1
האוֹכֵל כזית מִן הדם:
במֵזיד חיב כרֵת; בשוֹגֵג מֵביא חטאת קבוּעה.
ודבר מפֹרש בתוֹרה שאינוֹ חיב אלא על דם בהֵמה חיה ועוֹף בִלבד,
בין טמֵאים בין טהוֹרים,
שנאמר: "וכל דם לֹא תֹאכלוּ בכֹל מוֹשבֹתיכם לעוֹף ולבהֵמה" .
וחיה בִכלל בהֵמה,
שנאמר: "זֹאת הבהֵמה אשר תֹאכֵלוּ.
.. איל וּצבי ויחמוּר" .
:אבל דם דגים וחגבים וּשקצים וּרמשים ודם האדם אין חיבין עליו מִשוּם דם.
לפיכך, דם דגים וחגבים טהוֹרים מוּתר; אפִלוּ כנסוֹ בִכלי ושתהוּ מוּתר.
ודם חגבים ודגים טמֵאים אסוּר,
מִשוּם שהוּא תמצית גוּפן,
כחלֵב בהֵמה טמֵאה.
ודם שרצים כִבשרן,
כמוֹ שבֵארנוּ.
2
דם האדם אסוּר מִדִברי סוֹפרים אִם פֵרֵש,
וּמכין עליו מכת מרדוּת.
אבל דם השִנים בוֹלעוֹ ואינוֹ נִמנע.
הרי שנשך בפת ויצא עליה דם גוֹרֵד את הדם ואחר כך אוֹכֵל,
שהרי פֵרֵש.
3
אין חיבין כרֵת אלא על דם היוֹצֵא בִשעת שחיטה וּנחירה אוֹ התזת הרֹאש כל זמן שיֵש בוֹ אדמדוּמית,
ועל הדם הכנוּס בתוֹך הלֵב,
ועל דם הקזה כל זמן שהוּא מקלֵח ויוֹצֵא.
אבל הדם השוֹתֵת בִתחִלת הקזה קֹדם שיתחיל לקלֵח,
ודם השוֹתֵת בסוֹף הקזה כשיתחיל הדם לִפסֹק אין חיבין עליו,
והרי הוּא כדם האֵברין,
שדם הקִלוּח הוּא הדם שהנפש יוֹצאה בוֹ.
4
דם התמצית,
ודם האֵברים,
כגוֹן דם הטחוֹל ודם הכליוֹת ודם ביצים ודם המִתכנֵס ללֵב בִשעת שחיטה ודם הנִמצא בכבֵד אין חיבין עליו כרֵת,
אבל האוֹכֵל מִמנוּ כזית לוֹקה,
שנאמר: "וכל דם לֹא תֹאכֵלוּ" ,
וּבחיוּב כרֵת הוּא אוֹמֵר:
"כי נפש הבשר בדם הִוא" אינוֹ חיב כרֵת אלא על הדם שהנפש יוֹצאה בוֹ.
5
השליל הנִמצא בִמעי הבהֵמה הרי דמוֹ כדם הילוּד.
לפיכך הדם הנִמצא כנוּס בתוֹך לִבוֹ חיבין עליו כרֵת,
אבל שאר דמוֹ הרי הוּא כדם האֵברים.
6
הלֵב, בין לצלי בין לִקדֵרה קוֹרעוֹ וּמוֹציא את דמוֹ ואחר כך מוֹלחוֹ.
ואִם בִשֵל הלֵב ולֹא קרעוֹ קוֹרעוֹ אחר שבִשלוֹ,
וּמוּתר. ואִם לֹא קרעוֹ אין חיבין עליו כרֵת,
אלא אִם כֵן היה לֵב בהֵמה,
שכֵן יֵש בוֹ כזית מִדם שבתוֹך הלֵב שחיבין עליו כרֵת.
7
הכבֵד, אִם חִתכה והִשליכה לתוֹך החֹמץ אוֹ לתוֹך מים רוֹתחין עד שתִתלבֵן הרי זוֹ מוּתרת לבשֵל אוֹתה אחר כֵן.
וּכבר נהגוּ כל ישראֵל להבהבה על האוּר ואחר כך מבשלין אוֹתה,
בין שבִשלה לבדה בין שבִשלה עִם בשר אחֵר.
וכֵן מִנהג פשוּט שאין מבשלין המֹח של רֹאש ולֹא קוֹלין אוֹתוֹ עד שמהבהבין אוֹתוֹ באוּר.
8
הכבֵד שבִשלה ולֹא הִבהבה על האוּר ולֹא חלטה בחֹמץ אוֹ ברוֹתחין הרי הקדֵרה כוּלה אסוּרה,
הכבֵד וכל שנִתבשֵל עִמה.
וּמוּתר לִצלוֹת כבֵד עִם הבשר בשפוּד אחד,
והוּא שתִהיה הכבֵד למטה.
ואִם עבר וּצליה למעלה מִבשר הרי זה אוֹכֵל.
9
הטחוֹל מוּתר לבשלוֹ אפִלוּ עִם הבשר,
שאינוֹ דם אלא בשר הדוֹמה לדם.
:השוֹבֵר מפרקת בהֵמה קֹדם שתֵצֵא נפשה הרי הדם נִבלע באֵברים,
ואסוּר לאכֹל מִמנה בשר חי,
ואפִלוּ חלטוֹ.
אלא כיצד יעשה? יחתֹך החתיכה וימלֹח אוֹתה יפה יפה,
ואחר כך יבשֵל אוֹ יצלה.
וּכבר בֵארנוּ שהשוֹחֵט בהֵמה חיה ועוֹף ולֹא יצא מֵהן דם,
שהֵן מוּתרין.
10
אין הבשר יוֹצֵא מידי דמוֹ אלא אִם כֵן מוֹלחוֹ יפה יפה וּמדיחוֹ יפה יפה.
כיצד עוֹשה? מֵדיח הבשר תחִלה ואחר כך מוֹלחוֹ יפה יפה,
וּמניחוֹ במִלחוֹ כדי הִלוּך מיל,
ואחר כך מדיחוֹ יפה יפה עד שיֵצאוּ המים זכים,
וּמנגבוֹ וּמשליכוֹ מיד לתוֹך מים רוֹתחין,
אבל לֹא לפוֹשרין,
כדי שיִתלבֵן מיד ולֹא יֵצֵא דם.
11
כשמוֹלחין את הבשר אין מוֹלחין אוֹתוֹ אלא בִכלי מנוּקב,
ואין מוֹלחין אוֹתוֹ אלא במלח עבה כחוֹל גס,
שהמלח הדק כקמח יבלע בבשר ולֹא יוֹציא דם.
וצריך לנפֵץ הבשר מִן המלח,
ואחר כך ידיחנוּ.
12
כל הדברים האֵלוּ לבשר שצריך לבשלוֹ.
אבל לצלי מוֹלֵח וצוֹלה מיד.
והרוֹצה לאכֹל בשר חי מוֹלחוֹ יפה יפה וּמדיחוֹ יפה יפה,
ואחר כך יֹאכל.
ואִם חלטוֹ בחֹמץ מוּתר לאכלוֹ כשהוּא חי.
וּמוּתר לִשתוֹת החֹמץ שחלטוֹ בוֹ,
שאין החֹמץ מוֹציא דם.
13
חֹמץ שחלט בוֹ בשר לֹא יחלֹט בוֹ פעם שניה.
וחתיכה שהאדימה בתוֹך החֹמץ היא והחֹמץ אסוּרין,
עד שיִמלֹח אוֹתה יפה יפה ויצלה.
וּבשר שהאדים,
וכֵן ביצי בהֵמה וחיה בקלף שעליהן,
וכֵן העֹרף שבוֹ המִזרקים שהֵן מלֵאים דם:
אִם חתכן וּמלחן כדת מוּתר לבשלן; ואִם לֹא חתכן,
וּצלאן בשפוּד וצלה העֹרף וּפיו למטה,
אוֹ שצלאן כוּלן על הגחלים הרי אֵלוּ מוּתרין.
14
רֹאש הבהֵמה שצלהוּ בתנוּר אוֹ בכִבשן:
אִם תלהוּ וּבית שחיטתוֹ למטה מוּתר,
שהדם יוֹצֵא ושוֹתֵת; ואִם היה בית השחיטה מִן הצד מֹחוֹ אסוּר,
שהדם מִתקבֵץ לתוֹכוֹ,
וּשאר הבשר שעל העצמוֹת מִבחוּץ מוּתר.
הִניח חטמוֹ למטה:
אִם הִניח בוֹ גמי אוֹ קנה כדי שיִשאֵר פתוּח ויֵצֵא דמוֹ דרך חטמוֹ מוּתר; ואִם לאו מֹחוֹ אסוּר.
15
אין מניחין כלי תחת הצלי לקבֵל מימיו,
עד שתִכלה כל מראה אדמדוּמית שבוֹ.
וכיצד עוֹשין? משליכין לתוֹך הכלי מעט מלח,
וּמניח הכלי עד שיִצל,
ולוֹקֵח השמנוּנית שלמעלה.
והמים שלמטה שתחת השמנוּנית אסוּרין.
16
פת שחתך עליה בשר צלי מוּתר לאכלה.
:דגים ועוֹפוֹת שמלחן זה עִם זה,
אפִלוּ בִכלי מנוּקב הדגים אסוּרין,
שהדג רפה,
וּבוֹלֵע דם היוֹצֵא מִן העוֹף.
ואין צריך לוֹמר אִם מלח דג עִם בשר בהֵמה אוֹ חיה.
17
עוֹפוֹת שהִניחן שלֵמים וּמִלֵא חללן בשר וּביצים,
וּבִשלן אסוּרוֹת,
שהדם יוֹצֵא לתוֹכן,
ואף על פי שמלחן יפה יפה,
ואפִלוּ היה הבשר שבתוֹכן שלוּק אוֹ צלוּי.
ואִם צלין הרי אֵלוּ מוּתרוֹת,
אף על פי שהבשר שבתוֹכן חי,
ואפִלוּ פיהן למעלה.
18
בני מֵעים שמִלאן על דרך זוֹ בבשר צלי אוֹ שלוּק,
אוֹ שמִלאן ביצים וּשלקן אוֹ קלין הרי אֵלוּ מוּתרין,
שאין מחזיקין דם בִבני מֵעים.
וכֵן הוֹרוּ הגאוֹנים.
19
עוֹפוֹת שטפלן בבצֵק וּצלין,
בין מחוּתכין בין שלֵמים:
אִם טפלן בסֹלת גסה,
אפִלוּ הִסמיקה הטפֵלה אוֹכֵל את הטפֵלה; מִפני שהיא סֹלת גסה,
מִתפררת ויוֹצֵא הדם; ואִם טפלן בקמח חִטים שלתתן:
אִם היתה הטפֵלה לבנה כמוֹ הכסף מוּתר לאכֹל מִמנה; ואִם לאו אסוּרה.
טפלן בִשאר קמחים:
אִם האדימוּ אסוּרין; ואִם לאו מוּתרין.
20
סכין ששחט בה אסוּר לאכֹל בה רוֹתֵח,
עד שילבֵן אוֹתה אוֹ שישחיזנה כוּלה במשחזת אוֹ ינעצנה בקרקע קשה עשרה פעמים.
ואִם חתך בה רוֹתֵח מוּתר.
וכֵן אינוֹ חוֹתֵך בה צנוֹן וכיוֹצֵא בוֹ מִדברים החריפין לכתחִלה.
ואִם הֵדיח הסכין אוֹ קִנחה בִכלי מוּתר לחתֹך בה צנוֹן וכיוֹצֵא בוֹ,
אבל לֹא רוֹתֵח.
21
קערה שמלח בה בשר,
אפִלוּ היתה שוּעה באבר אסוּר לאכֹל בה רוֹתֵח לעוֹלם,
שכבר נִבלע הדם בחרסיה.