1
אין שוֹחטין את הבכוֹר אלא על פי מוּמחה שנתן לוֹ הנשיא שבארץ ישראֵל רשוּת ואמר לוֹ:
'התֵר בכוֹרוֹת במוּמן'.
אפִלוּ היה מוּם גדוֹל וגלוּי לכֹל לֹא יתירוֹ אלא מוּמחה שנטל רשוּת.
וכל הבכוֹרוֹת אדם רוֹאה חוּץ מִבכוֹרי עצמוֹ.
2
אִם אין שם מוּמחה,
והיה המוּם מִן המוּמין הגלוּיין המוּבהקין,
כגוֹן שנִסמת עינוֹ אוֹ נִקטעה ידוֹ אוֹ נִשברה רגלוֹ הרי זה ישחֵט על פי שלֹשה בני הכנסת.
וכֵן בכוֹר שיצא לחוּצה לארץ ונפל בוֹ מוּם מוּבהק הרי זה נִתר על פי שלֹשה בני הכנסת.
3
אין רוֹאין את הבכוֹר לישראֵל עד שיִהיה כֹהֵן עִמוֹ,
שמא יֹאמר לוֹ המוּמחה:
'מוּם הוּא וּמוּתר לִשחֹט עליו',
ויֵלֵך וישחטנוּ לעצמוֹ ולֹא יתננוּ לכֹהֵן,
שאף על פי שאינוֹ חשוּד לאכֹל קדשים בחוּץ,
חשוּד הוּא לִגזֹל מתנוֹת כהוּנה.
לפיכך אִם היה חכם,
וידוּע שהוּא מדקדֵק על עצמוֹ רוֹאין לוֹ.
:היה המוּם גלוּי לכֹל,
כגוֹן שנִקטעה ידוֹ אוֹ רגלוֹ,
הוֹאיל והביאוֹ לחכם המוּמחה הרי זה בחזקת מדקדֵק על עצמוֹ,
לפיכך רוֹאין לוֹ אף על פי שאין עִמוֹ כֹהֵן.
4
השוֹחֵט את הבכוֹר ואחר כך הראה את מוּמוֹ,
אף על פי שהוּא מוּם גלוּי שאינוֹ מִשתנה בִשחיטה,
כגוֹן שנחתכה ידוֹ אוֹ רגלוֹ,
הוֹאיל ונִשחט שלֹא על פי מוּמחה הרי זה אסוּר,
ויקבֵר כִבכוֹר שמֵת.
5
בכוֹר שהיתה לוֹ ביצה אחת וּשני כיסין,
וּבדקוֹ המוּמחה,
והוֹשיבוּהוּ על חרגוּזוֹ וּמִעכוֹ ולֹא יצאת ביצה שניה,
והִתירוֹ המוּמחה,
ונִשחט, ונִמצֵאת השניה דבוּקה בכסלים הרי זה מוּתר,
הוֹאיל וּמִעכוֹ.
אִם לֹא נִמעך,
אף על פי שנִשחט על פי מוּמחה הרי זה יקבֵר.
6
מי שאינוֹ מוּמחה וראה את הבכוֹר ונִשחט על פיו הרי זה יקבֵר,
וישלֵם מִביתוֹ.
וכמה משלֵם? רביע לדקה,
וּמחצה לגסה.
וּמִפני מה לֹא ישלֵם כל דמיו? מִפני שקנסוּ את בעל הבהֵמה,
כדי שלֹא ישהה אוֹתה,
ולֹא יגדֵל בהֵמה דקה בארץ ישראֵל.
7
הנוֹטֵל שכרוֹ לִהיוֹת רוֹאה בכוֹרוֹת אין שוֹחטין על פיו אלא אִם כֵן היה מוּמחה גדוֹל וידעוּ בוֹ חכמים שאין כמוֹתוֹ,
וּפסקוּ לוֹ שכר על הראיה והבִקוּר בין שנִמצא מוּם בין שנִמצא תמים.
ולֹא יטֹל שכר על בהֵמה זוֹ חוּץ מִפעם אחת,
ורוֹאה אוֹתה לעוֹלם כל זמן שמביאין אוֹתה,
כדי שלֹא יבֹא לידי חשד.
8
החשוּד על הבכוֹרוֹת לִמכֹר אוֹתן לשֵם חוּלין אין לוֹקחין מִמנוּ אפִלוּ בשר צבאים,
מִפני שהוּא דוֹמה לִבשר עֵגל.
ואין לוֹקחין מִמנוּ עוֹרוֹת שאינן עבוּדין,
אפִלוּ של נקֵבה,
שמא יחתֹך זכרוּתוֹ ויֹאמר:
'עוֹר נקֵבה הוּא'.
ואין לוֹקחין מִמנוּ צמר,
אפִלוּ מלוּבן,
ואין צריך לוֹמר צֹאי.
:אבל לוֹקחין מִמנוּ טווּי,
וּלבדים, ועוֹרוֹת עבוּדים,
שאינוֹ מעבֵד עוֹר בכוֹר תמים,
מִפני שהוּא מפחֵד לשהוֹתוֹ אצלוֹ,
שמא ישמעוּ בוֹ הדינין ויקנסוּ אוֹתוֹ כפי רִשעוֹ.
9
השוֹחֵט את הבכוֹר וּמכרוֹ,
ונוֹדע שלֹא הראהוּ למוּמחה מה שאכלוּ אכלוּ,
ויחזיר להם את הדמים,
וּמה שלֹא נאכל יקבֵר,
ויחזיר את הדמים.
וכֵן הדין במאכיל את הטרֵפה,
כמוֹ שיִתבאֵר בהִלכוֹת מקח וּמִמכר.
10
בכוֹר שנִמצא טרֵפה:
אִם תמים הוּא,
ונִמצא טרֵפה אחר שהוּפשט העוֹר ישרֵף,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת פסוּלי המוּקדשין,
והבשר יקבֵר; ואִם במוּמוֹ נִשחט הבשר יקבֵר,
ויֵאוֹתוּ הכֹהנים בעוֹרוֹ; והוּא שנִשחט על פי מוּמחה.
11
הבכוֹר שנאכל בשרוֹ כהלכה,
בין תמים בין בעל מוּם כשֵם שמוּתר לֵהנוֹת בעוֹרוֹ,
כך נהנין בגִזתוֹ.
אבל כל צמר שנִגזז מִמנוּ כשהוּא חי,
אפִלוּ נשר הרי הוּא אסוּר בהניה,
אפִלוּ נשר מִמנוּ אחר שנפל בוֹ מוּם.
ואפִלוּ לאחר שחיטתוֹ,
ואין צריך לוֹמר אחר מיתתוֹ הרי אוֹתוֹ הצמר שנשר מִמנוּ מֵחיים באִסוּרוֹ עוֹמֵד.
וכֵן במעשר בהֵמה.
:וּכבר בֵארנוּ בהִלכוֹת מעילה שלֹא גזרוּ גזֵרה זוֹ אלא על הבכוֹר והמעשֵר בִלבד,
מִפני שאינן באין לכפרה,
שמא ישהה אוֹתן אצלוֹ כדי לִקח כל הצמר שיִנשֹר מֵהן,
וּכבר בֵארנוּ שמִצוה לאכלוֹ בִשנתוֹ,
בין תמים בין בעל מוּם.
12
בכוֹר שהיה בוֹ צמר מדוּבלל וּשחטוֹ:
את שהוּא נִראה עִמוֹ מִן הגִזה מוּתר בהניה; ואת שאינוֹ נִראה עִמוֹ,
והוּא הצמר שעִקרוֹ הפוּך כלפי רֹאשוֹ אסוּר,
שזה כמי שנשר מֵחיים.
13
גִזת בכוֹר,
אפִלוּ בעל מוּם,
שנִתערבה בגִזי חוּלין,
אפִלוּ אחת בכמה אלפים הכֹל אסוּרין; הרי היא דבר חשוּב,
וּמקדֵש בכל שהוּא.
:האוֹרֵג מלֹא הסיט מִצמר הבכוֹר בבגד ידלֵק.
מִצמר המוּקדשין מקדֵש בכל שהוּא.