1
גיד הנשה נוֹהֵג בִבהֵמה וחיה הטהוֹרין,
ואפִלוּ בִנבֵלוֹת וּטרֵפוֹת שלהן.
ונוֹהֵג בשליל וּבמוּקדשין,
בין קדשים הנאכלין בין קדשים שאינן נאכלין.
ונוֹהֵג בירֵך של ימין וּבירֵך של שמֹאל.
ואין אסוּר מִן התוֹרה אלא שעל כף הירֵך בִלבד,
שנאמר: "אשר על כף הירֵך" .
אבל שאר הגיד שלמעלה מִן הכף ושלמטה עד סוֹפוֹ,
וכֵן חֵלב שעל הגיד אינוֹ אסוּר אלא מִדִברי סוֹפרים.
וּשני גידין הֵן:
הפנימי הסמוּך לעצם אסוּר מִן התוֹרה,
והעליוֹן כוּלוֹ אסוּר מִדִבריהם.
2
האוֹכֵל מִגיד הנשה הפנימי מִמקוֹם שעל הכף לוֹקה.
ואִם אכל מֵחלבוֹ אוֹ מִשאר הגיד הפנימי אוֹ מִכל החיצוֹן מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
וכמה שִעוּר אכילה? כזית.
ואִם אכל הגיד שעל הכף כוּלוֹ,
אף על פי שאין בוֹ כזית לוֹקה,
מִפני שהוּא כִבריה בִפני עצמה.
3
אכל כזית מִגיד הנשה של ימין וכזית מִגיד של שמֹאל,
אוֹ שאכל שני גידין כוּלן אף על פי שאין בהן כזית לוֹקה שמוֹנים.
וכֵן הוּא לוֹקה על כל גיד וגיד.
4
העוֹף אין בוֹ מִשוּם גיד הנשה,
מִפני שאין לוֹ כף ירֵך,
אלא ירֵכוֹ עגֹל.
ואִם נִמצא עוֹף שירֵכוֹ כירך הבהֵמה שיֵש לוֹ כף גיד הנשה שלוֹ אסוּר,
ואין לוֹקין עליו.
וכֵן בהֵמה שכף ירֵכה ארֹך כשל עוֹף גיד הנשה שלה אסוּר,
ואין לוֹקין עליו.
5
האוֹכֵל גיד הנשה מִבהֵמה וחיה הטמֵאין פטוּר,
לפי שאינוֹ נוֹהֵג בִטמֵאה אלא בִבהֵמה שכוּלה מוּתרת,
ואינוֹ כאוֹכֵל מִשאר גוּפה,
שאין הגידין מִכלל הבשר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואִם אכל מֵחֵלב שעל הגיד הרי זה כאוֹכֵל מִבשרה.
6
האוֹכֵל גיד הנשה של נבֵלה אוֹ של טרֵפה אוֹ של עוֹלה חיב שתים; מִתוֹך שנִכלל באִסוּר שאר גוּפה שהיה מוּתר,
נִכלל גם הגיד,
ונוֹסף עליו אִסוּר אחֵר.
7
הנוֹטֵל גיד הנשה צריך לחטֵט אחריו עד שלֹא ישאֵר מִמנוּ כלוּם.
ונאמן הטבח על גיד הנשה כשֵם שנאמן על החֵלב.
ואין לוֹקחין בשר מִכל טבח,
אלא אִם כֵן היה אדם כשֵר וּמוּחזק בכשרוּת,
הוּא ששוֹחֵט לעצמוֹ וּמוֹכֵר ונאמן.
8
במה דברים אמוּרים? בחוּצה לארץ.
אבל בארץ ישראֵל,
בִזמן שכוּלה לישראֵל לוֹקחין מִכל אדם.
9
טבח הנאמן לִמכֹר בשר,
ונִמצא בשר נבֵלה אוֹ בשר טרֵפה מחזיר את הדמים לבעלים,
וּמשמתין אוֹתוֹ וּמעבירין אוֹתוֹ.
ואין לוֹ תקנה לעוֹלם לִקח מִמנוּ בשר,
עד שיֵלֵך למקוֹם שאין מכירין אוֹתוֹ ויחזיר אבֵדה בדבר חשוּב אוֹ ישחֹט לעצמוֹ ויוֹציא טרֵפה לעצמוֹ בממוֹן חשוּב,
שוּדאי עשה תשוּבה בלֹא הערמה.
10
הלוֹקֵח בשר ושִלחוֹ ביד אחד מֵעמי הארץ הרי זה נאמן עליו,
ואף על פי שאינוֹ מוּחזק בכשרוּת אין חוֹששין לוֹ שמא יחליף.
ואפִלוּ עבדי ישראֵל ואמהוֹתיהן נאמנין בדבר זה.
אבל לֹא גוֹים,
שמא יחליף.
11
עשר חנוּיוֹת,
תֵשע מוֹכרוֹת בשר שחוּטה ואחת מוֹכרת בשר נבֵלה,
ולקח בשר מֵאחת מֵהן ואין ידוּע מִמי לקח הרי זה אסוּר.
אבל בשר הנִמצא מוּשלך בשוּק הלֹך אחר הרֹב:
אִם היוּ רֹב המוֹכרין גוֹים אסוּר; ואִם היוּ רֹב המוֹכרים ישראֵל מוּתר.
12
וכֵן בשר הנִמצא ביד גוֹי,
אִם היוּ מוֹכרי הבשר ישראֵל מוּתר.
זה הוּא דין תוֹרה.
וּכבר אסרוּ חכמים כל הבשר הנִמצא,
בין בשוּק בין ביד גוֹי,
אף על פי שכל השוֹחטין וכל המוֹכרין ישראֵל.
:ולֹא עוֹד,
אלא הלוֹקֵח בשר והִניחוֹ בביתוֹ,
ונעלם מִן העין אסוּר,
אלא אִם כֵן היה לוֹ בוֹ סימן,
אוֹ שהיה לוֹ בוֹ טביעוּת עין והוּא מכירוֹ ודאי שהוּא זה,
אוֹ שהיה צרוּר וחתוּם.
13
תלה כלי מלֵא חתיכוֹת בשר,
נִשבר הכלי ונפלוּ החתיכוֹת לארץ,
וּבא וּמצא חתיכוֹת ואין לוֹ בהן סימן ולֹא טביעוּת עין הרי זה אסוּר,
שאנוּ אוֹמרין:
אוֹתוֹ בשר גררתוּ חיה אוֹ שרץ,
וזה בשר אחֵר הוּא.
14
גיד הנשה מוּתר בהניה.
לפיכך מוּתר לאדם לִשלֹח לנכרי ירֵך שגיד הנשה בתוֹכה,
ונוֹתֵן לוֹ הירֵך שלֵמה בִפני ישראֵל,
ואין חוֹששין שמא יֹאכל מִמנה ישראֵלי זה קֹדם שיִנטֵל גיד הנשה,
שהרי מקוֹמוֹ נִכר.
לפיכך, אִם היתה הירֵך חתוּכה לֹא יתננה לגוֹי בִפני ישראֵל עד שיִטֹל הגיד,
שמא יֹאכל מִמנה ישראֵל.
15
כל מקוֹם שנאמר בתוֹרה "לֹא תֹאכל",
"לֹא תֹאכלוּ",
"לֹא יֹאכלוּ",
"לֹא יֵאכֵל" אחד אִסוּר אכילה ואחד אִסוּר הניה במשמע,
עד שיִפרֹט לך הכתוּב כדרך שפֵרֵט בִנבֵלה:
"לגֵר אשר בִשעריך תִתננה ואכלה" ,
וּבחֵלב נאמר בוֹ:
"יֵעשה לכל מלאכה" ,
אוֹ עד שיִתפרֵש בתוֹרה שבעל פה שהוּא מוּתר בהניה,
כגוֹן שקצים וּרמשים ודם ואֵבר מִן החי וגיד הנשה,
שכל אֵלוּ מוּתרין בהניה מִפי הקבלה,
אף על פי שהֵן אסוּרין באכילה.
16
כל מאכל שהוּא אסוּר בהניה,
אִם נהנה ולֹא אכל,
כגוֹן שמכר אוֹ נתן לגוֹי אוֹ לִכלבים אינוֹ לוֹקה; וּמכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת,
והדמים מוּתרין.
וכל דבר שאסוּר באכילה וּמוּתר בהניה,
אף על פי שהוּא מוּתר בהניה אסוּר לעשוֹת בוֹ סחוֹרה וּלכוֵּן מלאכתוֹ בִדברים אסוּרין,
חוּץ מִן החֵלב,
שנאמר בוֹ:
"יֵעשה לכל מלאכה" .
:לפיכך אין עוֹשין סחוֹרה לֹא בִנבֵלוֹת ולֹא בִטרֵפוֹת ולֹא בִשקצים ולֹא בִרמשים.
17
הציד שנִזדמנוּ לוֹ חיה אוֹ עוֹף ודג טמֵאים וצדן,
אוֹ שנִצוֹדוּ לוֹ טמֵאין וּטהוֹרין מוּתר למכרן,
אבל לֹא יכוֵּן מלאכתוֹ לטמֵאים.
:וּמוּתר לעשוֹת סחוֹרה בחלב שחלבוֹ גוֹי ואין ישראֵל רוֹאֵהוּ וּבִגבינת הגוֹים וכיוֹצֵא בהן.
18
זה הכלל:
כל שאִסוּרוֹ מִן התוֹרה אסוּר לעשוֹת בוֹ סחוֹרה,
וכל שאִסוּרוֹ מִדִבריהם מוּתר לעשוֹת בוֹ סחוֹרה,
בין בִספֵקוֹ בין בודאוֹ.