1
כל אִסוּרין שאמרנוּ הֵם במיני נפש חיה.
ויֵש אִסוּרין אחֵרים של תוֹרה בזרע הארץ,
והֵן: החדש,
וכִלאי הכרם,
והערלה, והטבל.
2
החדש כיצד? כל אחד מֵחמֵשת מיני תבוּאה בִלבד אסוּר לאכֹל מִן החדש שלוֹ קֹדם שיִקרב העֹמר בשִשה עשר בניסן,
שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לֹא תֹאכלוּ" .
וכל האוֹכֵל כזית חדש קֹדם הקרבת העֹמר לוֹקה מִן התוֹרה; בכל מקוֹם וּבכל זמן,
בין בארץ בין בחוּצה לארץ,
בין בִפני הבית בין שלֹא בִפני הבית.
אלא בִזמן שיֵש מִקדש מִשיִקרב העֹמר,
הוּתר החדש בירוּשלים,
והמקוֹמוֹת הרחוֹקים מוּתרין אחר חצוֹת,
שאין בית דין מִתעצלין בוֹ עד אחר חצוֹת; וּבִזמן שאין מִקדש כל היוֹם כוּלוֹ אסוּר מִן התוֹרה.
וּבזמן הזה,
במקוֹמוֹת שעוֹשין שני ימים החדש אסוּר כל יוֹם שִבעה עשר בניסן עד לערב מִדִברי סוֹפרים.
3
האוֹכֵל לחם וקלי וכרמל,
כזית מִכל אחד ואחד לוֹקה שלֹש מלקוּיוֹת,
שנאמר: "ולחם וקלי וכרמל לֹא תֹאכלוּ" .
מִפי השמוּעה למדוּ ששלשתן בלאוין חלוּקין זה מִזה.
4
כל תבוּאה שהִשרישה קֹדם הקרבת העֹמר,
אף על פי שלֹא נִגמרה אלא אחר שקרב העֹמר מוּתרת באכילה מִשקרב העֹמר.
וּתבוּאה שהִשרישה אחר שקרב העֹמר,
אף על פי שהיתה זרוּעה קֹדם שקרב העֹמר הרי זוֹ אסוּרה עד שיִקרב העֹמר של שנה הבאה.
ודין זה בכל מקוֹם וּבכל זמן,
מִן התוֹרה.
5
תבוּאה שהִשרישה אחר העֹמר וּקצרה,
וזרע מִן החִטים בקרקע,
ואחר כך קרב העֹמר הבא ועדין החִטים בקרקע הרי אֵלוּ ספֵק אִם הִתירן העֹמר כאִלוּ היוּ מוּנחין בכד,
אוֹ לֹא יתיר אוֹתן מִפני שבטלוּ בקרקע.
לפיכך אִם לקט מֵהם ואכל אינוֹ לוֹקה,
אבל מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
:וכֵן שִבֹלת שהֵביאה שליש מִלִפני העֹמר,
ועקרה וּשתלה אחר שקרב העֹמר והוֹסיפה הרי זה ספֵק אִם תִהיה אסוּרה מִפני התוֹספת עד שיבֹא העֹמר הבא אוֹ לֹא תִהיה אסוּרה,
שהרי הִשרישה קֹדם העֹמר.
6
כִלאי הכרם כיצד? מין מִמיני תבוּאה אוֹ מיני ירקוֹת שנִזרעוּ עִם הגפן,
בין שזרע ישראֵל בין שזרע גוֹי,
בין שעלוּ מֵאֵליהן בין שנטע הגפן בתוֹך הירק שניהן אסוּרין באכילה וּבהניה,
שנאמר: "פן תִקדש המלֵאה הזרע אשר תִזרע וּתבוּאת הכרם" ,
כלוֹמר פן תִתרחֵק ותאסֹר שניהן.
7
והאוֹכֵל כזית מִכִלאי הכרם,
בין מִן הירק בין מִן הענבים לוֹקה מִן התוֹרה.
וּשניהן מִצטרפין זה עִם זה.
8
במה דברים אמוּרים? בשנִזרעוּ בארץ ישראֵל.
אבל בחוּצה לארץ כִלאי הכרם מִדִברי סוֹפרים.
וּבהִלכוֹת כִלאים יתבאֵר אי זה מין אסוּר בכִלאי הכרם ואי זה מין אינוֹ אסוּר,
והיאך יֵאסֵר וּמתי יֵאסֵר,
ואי זה דבר מקדֵש ואי זה דבר אינוֹ מקדֵש.
9
הערלה כיצד? כל הנוֹטֵע אילן מאכל,
כל פֵרוֹת שעוֹשה אוֹתוֹ אילן שלֹש שנים מִשנִטע הרי הֵן אסוּרין באכילה וּבהניה,
שנאמר: "שלֹש שנים יהיה לכם ערֵלים לֹא יֵאכֵל" .
וכל האוֹכֵל מֵהן כזית לוֹקה מִן התוֹרה.
10
במה דברים אמוּרים? בנוֹטֵע בארץ ישראֵל,
שנאמר: "כי תבֹאוּ אל הארץ" וכו' .
אבל אִסוּר ערלה בחוּצה לארץ הלכה למֹשה מִסיני,
שוּדאי הערלה בחוּצה לארץ אסוּרה,
וּספֵקה מוּתר.
וּבהִלכוֹת מעשֵר שֵני יתבאֵר דברים האסוּרין מִשוּם ערלה וּדברים המוּתרין.
11
ספֵק ערלה וכִלאי הכרם בארץ ישראֵל אסוּר.
אבל בסוּריא,
והיא ארצוֹת שכבש דוִד מוּתר.
כיצד? היה כרם ערלה וענבים נִמכרוֹת חוּצה לה,
היה ירק זרוּע בתוֹכוֹ וירק נִמכר חוּצה לוֹ,
שמא מִמנוּ הוּא זה שמא מֵאחֵר:
בסוּריא מוּתר; וּבחוּצה לארץ,
אפִלוּ ראה הענבים יוֹצאוֹת מִכרם ערלה אוֹ ירק יוֹצֵא מִן הכרם לוֹקֵח מֵהן.
והוּא שלֹא יראה אוֹתוֹ בוֹצֵר מִן הערלה אוֹ לוֹקֵט הירק בידוֹ.
12
כרם שהוּא ספֵק ערלה אוֹ ספֵק כִלאים:
בארץ ישראֵל אסוּר,
וּבסוּריא מוּתר,
ואין צריך לוֹמר בחוּצה לארץ.
13
חבית יין הנִמצֵאת טמוּנה בפרדֵס של ערלה מוּתרת בהניה,
שאין הגנב גוֹנֵב מִמקוֹם וטוֹמֵן בוֹ.
אבל ענבים הנִמצאים טמוּנים שם אסוּרין,
שמא מִשם נִלקטוּ והִצניען שם.
14
גוֹי וישראֵל שהיוּ שוּתפין בִנטיעה:
אִם הִתנוּ מִתחִלת השוּתפוּת שיִהיה הגוֹי אוֹכֵל שני הערלה וישראֵל אוֹכֵל שלֹש שנים מִשני התֵר כנגד שני הערלה הרי זה מוּתר; ואִם לֹא הִתנוּ מִתחִלה אסוּר.
וּבִלבד שלֹא יבֹאוּ לידי חשבוֹן.
כיצד? כגוֹן שיחשֵב כמה פֵרוֹת אכל הגוֹי בִשני הערלה עד שיֹאכל ישראֵל כנגד אוֹתן הפֵרוֹת,
ואִם הִתנוּ כזה אסוּר,
שהרי זה כמחליף פֵרוֹת ערלה.
15
יֵראה לי שאין דין נטע רבעי נוֹהֵג בחוּצה לארץ,
אלא אוֹכֵל פֵרוֹת שנה רביעית בלֹא פִדיוֹן כלל,
שלֹא אמרוּ אלא הערלה.
וקל וחֹמר הדברים:
וּמה סוּריא שהיא חיבת במעשרוֹת וּבשביעית מִדִבריהם,
אינה חיבת בנטע רבעי,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת מעשֵר שֵני בחוּצה לארץ לֹא כל שכֵן שלֹא יהיה נטע רבעי נוֹהֵג בה? אבל בארץ ישראֵל נוֹהֵג בין בִפני הבית בין שלֹא בִפני הבית.
והוֹרוּ מִקצת הגאוֹנים שכרם רבעי לבדוֹ פוֹדין אוֹתוֹ בחוּצה לארץ ואחר כך יהיה מוּתר באכילה.
ואין לדבר זה עִקר.
16
פֵרוֹת שנה רביעית כוּלה אסוּר לאכֹל מֵהם בארץ ישראֵל עד שיִפדוּ.
וּבהִלכוֹת מעשֵר שֵני יתבאֵר מִשפטי פִדיוֹנן ודין אכילתן וּמֵאימתי מוֹנין לערלה ולרבעי.
17
כיצד פוֹדין פֵרוֹת נטע רבעי בזמן הזה? אחר שאוֹסֵף אוֹתן,
מברֵך: 'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על פִדיוֹן נטע רבעי',
ואחר כך פוֹדה את כוּלן ואפִלוּ בִפרוּטה אחת,
ואוֹמֵר: 'הרי אֵלוּ פדוּיין בִפרוּטה זוֹ',
וּמשליך אוֹתה הפרוּטה לים המלח,
אוֹ מחללן על שוה פרוּטה מִפֵרוֹת אחֵרוֹת ואוֹמֵר:
'הרי כל הפֵרוֹת האֵלוּ מחוּללין על חִטין אֵלוּ' אוֹ 'על שעוֹרין אֵלוּ' וכיוֹצֵא בהן,
ושוֹרֵף אוֹתן כדי שלֹא יהיוּ תקלה לאחֵרים,
ואוֹכֵל כל הפֵרוֹת.
18
הוֹרוּ מִקצת גאוֹנים שאף על פי שפדה פֵרוֹת שנה רביעית אוֹ חִללן אסוּר לאכלן עד שתִכנֵס שנה חמישית.
ודבר זה אין לוֹ עִקר.
ויֵראה לי שזוֹ שִגגת הוֹראה,
וּפסוּק הִטעם,
לפי שכתוּב:
"וּבשנה החמישִת תֹאכלוּ את פִריוֹ" ,
ואין עִנין הכתוּב אלא שבשנה החמישית תֹאכלוּ פִריוֹ בלֹא פִדיוֹן ככל חוּלין שבעוֹלם.
ואין ראוּי לחוּש להוֹראה זוֹ.
19
הטבל כיצד? כל אֹכל שהוּא חיב להפריש מִמנוּ תרוּמה וּמעשרוֹת,
קֹדם שיפריש מִמנוּ נִקרא טבל ואסוּר לאכֹל מִמנוּ,
שנאמר: "ולֹא יחללוּ את קדשי בני ישראֵל אֵת אשר ירימוּ ליי" ,
כלוֹמר לֹא ינהגוּ בהן מִנהג חוּלין ועדין קדשים שעתידין להִתרֵם לֹא הוּרמוּ.
:האוֹכֵל כזית מִן הטבל קֹדם שיפריש מִמנוּ תרוּמה גדוֹלה וּתרוּמת מעשֵר חיב מיתה בידי שמים,
שנאמר: "ולֹא יחללוּ את קדשי בני ישראֵל.
.. והִשיאוּ אוֹתם עוֹן אשמה" .
20
אבל האוֹכֵל מִדבר שנִטלה מִמנוּ תרוּמה גדוֹלה וּתרוּמת מעשֵר ועדין לֹא הִפריש מִמנוּ מעשרוֹת,
ואפִלוּ לֹא נִשאר בוֹ אלא מעשר עני הרי זה לוֹקה מִשוּם אוֹכֵל טבל ואין בוֹ מיתה,
שאין עוֹן מיתה אלא בִתרוּמה גדוֹלה וּתרוּמת מעשֵר.
21
אזהרה לאוֹכֵל טבל שלֹא הוּרמוּ מִמנוּ מעשרוֹת בִכלל שנאמר:
"לֹא תוּכל לאכֹל בִשעריך מעשר דגנך" וכו' .
וּבהִלכוֹת תרוּמוֹת וּמעשרוֹת יתבאֵר אי זה דבר חיב בִתרוּמה וּבמעשרוֹת ואי זה דבר פטוּר,
ואי זה דבר הוּא חיב מִן התוֹרה ואי זה הוּא חיב מִדִברי סוֹפרים.
והאוֹכֵל כזית מִטבל של דִבריהם אוֹ מִכִלאי הכרם וערלה של חוּצה לארץ מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
22
הטבל והחדש וההקדֵש וּספיחי שביעית והכִלאים והערלה משקין היוֹצאין מִפֵרוֹתיהן אסוּרין כמוֹתן,
ואין לוֹקין עליהן,
חוּץ מיין ושמן של ערלה ויין של כִלאי הכרם,
שלוֹקין עליהן כדרך שלוֹקין על הזיתים ועל הענבים שלהן.
23
ויֵש בקדשים אִסוּרין אחֵרים במאכלוֹת,
וכוּלן של תוֹרה הֵן,
כגוֹן אִסוּרין שיֵש באכילת תרוּמוֹת וּבִכוּרים וחלה וּמעשֵר שֵני,
ואִסוּרין שיֵש בקדשי מִזבֵח כגוֹן פִגוּל ונוֹתר וטמֵא.
וכל אחד מֵהן יתבאֵר בִמקוֹמוֹ.
24
ושִעוּר כל אכילה מֵהן כזית,
בין למלקוּת בין לכרֵת.
וּכבר בֵארנוּ אִסוּר חמֵץ בפסח ודיניו בהִלכוֹת חמֵץ וּמצה.
אבל אִסוּר אכילה ביוֹם הכִפוּרים אינוֹ אִסוּר מין בִפני עצמוֹ,
וכֵן אִסוּר יוֹצֵא מִגפן על הנזיר אינוֹ שוה בכֹל.
וּלפיכך יתבאֵר אִסוּר כל אחד מֵהן ושִעוּרוֹ ודיניו בִמקוֹמוֹ הראוּי לוֹ.