1
מי שהיוּ לוֹ עשרה טלאים והִפריש אחד מעשֵר,
היוּ לוֹ מֵאה והִפריש עשרה למעשֵר אין אֵלוּ מעשֵר.
אלא כיצד עוֹשה? כוֹנֵס כל הטלאים אוֹ כל העגלים לדיר,
ועוֹשה לוֹ פתח קטן,
כדי שלֹא יֵצאוּ שנים כאחד,
וּמעמיד אִמוֹתיהן מִבחוּץ והֵן גוֹעוֹת,
כדי שיִשמעוּ הטלאים קוֹלן ויֵצאוּ מִן הדיר לִקראתן,
שנאמר: "כֹל אשר יעבֹר" שיעבֹר מֵעצמוֹ,
ולֹא שיוֹציאוֹ בידוֹ.
:וּכשיֵצאוּ מִן הדיר זה אחר זה,
מתחיל וּמוֹנן בשֵבט:
אחד, שנים,
שלֹשה, ארבעה,
חמִשה, שִשה,
שִבעה, שמוֹנה,
תִשעה, והיוֹצֵא עשירי,
בין זכר בין נקֵבה,
בין תמים בין בעל מוּם סוֹקרוֹ בסִקרא,
ואוֹמֵר: 'הרי זה מעשֵר'.
לֹא סקרן בסִקרא,
ולֹא מנין בשֵבט,
אוֹ שמנין רבוּצין אוֹ עוֹמדין הרי אֵלוּ מעשֵר; הוֹאיל וּמנין עשרה עשרה וקִדֵש עשירי,
הרי זה מעשֵר.
2
אינוֹ צריך לצרֵף כל בהֵמה שנוֹלדה בִרשוּתוֹ לדיר אחד,
אלא מצרֵף כל עֵדר ועֵדר לבדוֹ.
היוּ לוֹ חמִשה טלאים בירוּשלים וחמִשה טלאים בעכוֹ אין מִצטרפין,
וכוּלן פטוּרין מִן המעשֵר.
וכמה יהי בין אֵלוּ לאֵלוּ ויצטרפוּ? שִשה עשר מיל.
3
היוּ שלֹשה עדרים,
בין כל אחד ואחד שִשה עשר מיל הרי שלשתם מִצטרפין.
כיצד? היוּ תִשעה מִכאן ותִשעה מִכאן ואחד באמצע הרי שלשתן נִכנסין לדיר להִתעשֵר.
4
אין מעשרין מִן הצֹאן על הבקר ולֹא מִן הבקר על הצֹאן,
אבל מעשרין מִן הכבשין על העִזים וּמִן העִזים על הכבשים,
שנאמר: "וכל מעשר בקר וצֹאן" כל משמע "צֹאן" אחד,
ששניהן נִקראין שה,
והרי הֵן כמין אחד.
5
אין מעשרין מִן הנוֹלדין בשנה זוֹ על הנוֹלדים בשנה אחרת,
כשֵם שאין מעשרין בזרע הארץ מִן החדש על הישן ולֹא מִן הישן על החדש,
שנאמר: "היֹצֵא השדה שנה שנה" .
ויֵראה לי שאִם עִשֵר בהֵמה מִשנה על שנה הרי זה מעשֵר,
מִפני חוּמרת הקדשים,
שהרי לֹא הִקפידה תוֹרה על מעשר בהֵמה בפֵרוּש שיִהיה שנה שנה.
6
כל הנוֹלדים מֵאחד בתִשרי עד עשרים ותִשעה באלוּל מִצטרפין,
וּמעשרין מֵאֵלוּ על אֵלוּ.
נוֹלדוּ חמִשה טלאים בתִשעה ועשרים באלוּל,
וחמִשה באחד בתִשרי אין מִצטרפין.
ילדוּ הוּלדוֹת בתוֹך שנתן הרי היא וּבִתה נִכנסוֹת לדיר להִתעשֵר.
7
אין הטלאים הנוֹלדים כמוֹ הטבל שאסוּר לאכֹל מִמנוּ עד שיעשֵר,
כמוֹ שבֵארנוּ בִמקוֹמוֹ,
אלא מוּתר לִמכֹר ולִשחֹט כל מה שיִרצה עד שיעשֵר; יהיה המעשֵר קֹדש,
ויֵאכֵל כהִלכתוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
8
קבעוּ חכמים שלֹשה זמנים בשנה למעשר בהֵמה,
וּמִשיגיע זמן מֵהן אסוּר לוֹ לִמכֹר אוֹ לִשחֹט עד שיעשֵר.
ואִם שחט הרי זה מוּתר.
ואֵלוּ הֵן השלֹשה זמנים:
ביוֹם חמִשה עשר יוֹם קֹדם הפסח,
וּביוֹם חמִשה עשר קֹדם עצרת,
וּביוֹם חמִשה עשר קֹדם החג.
וכל זמן מֵאֵלוּ נִקרא גֹרן מעשר בהֵמה.
:נִמצֵאת אוֹמֵר,
שהגרנוֹת של מעשר בהֵמה ביוֹם אחרוֹן מֵחֹדש אדר,
וּביוֹם חמִשה וּשלֹשים מִספירת העֹמר,
וּביוֹם אחרוֹן מֵחֹדש אלוּל.
ולמה קבעוּ הגרנוֹת בימים אֵלוּ? כדי שתִהיה הבהֵמוֹת מצוּיוֹת לעוֹלי רגלים,
שאף על פי שמוּתר לִמכֹר קֹדם שיעשֵר,
כמוֹ שבֵארנוּ,
היוּ נִמנעים לִמכֹר עד שיעשרוּ ויעשוּ המִצוה.
9
הִכניס כל הצֹאן אוֹ הבקר לדיר,
והִתחיל לִמנוֹת וּלקדֵש עשירי,
עד שנִשארוּ בתוֹך הדיר פחוֹת מֵעשרה הרי זה מניחן לגֹרן אחֵר,
והֵן מִצטרפין לאֵלוּ שיִוּלדוּ,
ויתעשרוּ הכֹל בגֹרן אחד.
ואף על פי שהוּא יוֹדֵע שאֵלוּ ישארוּ במִנין,
חיב להכניס הכֹל לדיר,
והנִשאר ישאֵר.