1
יֵש שם ימים שכל ישראֵל מִתענין בהם מִפני הצרוֹת שאֵרעוּ בהם,
כדי לעוֹרֵר הלבבוֹת ולִפתֹח דרכי התשוּבה,
ויהיה זה זִכרוֹן למעשינוּ הרעים וּמעשֵה אבוֹתינוּ שהיה כמעשינוּ עתה,
עד שגרם להם ולנוּ אוֹתן הצרוֹת,
שבזִכרוֹן דברים אֵלוּ נשוּב להיטיב,
שנאמר: "והִתודוּ את עוֹנם ואת עוֹן אבֹתם" וכו' .
2
ואֵלוּ הֵן:
יוֹם שלישי בתִשרי,
שבוֹ נהרג גדליה בן אחיקם ונִכבת גחלת ישראֵל הנִשארה וסִבֵב להתֵם גלוּתן; ועשירי בטֵבֵת,
שבוֹ סמך מלך בבל נבוּכדנצר הרשע על ירוּשלים והביאה במצוֹר וּבמצוֹק; ושִבעה עשר בתמוּז,
וחמִשה דברים אֵרעוּ בוֹ:
בוֹ נִשתברוּ הלוּחוֹת,
וּבטל התמיד מִבית רִאשוֹן,
והבקעה ירוּשלים בחוּרבן שֵני,
ושרף אפסטמוֹס הרשע סֵפר תוֹרה,
והעמיד צלם בהיכל.
3
ותִשעה באב,
וחמִשה דברים אֵרעוּ בוֹ:
בוֹ נִגזר על ישראֵל במִדבר שלֹא יכנסוּ לארץ,
וחרב הבית ברִאשוֹנה וּבשניה,
ונִלכדה עיר גדוֹלה וּביתר היה שמה,
והיוּ בה אלפים וּרבבוֹת מיִשראֵל,
והיה להם מלך גדוֹל,
ודִמוּ כל ישראֵל וּגדוֹלי החכמים שהוּא המלך המשיח,
ונפל ביד גוֹים ונהרגוּ כוּלם,
והיתה צרה גדוֹלה כמוֹ חוּרבן המִקדש; וּבוֹ ביוֹם המוּכן לפוּרענוּת חרש טוּרנוּס רוֹפוּס הרשע מִמלכי אדוֹם את ההיכל ואת סביביו,
לקיֵם: "ציוֹן שדה תֵחרֵש" .
4
ימי הצוֹמוֹת האֵלוּ הרי הֵן מפֹרשין בקבלה:
"צוֹם הרביעי וצוֹם החמישי וצוֹם השביעי וצוֹם העשירי" וכו' .
"צוֹם הרביעי" זה שִבעה עשר בתמוּז,
שהוּא בחֹדש הרביעי; "וצוֹם החמישי" זה תִשעה באב,
שהוּא בחֹדש החמישי; "וצוֹם השביעי" זה שלֹשה בתִשרי,
שהוּא בחֹדש השביעי; "וצוֹם העשירי" זה עשירי בטֵבֵת,
שהוּא בחֹדש העשירי.
5
ונהגוּ כל ישראֵל בִזמנים אֵלוּ להִתענוֹת בִשלֹשה עשר באדר,
זֵכר לתעניוֹת שנִתענוּ בימי המן,
שנאמר: "דִברי הצוֹמוֹת וזעקתם" .
ואִם חל שלֹשה עשר באדר לִהיוֹת בשבת מקדימין וּמִתענין בחמישי,
שהוּא אחד עשר.
אבל אחד מֵארבעה ימי הצוֹמוֹת שחל לִהיוֹת בשבת דוֹחין אוֹתוֹ לאחר השבת.
חל לִהיוֹת בערב שבת מִתענין בערב שבת.
וּבכל הצוֹמוֹת האֵלוּ אין מתריעין ולֹא מִתפללין תפִלת נעילה,
אבל קוֹראין בתוֹרה שחרית וּמִנחה ב'ויחל מֹשה' .
וּבכוּלן אוֹכלין ושוֹתין בלילה,
חוּץ מִתִשעה באב.
6
מִשיִכנֵס אב ממעטין בשִמחה.
ושבת שחל תִשעה באב לִהיוֹת בתוֹכה אסוּר לספֵר וּלכבֵס,
ואסוּר לִלבֹש כלי מגֹהץ,
אפִלוּ כלי פִשתן,
עד שיעבֹר התענית.
ואפִלוּ לכבֵס וּלהניח לאחר התענית אסוּר.
וּכבר נהגוּ ישראֵל שלֹא לאכֹל בשר בשבת זוֹ,
ולֹא יכנסוּ למרחץ עד שיעבֹר התענית.
ויֵש מקוֹמוֹת שנהגוּ לבטֵל השחיטה מֵרֹאש החֹדש עד התענית.
7
תִשעה באב לילוֹ כיוֹמוֹ לכל דבר,
ואין אוֹכלין אלא מִבעוֹד יוֹם,
וּבין השמשוֹת שלוֹ אסוּר כיוֹם הכִפוּרים.
ולֹא יֹאכל בשר ולֹא ישתה יין בסעוּדה המפסיק בה,
אבל שוֹתה הוּא יין מִגִתוֹ שיֵש לוֹ שלֹשה ימים אוֹ פחוֹת,
ואוֹכֵל בשר מליח שיֵש לוֹ שלֹשה ימים אוֹ יתֵר.
ולֹא יֹאכל שני תבשילין.
8
במה דברים אמוּרים? שאכל ערב תִשעה באב אחר חצוֹת.
אבל אִם סעד קֹדם חצוֹת,
אף על פי שהוּא מפסיק בה אוֹכֵל כל מה שיִרצה.
וערב תִשעה באב שחל לִהיוֹת בשבת אוֹכֵל ושוֹתה כל צרכוֹ,
וּמעלה על שוּלחנוֹ אפִלוּ כִסעוּדת שלֹמֹה.
וכֵן תִשעה באב עצמוֹ שחל לִהיוֹת בשבת אינוֹ מחסֵר כלוּם.
9
זוֹ היא מִדת כל העם,
שאינן יכוֹלין לִסבֹל יתֵר מִדאי.
אבל חסידים הרִאשוֹנים כך היתה מִדתן:
ערב תִשעה באב מביאין לוֹ לאדם לבדוֹ פת חרֵבה במלח,
ושוֹרה במים,
ויוֹשֵב בין תנוּר לכירים ואוֹכלה,
ושוֹתה עליה קיתוֹן של מים בִדאגה וּבשִממוֹן וּבכיה,
כמי שמֵתוֹ מוּטל לפניו.
וכזה ראוּי לחכמים לעשוֹת,
אוֹ קרוֹב מִזה.
וּמימינוּ לֹא אכלנוּ ערב תִשעה באב תבשיל,
אפִלוּ של עדשים,
אלא אִם כֵן היה בשבת.
10
עוּברוֹת וּמניקוֹת מִתענוֹת וּמשלימוֹת בתִשעה באב.
ואסוּר בִרחיצה,
בין בחמין בין בצוֹנֵן,
ואפִלוּ להוֹשיט אצבעוֹ במים.
ואסוּר בסיכה של תענוּג וּבִנעילת הסנדל וּבתשמיש המִטה,
כיוֹם הכִפוּרים.
וּמקוֹם שנהגוּ לעשוֹת בוֹ מלאכה עוֹשין,
וּמקוֹם שנהגוּ שלֹא לעשוֹת אינן עוֹשין.
וּבכל מקוֹם תלמידי חכמים בטֵלים בוֹ.
ואמרוּ חכמים שכל העוֹשה בוֹ מלאכה אינוֹ רוֹאה סימן ברכה לעוֹלם.
11
תלמידי חכמים אין נוֹתנין שלוֹם זה לזה בתִשעה באב,
אלא יוֹשבים דוים נאנחים,
כאבֵלי אֵם.
ואִם נתן להם עם הארץ שלוֹם מחזירין לוֹ בשפה רפה וכֹבד רֹאש.
ואסוּר לִקרֹאות בתִשעה באב בתוֹרה אוֹ בנביאים אוֹ בכתוּבים וּבמִשנה וּבהלכוֹת וּבתלמוּד וּבהגדוֹת,
ואינוֹ קוֹרֵא אלא באיוֹב וּבקינוֹת וּבדברים הרעים שבירמיה.
ותינוֹקוֹת של בית רבן בטֵלין בוֹ.
וּמִקצת חכמים נוֹהגין שלֹא להניח בוֹ תפִלין.
12
מִשחרב בית המִקדש,
תִקנוּ חכמים שהיוּ באוֹתוֹ הדוֹר שאין בוֹנין לעוֹלם בִנין מסוּיד מכוּיר כבִנין המלכים,
אלא טח ביתוֹ בטיט וסד בסיד וּמשיֵר מקוֹם אמה על אמה כנגד הפתח בלֹא סיד.
והלוֹקֵח חצֵר מסוּידת וּמכוּירת הרי זוֹ כחזקתה,
ואין מחיבין אוֹתוֹ לקלֵף הכתלים.
13
וכֵן הִתקינוּ שהעוֹרֵך שוּלחן לעשוֹת סעוּדה לאוֹרחים מחסֵר מִמנוּ מעט,
וּמניח מקוֹם פנוּי בלֹא קערה מִן הקערוֹת הראוּיוֹת לתֵת שם.
וּכשהאִשה עוֹשה תכשיטי הכסף והזהב משירת מין מִמיני התכשיט שנוֹהגוֹת בהן,
כדי שלֹא יהיה תכשיט שלֵם.
וּכשהחתן נוֹשֵא לוֹקֵח אֵפר מִקלה ונוֹתֵן ברֹאשוֹ,
מקוֹם הנחת התפִלין.
וכל אֵלוּ הדברים כדי לִזכֹר ירוּשלים,
שנאמר: "אִם אשכחֵך ירוּשלִם תִשכח ימיני,
תִדבק לשוֹני לחִכי אִם לֹא אזכרֵכי" .
14
וכֵן גזרוּ שלֹא לנגֵן בִכלי שיר כוּלם.
וכל מיני זמר וכל משמיעי קוֹל של שיר אסוּר לִשמֹח בהם ואסוּר לשמען,
מִפני החוּרבן.
ואפִלוּ שירה בפה על היין אסוּרה,
שנאמר: "בשיר לֹא ישתוּ יין" .
וּכבר נהגוּ כל ישראֵל לוֹמר דִברי תִשבחוֹת אוֹ שיר של הוֹדאוֹת לאֵל וכיוֹצֵא באֵלוּ על היין.
15
ואחר כך גזרוּ על עטרוֹת חתנים כלל,
שלֹא יניח החתן ברֹאשוֹ שֵם כליל,
שנאמר: "הסיר המִצנפת והרים העטרה" .
וכֵן גזרוּ על עטרוֹת כלה,
אִם היוּ של כסף וזהב,
אבל של גדיל מוּתרת לכלה.
16
מי שראה ערי יהוּדה בחוּרבנן,
אוֹמֵר: "ערי קדשך היוּ מִדבר" ,
וקוֹרֵע. ראה ירוּשלים בחוּרבנה,
אוֹמֵר: "בית קדשֵנוּ ותִפארתֵנוּ" וכו' ,
וקוֹרֵע. וּמֵהיכן חיב לִקרֹע? מִן הצוֹפים.
וּכשיגיע למִקדש,
קוֹרֵע קרע אחֵר.
ואִם פגע במִקדש תחִלה כשיבֹא מִדרך המִדבר קוֹרֵע על המִקדש,
וּמוֹסיף על ירוּשלים.
17
כל הקרעים האֵלוּ כוּלם ביד,
וּמֵעוֹמֵד. וקוֹרֵע כל כסוּת שעליו עד שיגלה את לִבוֹ.
ואינוֹ מאחה קרעים אֵלוּ לעוֹלם,
אבל רשאי הוּא לשללן,
למללן, ללקטן וּלתפרן כמין סוּלמוֹת.
18
היה הוֹלֵך וּבא לירוּשלים,
הוֹלֵך וּבא:
אִם תוֹך שלֹשים יוֹם אינוֹ קוֹרֵע קרע אחֵר; ואִם לאחר שלֹשים יוֹם חוֹזֵר וקוֹרֵע.
19
כל הצוֹמוֹת האֵלוּ עתידים לִבטֵל לימוֹת המשיח.
ולֹא עוֹד,
אלא שהֵם עתידים לִהיוֹת ימים טוֹבים וימי ששוֹן ושִמחה,
שנאמר: "כֹה אמר יי צבאוֹת צוֹם הרביעי וצוֹם החמישי וצוֹם השביעי וצוֹם העשירי יהיה לבית יהוּדה לששוֹן וּלשִמחה וּלמֹעדים טוֹבים והאמת והשלוֹם אהבוּ" .
:בריך רחמנא דסיען