1
נשים ועבדים פטוּרין מִן הראיה.
וכל האנשים חיבין בִראיה,
חוּץ מֵחֵרֵש ואִלֵם ושוֹטה וקטן,
סוּמא וחִגֵר וטמֵא וערֵל,
וכֵן הזקֵן והחוֹלה והרך והענֹג מאֹד שאינן יכוֹלין לעלוֹת על רגליהן כל אֵלוּ האחד עשר פטוּרין,
וּשאר כל האנשים חיבין בִראיה.
:החֵרֵש, אף על פי שהוּא מדבֵר,
אפִלוּ חֵרֵש באזנוֹ אחת פטוּר מִן הראיה.
וכֵן הסוּמא בעינוֹ אחת אוֹ חִגֵר ברגלוֹ אחת פטוּר.
האִלֵם, אף על פי שהוּא שוֹמֵע פטוּר מִן הראיה.
טוּמטוּם ואנדרגינס פטוּרין,
מִפני שהֵן ספֵק אִשה.
מי שחציוֹ עבד וחציוֹ בן חֹרין פטוּר,
מִפני צד עבדוּת שבוֹ.
:וּמִנין שכל אֵלוּ פטוּרין מִן הראיה? הרי הוּא אוֹמֵר:
"יֵראה כל זכוּרך" להוֹציא את הנשים; וּמִצות עשֵה שאין הנשים חיבוֹת בה אין העבדים חיבין בה.
ועוֹד, הרי נאמר:
"בבוֹא כל ישראֵל" להוֹציא את העבדים.
:ונאמר: "בבוֹא כל ישראֵל לֵראוֹת" כשֵם שהֵן באין להֵראוֹת לִפני יי,
כך הֵן באין לִראוֹת הדר קדשוֹ וּבית שכינתוֹ,
להוֹציא סוּמא שאינוֹ רוֹאה,
אפִלוּ נִסמית עינוֹ אחת,
שהרי אין ראיתוֹ שלֵמה גמוּרה.
:ושם נאמר:
"למען ישמעוּ" להוֹציא את מי שאינוֹ שוֹמֵע שמיעה גמוּרה; "וּלמען ילמדוּ" להוֹציא מי שאינוֹ מדבֵר,
שכל המצוּוּה לִלמֹד מצוּוּה ללמֵד.
ונאמר: "בעלֹתך לֵראוֹת את פני יי" מי שיכוֹל לעלוֹת ברגליו,
להוֹציא חִגֵר וחוֹלה וזקֵן וענֹג.
וּכבר בֵארנוּ בהִלכוֹת ביאת המִקדש שאין הטמֵא ראוּי לביאה,
וכֵן הערֵל מאוּס כטמֵא.
2
המקמֵץ, והוּא שמלאכתוֹ לקבֵץ צוֹאת הכלבים וכיוֹצֵא בהן לעבֵד העוֹרוֹת אוֹ לִרפוּאה,
וכֵן המצרֵף נחֹשת במחצֵב שלוֹ,
והעבדנין, אף על פי שהֵן מאוּסין מִפני מלאכתן הרי אֵלוּ מטהרין גוּפן וּמלבוּשן ועוֹלין בִכלל ישראֵל להֵראוֹת.
3
כל קטן שיכוֹל לאחֹז בידוֹ של אביו ולעלוֹת מירוּשלים להר הבית אביו חיב להעלוֹתוֹ וּלהֵראוֹת בוֹ,
כדי לחנכוֹ במִצווֹת,
שנאמר: "יֵראה כל זכוּרך" .
ואִם היה הקטן חִגֵר אוֹ סוּמא אוֹ חֵרֵש,
אפִלוּ באחת אינוֹ חיב לחנכוֹ,
אף על פי שהוּא ראוּי לִרפוּאה,
שאִלוּ היה גדוֹל כך,
היה פטוּר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
4
כל החיב בראיה חיב בחגיגה,
וכל הפטוּר מִן הראיה פטוּר מִן החגיגה.
וכוּלם חיבין בשִמחה,
חוּץ מֵחֵרֵש שאינוֹ שוֹמֵע ולֹא מדבֵר ושוֹטה וקטן וערֵל וטמֵא:
חֵרֵש שוֹטה וקטן מִפני שאינן בני חיוּב,
הרי הֵן פטוּרין מִכל מִצווֹת האמוּרוֹת בתוֹרה; וערֵל וטמֵא מִפני שאינן אוֹכלים בקדשים ואינן ראוּיין לביאה,
כמוֹ שבֵארנוּ בהִלכוֹת ביאת המִקדש וּבהִלכוֹת מעשֵה הקרבנוֹת.
5
מי שהיה חִגֵר אוֹ סוּמא ביוֹם רִאשוֹן ונִתרפֵא בשֵני פטוּר מִן הראיה וּמִן החגיגה,
שביוֹם חוֹבתוֹ היה פטוּר,
שכל ימוֹת החג תשלוּמי רִאשוֹן הֵן,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכֵן אִם נִטמא בלילי יוֹם טוֹב הרִאשוֹן,
אף על פי שטהר למחר פטוּר.
אבל אִם נִטמא ביוֹם רִאשוֹן הרי זה חיב להביא חגיגתוֹ וּראיתוֹ בתוֹך ימי הרגל כשיִטהר.
6
מי שבא לעזרה בכל ימוֹת החג אינוֹ חיב להביא עוֹלה בידוֹ בכל עֵת שיִכנֵס,
שזה שנאמר:
"לֹא יֵראוּ פני ריקם" ,
אינוֹ אלא בעִקר הרגל בִלבד,
שהוּא יוֹם רִאשוֹן אוֹ תשלוּמי רִאשוֹן.
ואִם הֵביא בכל עֵת שיבֹא מקבלין מִמנוּ,
וּמקריבין אוֹתה לשֵם עוֹלת ראיה,
שהראיה אין לה שִעוּר.
7
הִפריש עשר בהֵמוֹת לחגיגתוֹ,
והִקריב מֵהן מִקצתן ברִאשוֹן וּפסק שוּב אינוֹ חוֹזֵר וּמקריב השאר,
שהרי שיֵר אוֹתן.
ואִם לֹא פסק,
אלא דחקוֹ היוֹם ולֹא יכוֹל להקריבן היוֹם מקריב השאר למחר.
8
עוֹלת ראיה אינה באה כוּלה אלא מִן החוּלין,
כִשאר הקרבנוֹת שאדם חיב בהן.
אבל שלמי חגיגה באוֹת מִמעוֹת מעשֵר שֵני המעֹרבוֹת עִם מעוֹת חוּלין,
לוֹקֵח מִן התערֹבת בהֵמה,
וּמקריבה שלמי חגיגה,
והוּא שיִהיה שִעוּר אכילה רִאשוֹנה מִן החוּלין,
מִפני ששלמי חגיגה חוֹבה,
וכל שהוּא חוֹבה אינוֹ בא אלא מִן החוּלין.
9
ויוֹצֵא אדם ידי חוֹבת שלמי חגיגה במעשר בהֵמה,
ואין מביאין אוֹתוֹ ביוֹם טוֹב,
גזֵרה שמא יעשֵר ביוֹם טוֹב.
10
יוֹצאין ישראֵל ידי חוֹבת שלמי שִמחה בִנדרים וּנדבוֹת וּבמעשר בהֵמה,
והכֹהנים בחטאת וּבאשם וּבִבכוֹר וּבחזה ושוֹק,
שמִצוה זוֹ היא לִשמֹח באכילת בשר לִפני יי,
והרי אכלוּ.
אבל אין יוֹצאין ידי חוֹבתן לֹא בעוֹפוֹת ולֹא בִמנחוֹת,
שאינן בשר המשמֵח.
:כבר בֵארנוּ בִפסחים שחגיגת ארבעה עשר רשוּת,
לפיכך אין אדם יוֹצֵא בה ידי חוֹבת חגיגה.
אבל יוֹצֵא בה ידי חוֹבת שִמחה.
11
מי שהיוּ לוֹ שלמים נדר אוֹ נדבה וּשחטן מֵערב יוֹם טוֹב,
אף על פי שאכלן ביוֹם טוֹב אינוֹ יוֹצֵא בהן ידי חוֹבת חגיגה,
שאינה באה אלא מִן החוּלין,
אבל יוֹצֵא בהן ידי חוֹבת שִמחה;
12
אף על פי ששחטן קֹדם הרגל,
הוֹאיל ואכל מֵהן ברגל יוֹצֵא ידי חוֹבתוֹ,
שאינוֹ צריך לִשחֹט שלמי שִמחה בִשעת שִמחה.
13
לֹא יביא אדם תוֹדה ביוֹם ארבעה עשר,
מִפני החמֵץ שבה,
שאין מביאין קדשים לבית הפסוּל.
ואִם הֵביא יוֹצֵא בה ידי חוֹבת שִמחה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
14
האוֹמֵר: 'הרי עלי תוֹדה שאֵצֵא בה ידי חוֹבתי לשֵם חגיגה' חיב להביא תוֹדה,
ואינוֹ יוֹצֵא בה ידי חגיגה,
שאין חגיגה באה אלא מִן החוּלין.
:כשיִזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שִמחה,
לֹא יהיה אוֹכֵל הוּא וּבניו ואִשתוֹ בִלבד וידמה שעשה מִצוה גמוּרה,
אלא חיב לשמֵח העניים והאמֵללים,
שנאמר: "והלֵוי והגֵר והיתוֹם והאלמנה" ,
מאכיל הכֹל וּמשקן כפי עשרוֹ.
וּמי שאכל זבחיו ולֹא שִמֵח אֵלוּ עִמוֹ עליו נאמר:
"זִבחיהם כלחם אוֹנים להם כל אֹכליו יטמאוּ כי לחמם לנפשם" .
:מִצוה בלֵוי יתֵר מִן הכֹל,
לפי שאין לוֹ לֹא חֵלק ולֹא נחלה,
ואין לוֹ מתנוֹת בבשר.
לפיכך צריך לזמֵן לויִם על שוּלחנוֹ לשמחם,
אוֹ יתֵן להן מתנוֹת בשר עִם מעשֵר שלהן כדי שיִמצאוּ בוֹ צרכיהם.
וכל העוֹזֵב את הלֵוי מִלשמחוֹ,
ושִהה מִמנוּ מעשרוֹתיו ברגלים עוֹבֵר על לֹא תעשה,
שנאמר: "הִשמר לך פן תעזֹב את הלֵוי" .