1
מִצות עשֵה להפריש תרוּמה מִן העִסה לכֹהֵן,
שנאמר: "רֵאשית ערִסֹתֵכם חלה תרימוּ תרוּמה" .
ורֵאשית זוֹ אין לה שִעוּר מִן התוֹרה,
אפִלוּ הִפריש כשעוֹרה פטר את העִסה.
והעוֹשה כל עִסתוֹ חלה לֹא עשה כלוּם,
עד שישיֵר מִקצת.
:הלוֹקֵח מִן הנחתוֹם מפריש מִן החמה על הצוֹננת וּמִן הצוֹננת על החמה,
אפִלוּ מִדפוּסין הרבֵה.
2
וּמִדִברי סוֹפרים שמפרישין אחד מֵעשרים וארבעה מִן העִסה,
כדי שיִהיה בה כדי מתנה לכֹהֵן,
שנאמר: "תִתן לוֹ" תֵן לוֹ דבר הראוּי לִתֵן מתנה.
והנחתוֹם העוֹשה לִמכֹר בשוּק מפריש אחד מֵארבעים וּשמוֹנה; לפי שעִסתוֹ מרוּבה,
יֵש בשִעוּר זה כדי מתנה.
3
העוֹשה עִסה למִשתֵה בנוֹ,
אף על פי שהיא מרוּבה מפריש אחד מֵארבעה ועשרים,
שלֹא לחלֹק בעִסת בעל הבית.
והנחתוֹם שעשה עִסה קטנה אחד מִשמוֹנה וארבעים,
שלֹא לחלֹק בעִסת הנחתוֹם.
4
נִטמֵאת העִסה בשוֹגֵג אוֹ באֹנס מפריש אחד מֵארבעים וּשמוֹנה.
ואִם טִמאה בזדוֹן מפריש אחד מֵעשרים וארבעה,
כדי שלֹא יהיה חוֹטֵא נִשכר.
וחלה טמֵאה מוּתרת לכֹהֵן להסקה כִתרוּמה טמֵאה.
5
אין חיבין בחלה מִן התוֹרה אלא בארץ ישראֵל בִלבד,
שנאמר: "באכלכם מִלחם הארץ" ,
וּבִזמן שכל ישראֵל שם,
שנאמר: "בבֹאכם" ביאת כוּלכם ולֹא ביאת מִקצתכם.
לפיכך חלה בזמן הזה,
אפִלוּ בימי עזרא בארץ ישראֵל אינה אלא מִדִבריהם,
כמוֹ שבֵארנוּ בִתרוּמה.
6
פֵרוֹת חוּצה לארץ שנִכנסוּ לארץ חיבין בחלה,
וּפֵרוֹת הארץ שיצאוּ לחוּצה לארץ פטוּרין,
שנאמר: "אשר אני מֵביא אתכם שמה" שמה אתם חיבין,
בין על פֵרוֹת הארץ בין על פֵרוֹת חוּצה לארץ.
7
מפרישין חלה בחוּצה לארץ מִדִברי סוֹפרים,
כדי שלֹא תִשתכח תוֹרת חלה מיִשראֵל.
ואין מביאין חלת חוּצה לארץ לארץ,
כשֵם שאין מביאין תרוּמה וּבִכוּרים מִשם.
ואִם הֵביא מניח אוֹתה עד ערב הפסח,
ותִשרֵף כתרוּמה.
8
שלֹשה דינין לחלה בשלֹש ארצוֹת:
כל הארץ שהחזיקוּ בה עוֹלי בבל עד כזיב מפרישין בה חלה אחת כשִעוּר,
והיא נאכלת לכֹהנים.
:וּשאר ארץ ישראֵל שהחזיקוּ בה עוֹלי מִצרים ולֹא החזיקוּ בה עוֹלי בבל,
שהיא מִכזיב ועד אמנה מפרישין בה שתי חלוֹת,
האחת נִשרפת והאחת נאכלת.
וּמִפני מה מפרישין בה שתי חלוֹת? מִפני שהחלה הרִאשוֹנה טמֵאה,
שהרי לֹא נִתקדשה אוֹתה הארץ בימי עזרא,
וּקדוּשה רִאשוֹנה בטלה מִשגלוּ.
והוֹאיל והיא ארץ ישראֵל מפרישין בה חלה אחד מֵארבעים וּשמוֹנה,
ושוֹרפין אוֹתה.
:וּמפרישין חלה שניה ונוֹתנין אוֹתה לכֹהֵן לאכלה,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
תרוּמה טהוֹרה נִשרפת,
שהרי נִשרפה הרִאשוֹנה אף על פי שלֹא נִטמֵאת טוּמאה ידוּעה לכֹל.
וזוֹ השניה אין לה שִעוּר,
אלא כל שרוֹצה מפריש,
מִפני שהיא מִדִבריהם.
:וכל הארץ שמֵאמנה ולחוּץ,
בין בסוּריא בין בִשאר הארצוֹת מפרישין שתי חלוֹת:
אחת לִשרֵפה,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
ראינוּ תרוּמה טמֵאה נאכלת,
ואחת לאכילה,
כדי שלֹא תִשתכח תוֹרת חלה מיִשראֵל.
והוֹאיל וזוֹ וזוֹ מִדִבריהם,
מוּטב לרבוֹת בנאכלת.
לפיכך של שרֵפה אין לה שִעוּר,
אלא כל שהוּא,
ושל אכילה אחד מֵארבעים וּשמוֹנה.
וזוֹ שלאכילה מוּתרת לזבים וּלזבוֹת,
ואין צריך לוֹמר לִשאר טמֵאים.
9
בזמן הזה שאין שם עִסה טהוֹרה,
מִפני טוּמאת המֵת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראֵל,
אחד מֵארבעים וּשמוֹנה,
ושוֹרפין אוֹתה,
מִפני שהיא טמֵאה ויֵש לה שם עִקר מִן התוֹרה.
וּמִכזיב ועד אמנה מפרישין שניה לכֹהֵן לאכילה,
ואין לה שִעוּר,
כשהיה הדבר מִקֹדם.
10
חלת חוּצה לארץ,
אף על פי שהיא טמֵאה,
הוֹאיל ועִקר חיוּבה מִדִבריהם אינה אסוּרה באכילה אלא על כֹהֵן שטוּמאה יוֹצאה עליו מִגוּפוֹ,
והֵן בעלי קריין וזבים וזבוֹת ונִדוֹת ויוֹלדוֹת וּמצֹרעים.
אבל שאר הטמֵאים במגע הטוּמאוֹת,
אפִלוּ טמֵאי מֵת מוּתרין לאכלה.
:לפיכך, אִם היה שם כֹהֵן קטן בחוּצה לארץ,
בין בסוּריא בין בִשאר ארצוֹת,
ורצה להפריש חלה אחת מפריש אחד מֵארבעים וּשמוֹנה,
והיא נאכלת לקטן שעדין לֹא ראה קרי אוֹ לִקטנה שעדין לֹא ראת נִדה,
ואינוֹ צריך להפריש שניה לאֵש.
11
וכֵן אִם יֵש שם כֹהֵן גדוֹל שטבל מִשִכבת זרעוֹ אוֹ מִזיבתוֹ,
אף על פי שלֹא העריב שִמשוֹ ואף על פי שהוּא טמֵא מֵת הרי זה מוּתר לאכֹל החלה הרִאשוֹנה,
ואינוֹ צריך להפריש שניה בחוּצה לארץ.
:כל המפריש חלה מברֵך תחִלה:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להפריש חלה',
בין בארץ בין בחוּצה לארץ.
כשֵם שהוּא מברֵך על הטהוֹרה,
כך הוּא מברֵך על הטמֵאה.
לפיכך אין האיש הערֹם מפריש חלה,
שאינוֹ יכוֹל לברֵך.
אבל האִשה הערוּמה שישבה וכל פניה טוּחוֹת בקרקע מברכת וּמפרשת חלה.
12
הנִדה וכיוֹצֵא בה מברכת וּמפרשת חלת חוּצה לארץ,
שאינה מוּזהרת על מגעה,
אלא על אכילתה.
ואִם יֵש שם כֹהֵן קטן אוֹ כֹהֵן שטבל,
שהיא מוּתרת לוֹ לאכילה כמוֹ שבֵארנוּ הרי זה מוּתר לאכלה עִם הזר על שוּלחן אחד,
לפי שאינה מדמעת,
ואפִלוּ נִתערבה שוה בשוה.
ונוֹתנין אוֹתה לכֹהֵן עם הארץ,
מִפני שהיא טמֵאה באויר ארץ העמים.
ואין בה מִשוּם כֹהֵן המסיֵע במתנוֹתיו,
שהוּא אסוּר.
ואִם רצה לאכֹל תחִלה ואחר כך יפריש החלה בחוּצה לארץ מוּתר,
שאין עִקרה אלא מִדִבריהם.
13
החלה נִקרֵאת תרוּמה,
לפיכך אינה נִטלת אלא מִן המוּקף,
כתרוּמה, ואינה נִטלת מִן הטהוֹר על הטמֵא לכתחִלה.
14
וכל שאמרנוּ בתרוּמה:
'לֹא יתרֹם,
ואִם תרם אינה תרוּמה' כך בחלה.
וכל שאמרנוּ בתרוּמה:
'לֹא יתרֹם מִזה על זה' כך בחלה.
וכל שאינוֹ אוֹכֵל תרוּמה אינוֹ אוֹכֵל חלה,
וכל האוֹכֵל תרוּמה אוֹכֵל חלה.
15
הסוּמא והשִכוֹר מפרישין חלה לכתחִלה,
שאין בעִסה רע ויפה כדי שיכוּנוּ ויפרישוּ מִן היפה.