה.
20
כל מקוֹם שאמרנוּ תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה',
כיצד דינה? תִהיה אסוּרה לבעלה ארבעה עשר יוֹם כיוֹלדת נקֵבה,
שִבעה הרִאשוֹנים ודאי,
והשִבעה השניים ספֵק.
ואין נוֹתנין לה ימי טֹהר,
אלא עד ארבעים יוֹם,
כיוֹלדת זכר.
ואִם ראת דם אחר הארבעים עד שמוֹנים אינוֹ דם טֹהר,
אלא ספֵק דם נִדה,
אוֹ ספֵק דם זיבה אִם בא בימי הזיבה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכֵן אִם ראת דם ביוֹם אחד וּשמוֹנים בִלבד הרי זוֹ ספֵק נִדה,
ותֵשֵב שִבעת ימי נִדה,
שמא נקֵבה ילדה,
שאין לה וסת נִדוּת עד אחר מלֹאות,
כמוֹ שבֵארנוּ.
21
כל מקוֹם שנֹאמר תֵשֵב לזכר ולִנקֵבה וּלנִדה',
כיצד דינה? תִהיה אסוּרה לבעלה ארבעה עשר יוֹם,
כיוֹלדת נקֵבה.
ואִם ראת דם ביוֹם אחד וּשמוֹנים הרי זוֹ ספֵק נִדה.
וכֵן אִם ראת דם ביוֹם ארבעה ושִבעים וּביוֹם אחד וּשמוֹנים הרי זוֹ ספֵק נִדה.
וכֵן אִם ראת דם ביוֹם אחד וארבעים,
אף על פי שראת ביוֹם ארבע וּשלֹשים הרי זוֹ ספֵק נִדה,
ואסוּרה לבעלה עד ליל ארבעים וּשמוֹנה,
כיוֹלדת זכר.
ואין נוֹתנין לה ימי טֹהר כלל,
כנִדה, והרי היא כמי שלֹא ילדה.
וכל דם שתִראה מיוֹם שהִפילה עד שמוֹנים יוֹם:
אִם בא בימי נִדתה הרי זוֹ ספֵק נִדה מֵאחר השִבעה מיוֹם שהִפילה; ואִם בא בימי זיבתה הרי זוֹ ספֵק זבה; שכל ימי מלֹאות אין בהם וסת.
וכֵן אִם ראת ביוֹם אחד וּשמוֹנים עדין היא מקוּלקלת,
ותִהיה ספֵק נִדה,
כמוֹ שבֵארנוּ,
אף על פי שלֹא ראת אלא יוֹם אחד.
וּכשיִקבע לה וסת אחר השמוֹנים יסוּר קִלקוּלה,
ותחזֹר לִהיוֹת נִדה ודאית אוֹ זבה ודאית.
מיוֹם שהִפילה עד שִבעה ימים,
תִהיה נִדה ודאית אִם הִפילה בתוֹך ימי נִדתה,
כמוֹ שבֵארנוּ.