1
המפריש חלתוֹ קמח אינה חלה,
וגזֵל ביד כֹהֵן,
וּשאר העִסה חיבת בחלה.
ואוֹתוֹ הקמח שהִפריש לשֵם חלה,
אִם יֵש בוֹ עֹמר ועשהוּ עִסה הרי זה מפריש מִמנוּ חלה כִשאר כל קמח חוּלין.
2
אימתי מפרישין החלה? כשיִתֵן את המים ויתערֵב הקמח במים:
מפריש החלה מִתחִלת דבר שנִלוֹש,
שנאמר: "רֵאשית ערִסֹתֵכם" ,
והוּא שלֹא ישאֵר שם קמח בערֵבה שלֹא נִתערֵב במים שִעוּר עֹמר.
ואִם אמר:
'הרי זוֹ חלה על העִסה ועל השאוֹר ועל הקמח שנִשתיֵר,
ולִכשתֵעשה כוּלה עִסה אחת תִתקדֵש זוֹ שבידי לשֵם חלה' הרי זה מוּתר.
3
הִניח העִסה עד שלש הכֹל ועֵרבה,
ואחר כך הִפריש אין בכך כלוּם.
ואִם לֹא הִפריש החלה בצֵק אלא אפה הכֹל הרי זה מפריש מִן הפת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
4
מֵאימתי תִתחיֵב העִסה בחלה? מִשתִתגלגֵל בחִטים ויתערֵב הקמח במים אוֹ שתִטמטֵם בשעוֹרים ותֵעשה כוּלה גוּף אחד.
ואוֹכלין עראי מִן העִסה עד שתִתגלגֵל בחִטים ותִטמטֵם בשעוֹרים.
והכוּסמין כחִטים,
ושִבֹלת שוּעל והשיפוֹן כשעוֹרים.
5
נִתגלגלה בחִטים ונִטמטמה בשעוֹרים האוֹכֵל מִמנה קֹדם הפרשת חלה חיב מיתה,
מִפני שהיא טבל.
לפיכך, אִם היתה העִסה חיבת בחלה מִן התוֹרה האוֹכֵל מִמנה לוֹקה,
ככל אוֹכֵל טבל,
ואִם היתה חיבת בחלה מִדִבריהם מכין אוֹתוֹ מכת מרדוּת.
6
עִסה שנִדמעה עד שלֹא תִתגלגֵל פטוּרה; וּמִשנִתגלגלה חיבת.
וכֵן המקדיש עִסתוֹ אוֹ המפקיר אוֹתה קֹדם שתִתגלגֵל,
וּפדיה אוֹ זכה בה ואחר כך גִלגלה,
אוֹ שהִקדישה אוֹ הִפקיר אוֹתה אחר שנִתגלגלה,
וּפדיה וזכה בה הרי זוֹ חיבת בחלה.
7
הִקדישה קֹדם שתִתגלגֵל,
ונִתגלגלה ביד ההקדֵש ואחר כך פדיה פטוּרה,
שבִשעת חוֹבתה היתה פטוּרה.
8
וכֵן נכרי שנתן לישראֵל לעשוֹת לוֹ עִסה,
וּנתנה לוֹ במתנה עד שלֹא גִלגלה חיבת; ואִם נתנה לוֹ אחר שנִתגלגלה פטוּרה.
9
גֵר שנִתגיֵר והיתה לוֹ עִסה:
נִתגלגלה עד שלֹא נִתגיֵר פטוּרה; וּמִשנִתגיֵר חיבת.
ואִם ספֵק חיבת בחלה,
לפי שהוּא עוֹן מיתה.
וזר שאכל חלת ספֵק זוֹ וכיוֹצֵא בה אין חיב עליה חֹמש.
10
עִסה שנוֹלד לה ספֵק טוּמאה קֹדם שתִתגלגֵל יעשנה בטוּמאה,
לפי שמוּתר לטמֵא חוּלין שבארץ ישראֵל,
ותִשרֵף חלתה.
נוֹלד לה אחר שנִתגלגלה ספֵק טוּמאה שוּדאיה מטמֵא את החוּלין מִן התוֹרה יגמרנה בטהרה,
שכל שוּדאיוֹ מטמֵא את החוּלין גזרוּ על ספֵקוֹ בחוּלין הטבוּלין לחלה שלֹא יטמאוּ אוֹתן,
הוֹאיל ונִטבלוּ לחלה; ותִהיה החלה הזֹאת תלוּיה,
לֹא נאכלת ולֹא נִשרפת.
11
לֹא יעשה אדם עִסתוֹ בטוּמאה לכתחִלה,
אלא יזהֵר וישתדֵל,
ויטהֵר הוּא וכֵליו,
כדי להפריש חלה בטהרה.
היה בינוֹ וּבין המים יתֵר מֵארבעה מילין יעשנה בטוּמאה,
ויפריש חלה טמֵאה.
12
אין עוֹשין חלת עם הארץ בטהרה,
אבל עוֹשין עִסת חוּלין בטהרה.
כיצד? מגבֵל העִסה זה החבֵר וּמפריש מִמנה כדי חלתה,
וּמניחה בִכלי גללים אוֹ כלי אבנים אוֹ כלי אדמה,
שאין מקבלין טוּמאה,
וּכשיבֹא עם הארץ נוֹטֵל את שתיהן,
את העִסה ואת החלה,
ואוֹמרין לוֹ:
'הִזהֵר שמא תִגע בחלה,
שלֹא תחזֹר לטִבלה'.
וּמִפני מה הִתירוּ לוֹ זה? מִשוּם כדי חייו של גבל.
13
אֵשת חבֵר מרקדת וּבוֹררת עִם אֵשת עם הארץ,
אבל מִשתטיל מים לעִסה לֹא תסיֵע אוֹתה,
מִפני שהיא עוֹשה עִסתה בטוּמאה.
וכֵן הנחתוֹם שהוּא עוֹשה בטוּמאה לֹא לשין ולֹא עוֹרכין עִמוֹ,
שאין מחזקין ידי עוֹברי עבֵרה,
אבל מוֹליכין עִמוֹ פת לפלטֵר.
14
הלוֹקֵח מִנחתוֹם עם הארץ בסוּריא,
ואמר לוֹ:
'הִפרשתי חלה' אינוֹ צריך להפריש חלה מִספֵק; כשֵם שלֹא נחשדוּ כל ישראֵל בארץ על תרוּמה גדוֹלה,
כך לֹא נחשדוּ בסוּריא על החלה.
15
אבל הלוֹקֵח בחוּצה לארץ מִן הנחתוֹם צריך להפריש חלה מִספֵק.
אבל הלוֹקֵח מִבעל הבית,
ואין צריך לוֹמר המִתארֵח אצלוֹ אינוֹ צריך להפריש מִספֵק.