הִלכוֹת תעניוֹת:
מִצות עשֵה אחת והיא להִתענוֹת ולִזעֹק לִפני יי בכל עֵת צרה גדוֹלה שתבוֹא על הצִבוּר.
:וּבֵאוּר מִצוה זוֹ בִפרקים אֵלוּ.
1
מִצות עשֵה מִן התוֹרה לִזעֹק וּלהריע בחצוֹצרוֹת על כל צרה שתבֹא על הצִבוּר,
שנאמר: "על הצר הצֹרֵר אתכם והרֵעֹתם בחצֹצרֹת" ,
כלוֹמר כל דבר שיצֵר לכם,
כגוֹן בצֹרת ודבר וארבה וכיוֹצֵא בהן זעקוּ עליהן והריעוּ.
2
ודבר זה מִדרכי התשוּבה הוּא,
שבִזמן שתבֹא צרה ויזעקוּ לה ויריעוּ,
יֵדעוּ הכֹל שבִגלל מעשיהם הרעים הוּרע להם,
ככתוּב: "עוֹנוֹתיכם הִטוּ אֵלה" ,
וזה הוּא שיִגרֹם להם להסיר הצרה מֵעליהם.
3
אבל אִם לֹא יזעקוּ ולֹא יריעוּ,
אלא יֹאמרוּ:
דבר זה מִמִנהג העוֹלם אֵרע לנוּ,
וצרה זוֹ נִקרֹה נִקרֵאת הרי זוֹ דרך אכזריוּת,
וגוֹרמת להן להִדבֵק במעשיהן הרעים,
ותוֹסיף הצרה וצרוֹת אחֵרוֹת.
הוּא שכתוּב בתוֹרה:
"והלכתם עִמי בקרי,
והלכתי עִמכם בחמת קרי" ,
כלוֹמר, כשאביא עליכם צרה כדי שתשוּבוּ,
אִם תֹאמרוּ שהוּא קרי אוֹסיף לכם חמת אוֹתוֹ קרי.
4
וּמִדִברי סוֹפרים להִתענוֹת על כל צרה שתבֹא על הצִבוּר עד שירוּחמוּ מִן השמים.
וּבימי התעניוֹת האֵלוּ זוֹעקין בִתפִלוֹת וּמִתחננים וּמריעין בחצוֹצרוֹת בִלבד.
ואִם היוּ במִקדש מריעין בחצוֹצרוֹת וּבשוֹפר,
השוֹפר מקצֵר והחצוֹצרוֹת מאריכוֹת,
שמִצות היוֹם בחצוֹצרוֹת.
ואין תוֹקעין בחצוֹצרוֹת ושוֹפר כאחד אלא במִקדש,
שנאמר: "בחצֹצרוֹת וקוֹל שוֹפר הריעוּ לִפני המלך יי" .
5
תעניוֹת אֵלוּ שגוֹזרין על הצִבוּר מִפני הצרוֹת אינן יוֹם אחר יוֹם,
יוֹם אחר יוֹם,
שאין רֹב הצִבוּר יכוֹלין לעמֹד בדבר זה.
ואין גוֹזרין בתחִלה תענית אלא בשֵני בשבת וּבחמישי שלאחריו וּבשֵני שלאחריו,
וכֵן על סֵדר זה,
שֵני וחמישי ושֵני,
עד שירוּחמוּ.
6
אין גוֹזרין תענית על הצִבוּר לֹא בשבתוֹת ולֹא בימים טוֹבים.
וכֵן אין תוֹקעין בהן לֹא בשוֹפר ולֹא בחצוֹצרוֹת,
ולֹא זוֹעקין וּמִתחננים בהן בִתפִלה,
אלא אִם כֵן היתה עיר שהִקיפוּה גוֹים אוֹ נהר,
אוֹ ספינה המִטרפת בים.
אפִלוּ יחיד הנִרדף מִפני גוֹים וּמִפני לִסטים וּמִפני רוּח רעה מִתענין עליהם בשבת,
וזוֹעקין וּמִתחננים בִתפִלוֹת.
אבל אין תוֹקעין,
אלא אִם כֵן תקעוּ לקבֵץ העם לילֵך לעזֹר אוֹתן וּלהצילן.
7
וכֵן אין גוֹזרין תענית בתחִלה בראשי חדשים אוֹ בחנוּכה וּפוּרים אוֹ בחוּלוֹ של מוֹעֵד.
ואִם הִתחילוּ להִתענוֹת על הצרה אפִלוּ יוֹם אחד,
וּפגע בהן יוֹם מֵאֵלוּ מִתענין וּמשלימין היוֹם בתענית.
8
תעניוֹת אֵלוּ שמִתענין על הצרוֹת אין מִתענין בהן לֹא עוּברוֹת ולֹא מניקוֹת ולֹא קטנים,
וּמוּתרין לאכֹל בלילה אף על פי שמִתענין למחר,
חוּץ מִתעניוֹת המטר,
כמוֹ שיִתבאֵר.
וכל תענית שאוֹכלין בה בלילה,
בין צִבוּר בין יחיד הרי זה אוֹכֵל ושוֹתה עד שיעלה עמוּד השחר; והוּא שלֹא ישן,
אבל אִם ישן אינוֹ חוֹזֵר ואוֹכֵל.
9
כשֵם שצִבוּר מִתענים על צרתן,
כך היחיד מִתענה על צרתוֹ.
כיצד? הרי שהיה לוֹ חוֹלה אוֹ תוֹעה במִדבר אוֹ אסוּר בבית האסוּרים יֵש לוֹ להִתענוֹת עליו וּלבקֵש רחמים בִתפִלתוֹ,
ואוֹמֵר 'ענֵנוּ' וכו' בכל תפִלה שמִתפלֵל.
ולֹא יתענה בשבתוֹת ולֹא במוֹעדוֹת ולֹא בראשי חדשים ולֹא בחנוּכה וּפוּרים.
10
כל תענית שלֹא קִבלה עליו היחיד מִבעוֹד יוֹם אינה תענית.
כיצד מקבלה? כשיִתפלֵל תפִלת מִנחה,
אוֹמֵר אחר התפִלה:
'אהֵא בתענית',
וגוֹמֵר בלִבוֹ להִתענוֹת למחר.
אף על פי שהוּא אוֹכֵל בלילה לֹא הִפסיד כלוּם.
וכֵן אִם גמר וקִבֵל עליו להִתענוֹת שלֹשה אוֹ ארבעה ימים זה אחר זה,
אף על פי שהוּא אוֹכֵל בכל לילה ולילה לֹא הִפסיד תעניתוֹ,
ואינוֹ צריך כוּנה לכל יוֹם ויוֹם מִבעוֹדוֹ.
11
קִבֵל עליו מִבעוֹד יוֹם להִתענוֹת למחר בִלבד והִתענה,
וללילה נִמלך להִתענוֹת ביוֹם שֵני,
אף על פי שלן בתעניתוֹ אינה תענית,
מִפני שלֹא קִבלה עליו מִבעוֹד יוֹם.
ואין צריך לוֹמר שהיה אוֹכֵל ושוֹתה בלילה והִשכים בבֹקר ונִמלך להִתענוֹת שאין זוֹ תענית כלל.
12
הרוֹאה חלוֹם רע צריך להִתענוֹת למחר,
כדי שישוּב ויֵעוֹר למעשיו ויחפֵש בהן ויחזֹר בִתשוּבה,
וּמִתענה ואפִלוּ בשבת.
וּמִתפלֵל 'ענֵנוּ' בכל תפִלה,
אף על פי שלֹא קִבלה עליו מִבעוֹד יוֹם.
והמִתענה בשבת מִתענה יוֹם אחֵר,
מִפני שבִטֵל עֹנג שבת.
13
מִתענה אדם שעוֹת,
והוּא שלֹא יֹאכל כלוּם שאר היוֹם.
כיצד? הרי שהיה טרוּד בחפציו וּמִתעסֵק בִצרכיו,
ולֹא אכל עד חצוֹת אוֹ עד תֵשע שעוֹת,
ונִמלך להִתענוֹת בשעוֹת שנִשארוּ מִן היוֹם הרי זה מִתענה אוֹתן שעוֹת וּמִתפלֵל בהן 'ענֵנוּ',
שהרי קִבֵל עליו התענית קֹדם שעוֹת התענית.
וכֵן אִם אכל ושתה ואחר כך הִתחיל להִתענוֹת שאר היוֹם הרי זוֹ תענית שעוֹת.
14
כל השרוּי בתענית,
בין שהיה מִתענה על צרתוֹ אוֹ על חלוֹמוֹ,
בין שהיה מִתענה עִם הצִבוּר על צרתם הרי זה לֹא ינהֹג עִדוּנין בעצמוֹ,
ולֹא יקֵל רֹאשוֹ,
ולֹא יהיה שמֵח וטוֹב לֵב,
אלא דוֹאֵג ואוֹנֵן,
כעִנין שנאמר:
"מה יִתאוֹנֵן אדם חי גבר על חטאו" .
וּמוּתר לוֹ לִטעֹם את התבשיל,
ואפִלוּ כדי רביעית,
והוּא שלֹא יבלע אלא טוֹעֵם וּפוֹלֵט.
שכח ואכל משלים תעניתוֹ.
15
יחיד שהיה מִתענה על החוֹלה ונִתרפֵא,
על צרה ועברה הרי זה משלים תעניתוֹ.
ההוֹלֵך מִמקוֹם שמִתענין למקוֹם שאין מִתענין הרי זה מִתענה וּמשלים.
הלך מִמקוֹם שאין מִתענין למקוֹם שמִתענין הרי זה מִתענה עִמהן.
שכח ואכל ושתה אל יתראה בִפניהם ואל ינהֹג עִדוּנין בעצמוֹ.
16
צִבוּר שהיוּ מִתענים על הגשמים וירדוּ להן גשמים:
אִם קֹדם חצוֹת לֹא ישלימוּ,
אלא אוֹכלין ושוֹתין וּמִתכנסין וקוֹראין הלֵל הגדוֹל,
שאין אוֹמרין הלֵל גדוֹל אלא בנפש שבֵעה וכרֵס מלֵאה; ואִם אחר חצוֹת הוֹאיל ועבר רֹב היוֹם בִקדוּשה,
ישלימוּ תעניתן.
וכֵן אִם היוּ מִתענין על צרה ועברה,
על שמד וּבטל:
אִם קֹדם חצוֹת לֹא ישלימוּ; ואִם אחר חצוֹת ישלימוּ.
17
בכל יוֹם תענית שגוֹזרין על הצִבוּר מִפני הצרוֹת,
בית דין והזקֵנים יוֹשבין בבית הכנסת וּבוֹדקין על מעשֵה אנשי העיר מֵאחר תפִלת שחרית עד חצי היוֹם,
וּמסירין המִכשוֹלוֹת של עבֵרוֹת,
וּמזהירין ודוֹרשין וחוֹקרין על בעלי חמס ועבֵרוֹת וּמפרישין אוֹתן,
ועל בעלי זרוֹע וּמשפילין אוֹתן,
וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ; וּמֵחצי היוֹם ולערב:
רביע היוֹם קוֹראין בִברכוֹת וּקללוֹת שבתוֹרה,
שנאמר: "מוּסר יי בני אל תִמאס ואל תקֹץ בתוֹכחתוֹ" ,
וּמפטירין בנביא בתוֹכחוֹת מֵעִנין הצרה; וּרביע היוֹם האחרוֹן מִתפללין מִנחה,
וּמִתחננים וזוֹעקין וּמִתודין כפי כֹחן.