1
חלוֹן שבין שתי חצֵרוֹת אִם יֵש בוֹ ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אוֹ יתֵר על זה,
והיה קרוֹב מִן הארץ בתוֹך עשרה טפחים,
אפִלוּ כוּלוֹ למעלה מֵעשרה וּמִקצתוֹ בתוֹך עשרה,
אוֹ כוּלוֹ בתוֹך עשרה וּמִקצתוֹ למעלה מֵעשרה:
אִם רצוּ יוֹשבי שתי החצֵרוֹת לערֵב כוּלן עֵרוּב אחד הרשוּת בידן,
ויֵעשוּ כחצֵר אחת,
ויטלטלוּ מִזוֹ לזוֹ; ואִם רצוּ מערבין שני עֵרוּבין,
אֵלוּ לעצמן ואֵלוּ לעצמן.
היה החלוֹן פחוֹת מֵארבעה אוֹ שהיה כוּלוֹ למעלה מֵעשרה מערבין שני עֵרוּבין,
אֵלוּ לעצמן ואֵלוּ לעצמן.
2
במה דברים אמוּרים? בחלוֹן שבין שתי חצֵרוֹת.
אבל שבין שני בתים,
אפִלוּ היה למעלה מֵעשרה,
וכֵן חלוֹן שבין בית לעליה אִם רצוּ,
מערבין עֵרוּב אחד אף על פי שאין ביניהן סוּלם,
והוּא שיִהיה בוֹ ארבעה על ארבעה.
היה חלוֹן עגֹל,
אִם יֵש בוֹ כדי לרבֵע בוֹ ארבעה על ארבעה הרי הוּא כִמרוּבע.
3
כֹתל שבין שתי חצֵרוֹת אוֹ מתבֵן שבין שתי חצֵרוֹת:
פחוֹת מֵעשרה טפחים מערבין עֵרוּב אחד,
ואין מערבין שנים; היה גבֹה עשרה אוֹ יתֵר על כֵן מערבין שני עֵרוּבין,
אֵלוּ לעצמן ואֵלוּ לעצמן.
ואִם היה ביניהן סוּלם מִכאן וסוּלם מִכאן הרי הֵן כפתח,
ואִם רצוּ מערבין אחד.
ואפִלוּ היה הסוּלם זקוּף וסמוּך לכֹתל,
שהרי אין יכוֹלין לעלוֹת בוֹ עד שיִמשֵך ויתרחֵק מִתחתיו מִן הכֹתל הרי זה מתיר.
ואפִלוּ לֹא היה מגיע רֹאש הסוּלם לרֹאש הכֹתל,
אִם נִשאר ביניהן פחוֹת מִשלֹשה הרי זה מתיר,
וּמערבין אחד אִם רצוּ.
4
היה הכֹתל רחב ארבעה,
ועשה סוּלם מִכאן וסוּלם מִכאן,
אף על פי שהסוּלמוֹת מרוּחקין זה מִזה אִם רצוּ מערבין אחד.
אין ברֹחב הכֹתל ארבעה:
אִם אין בין הסוּלמוֹת שלֹשה מערבין אחד; היה ביניהן שלֹשה מערבין שנים.
5
בנה מצֵבה על גבי מצֵבה בצד הכֹתל:
אִם יֵש בתחתוֹנה ארבעה ממעֵט; אין בתחתוֹנה ארבעה ואין בינה לבין העליוֹנה שלֹשה ממעֵט,
ואִם רצוּ מערבין אחד.
וכֵן במדרֵגוֹת של עֵץ שסמכן לכֹתל.
6
כֹתל גבֹה שבין שתי חצֵרוֹת וזיז יוֹצֵא באמצעיתוֹ:
אִם נִשאר מִן הזיז עד רֹאש הכֹתל פחוֹת מֵעשרה מניח סוּלם לִפני הזיז,
וּמערבין אחד אִם רצוּ; אבל אִם הִניח הסוּלם בצד הזיז אינוֹ ממעֵט.
היה הכֹתל גבֹה תִשעה עשר טפח מוֹציא זיז אחד באמצע,
וּמערבין אחד אִם רצוּ,
שהרי מִן הזיז עד הארץ פחוֹת מֵעשרה,
וּמִן הזיז עד רֹאש הכֹתל פחוֹת מֵעשרה.
היה הכֹתל גבֹה עשרים טפח צריך שני זיזין זה שלֹא כנגד זה,
עד שיִהיה בין הזיז התחתוֹן וּבין הארץ פחוֹת מֵעשרה,
וּבין הזיז העליוֹן וּבין רֹאש הכֹתל פחוֹת מֵעשרה,
וּמערבין אחד אִם רצוּ.
7
דקל שחתכוֹ וּסמכוֹ על רֹאש הכֹתל ועל הארץ מערבין אחד אִם רצוּ,
ואינוֹ צריך לקבעוֹ בבִנין.
וכֵן הסוּלם כבדוֹ קוֹבעוֹ,
ואינוֹ צריך לחברוֹ בבִנין.
היוּ קשין מבדילין בין שתי החצֵרוֹת,
וסוּלם מִכאן וסוּלם מִכאן אין מערבין אחד,
שהרי אין כף הרגל עוֹלה בסוּלם,
לפי שאין לוֹ על מה יִסמֹך.
היה הסוּלם באמצע,
וקשין מִכאן וקשין מִכאן אִם רצוּ מערבין שנים.
8
היה אילן בצד הכֹתל ועשהוּ סוּלם לכֹתל אִם רצוּ מערבין אחד,
הוֹאיל ואִסוּר שבוּת הוּא שגרם לוֹ שלֹא יעלה באילן.
עשה אשֵרה סוּלם לכֹתל אין מערבין אחד,
מִפני שאסוּר לעלוֹת עליה מִן התוֹרה,
שהרי היא אסוּרה בהניה.
9
כֹתל שגבֹה עשרה וּבא למעטוֹ כדי לערֵב עֵרוּב אחד,
אִם יֵש באֹרך המִעוּט ארבעה טפחים מערבין אחד.
סתר מִקצת הכֹתל עד שנִתמעֵט מֵעשרה צִדוֹ הקצר נוֹתנין אוֹתוֹ לחצֵר זוֹ,
וּשאר הכֹתל הגבֹה לבין שתי החצֵרוֹת.
10
נִפרץ הכֹתל הגבֹה שביניהן:
אִם היתה הפִרצה עד עשר אמוֹת מערבין שני עֵרוּבין,
ואִם רצוּ מערבין אחד,
מִפני שהוּא כפתח; ואִם היתה יתֵר מֵעשר מערבין עֵרוּב אחד,
ואין מערבין שני עֵרוּבין.
11
היתה הפִרצה פחוֹת מֵעשר וּבא להשלימה ליתֵר מֵעשר חוֹקֵק בכֹתל גֹבה עשרה טפחים,
וּמערבין עֵרוּב אחד.
ואִם בא לִפרֹץ לכתחִלה פִרצה יתֵר מֵעשר בכל הכֹתל צריך לִהיוֹת גֹבה הפִרצה מלֹא קוֹמתוֹ.
12
חריץ שבין שתי חצֵרוֹת:
עמֹק עשרה ורחב ארבעה אוֹ יתֵר מערבין שני עֵרוּבין; פחוֹת מִכאן מערבין אחד ואין מערבין שנים.
ואִם מִעֵט עמקוֹ בעפר אוֹ בִצרוֹרוֹת מערבין אחד ואין מערבין שנים,
שסתם עפר וּצרוֹרוֹת בחריץ מבוּטלין הֵן.
אבל אִם מִלאהוּ תבן אוֹ קש אין ממעטין עד שיבטֵל.
13
וכֵן אִם מִעֵט רחבוֹ בלוּח אוֹ בקנה שהוֹשיטוֹ באֹרך כל החריץ מערבין אחד ואין מערבין שנים.
וכל דבר הנִטל בשבת,
כגוֹן הסל והסֵפל אין ממעטין בוֹ,
אלא אִם כֵן חִברוֹ בארץ חִבוּר שאי אפשר לשמטוֹ עד שיחפֹר בדקר.
14
נתן לוּח שרחב ארבעה טפחים על רֹחב החריץ מערבין אחד,
ואִם רצוּ מערבין שני עֵרוּבין.
וכֵן שתי גצוּצריוֹת זוֹ כנגד זוֹ,
אִם הוֹשיט לוּח שרחב ארבעה טפחים מִזוֹ לזוֹ מערבין עֵרוּב אחד,
ואִם רצוּ מערבין שני עֵרוּבין,
אֵלוּ לעצמן ואֵלוּ לעצמן.
:היוּ זוֹ בצד זוֹ,
ואינן בשוה,
אלא אחת למעלה מֵחברתה:
אִם יֵש ביניהן פחוֹת מִשלֹשה טפחים הרי הֵן כִגצוּצרא אחת; ואִם יֵש ביניהן שלֹשה אוֹ יתֵר מערבין אֵלוּ לעצמן ואֵלוּ לעצמן.
15
כֹתל שבין שתי חצֵרוֹת שהוּא רחב,
והיה גבֹה עשרה טפחים מֵחצֵר זוֹ ושוה לקרקע חצֵר שניה נוֹתנין רחבוֹ לִבני החצֵר שהוּא שוה להם,
ויֵחשֵב מֵחצֵרן; הוֹאיל ותשמישוֹ בנחת לאֵלוּ ותשמישוֹ בקשה לאֵלוּ,
נוֹתנין אוֹתוֹ לאֵלוּ שתשמישוֹ להן בנחת.
וכֵן חריץ שבין שתי חצֵרוֹת,
עמֹק עשרה טפחים מִצד חצֵר זוֹ ושוה לקרקע חצֵר שניה נוֹתנין רחבוֹ לחצֵר שהוּא שוה לה; מִפני שתשמישוֹ נחת לזה וקשה לזה,
נוֹתנין אוֹתוֹ לאֵלוּ שתשמישוֹ להן בנחת.
16
היה הכֹתל שבין שתי החצֵרוֹת נמוּך מֵחצֵר העליוֹנה וגבֹה מֵחצֵר התחתוֹנה,
שנִמצאוּ בני העליוֹנה מִשתמשין בעביוֹ על ידי שִלשוּל,
וּבני התחתוֹנה מִשתמשין בעביוֹ על ידי זריקה שניהן אסוּרין בוֹ עד שיערבוּ שתיהן עֵרוּב אחד; אבל אִם לֹא עֵרבוּ אין מכניסין מֵעֹבי כֹתל זה לבתים ואין מוֹציאין מֵהבתים לעביוֹ.
17
שני בתים שביניהן חוּרבה שהיא רשוּת היחיד:
אִם יכוֹלין שניהן להִשתמֵש בחוּרבה על ידי זריקה אוֹסרין זה על זה; ואִם היה תשמישה לזה בנחת,
והאחֵר אינוֹ יכוֹל לִזרֹק לה מִפני שהיא עמוּקה מִמנוּ הרי זה שהיא לוֹ בנחת מִשתמֵש בה על ידי זריקה.
18
כל גגוֹת העיר,
אף על פי שזה גבֹה וזה נמוּך,
עִם כל החצֵרוֹת,
עִם כל הקרפֵפוֹת שהוּקפוּ שלֹא לשֵם דירה שאין בכל אחד מֵהן יתֵר על בית סאתים,
עִם עֹבי הכתלים שבין החצֵרוֹת,
עִם המבוֹאוֹת שיֵש להן לחי אוֹ קוֹרה כוּלן רשוּת אחת הֵן,
וּמטלטלין בכוּלן בלֹא עֵרוּב כֵלים ששבתוּ בתוֹכן,
אבל לֹא כֵלים ששבתוּ בתוֹך הבית אלא אִם כֵן עֵרבוּ.
19
כיצד? כלי ששבת בתוֹך החצֵר,
בין עֵרבוּ אנשי החצֵר בין לֹא עֵרבוּ מוּתר להעלוֹתוֹ מִן החצֵר לגג אוֹ לרֹאש הכֹתל,
וּמִן הגג לגג אחֵר הסמוּך לוֹ,
אפִלוּ היה גבֹה מִמנוּ כל שהוּא אוֹ נמוּך,
וּמִן הגג האחֵר לחצֵר שניה,
וּמֵחצֵר שניה לגג שלישי של חצֵר שלישית,
וּמִגג שלישי למבוֹי,
וּמִן המבוֹי לגג רביעי,
עד שיעבירנוּ כל המדינה כוּלה דרך גגוֹת וחצֵרוֹת אוֹ דרך גגוֹת וקרפֵפוֹת אוֹ דרך חצֵרוֹת וקרפֵפוֹת אוֹ דרך שלשתן מִזה לזה וּמִזה לזה; וּבִלבד שלֹא יכנֵס בִכלי זה לבית מִן הבתים,
אלא אִם עֵרבוּ כל אנשי המקוֹמוֹת האֵלוּ עֵרוּב אחד.
20
וכֵן אִם שבת הכלי בבית והוֹציאוֹ לחצֵר לֹא יעבירנוּ לחצֵר אחרת אוֹ לגג אחֵר אוֹ לרֹאש הכֹתל אוֹ לקרפֵף,
אלא אִם כֵן עֵרבוּ כל אנשי המקוֹמוֹת שמעבירין בהן כלי זה עֵרוּב אחד.
21
בוֹר שבין שתי חצֵרוֹת אין ממלאין מִמנוּ בשבת אלא אִם כֵן עשוּ לוֹ מחִצה גבוֹהה עשרה טפחים,
כדי שיִהיה כל אחד ואחד דוֹלה מֵרשוּתוֹ.
והיכן מעמידין את המחִצה? אִם היתה למעלה מִן המים צריך שיִהיה טפח מִן המחִצה יוֹרֵד בתוֹך המים; ואִם היתה המחִצה כוּלה בתוֹך המים צריך שיִהיה טפח מִמנה יוֹצֵא למעלה מִן המים,
כדי שתִהיה נִכרת רשוּת זה מֵרשוּת זה.
22
וכֵן אִם עשוּ על פי הבוֹר קוֹרה רחבה ארבעה טפחים זה ממלֵא מִצד הקוֹרה וזה ממלֵא מִצִדה האחֵר,
וּכאִלוּ הִבדילה חֵלק זה מֵחֵלק זה,
אף על פי שהמים מעֹרבין מִלמטה; קֹל הוּא שהֵקֵלוּ חכמים במים.
23
באֵר שבאמצע השביל בין שני כתלי חצֵרוֹת,
אף על פי שהיא מוּפלגת מִכֹתל זה ארבעה טפחים וּמִכֹתל זה ארבעה טפחים שניהם ממלאין מִמנה,
ואין צריכין להוֹציא זיזין על גבה,
שאין אדם אוֹסֵר על חבֵרוֹ דרך אויר.
24
חצֵר קטנה שנִפרצה בִמלוֹאה לחצֵר גדוֹלה מִבעוֹד יוֹם אנשי גדוֹלה מערבין לעצמן וּמוּתרין,
שהרי נִשאר להן פסין מִכאן וּמִכאן; ואנשי קטנה אסוּרין להוֹציא מִבתיהן לחצֵר שלהן עד שיערבוּ עִם בני הגדוֹלה עֵרוּב אחד,
שדיוּרין של גדוֹלה חשוּבין בקטנה,
ואין דיוּרי קטנה חשוּבין בגדוֹלה.
25
שתי חצֵרוֹת שעֵרבוּ עֵרוּב אחד דרך הפתח שביניהן אוֹ דרך החלוֹן,
ונִסתם הפתח אוֹ החלוֹן בשבת כל אחת ואחת מוּתרת לעצמה,
הוֹאיל והוּתרה מִקצת שבת הוּתרה כוּלה.
וכֵן שתי חצֵרוֹת שעֵרבה זוֹ לעצמה וזוֹ לעצמה,
ונפל כֹתל שביניהן בשבת אֵלוּ מוּתרין לעצמן וּמוֹציאין מִבתיהם וּמטלטלים עד עִקר המחִצה,
ואֵלוּ מטלטלין כֵן עד עִקר המחִצה,
הוֹאיל והוּתרה מִקצת שבת הוּתרה כוּלה,
ואף על פי שנִתוֹספוּ הדיוּרין,
שהדיוּרין הבאין בשבת אינן אוֹסרין.
:נִפתח החלוֹן ונעשה הפתח בִשגגה אוֹ שעשוּ גוֹים לדעתן חזרוּ להתֵרן.
:וכֵן שתי ספינוֹת שהיוּ קשוּרוֹת זוֹ בזוֹ,
ועֵרבוּ, ונִפסקוּ אסוּר לטלטֵל מִזוֹ לזוֹ,
ואפִלוּ היוּ מוּקפוֹת מחִצה.
חזרוּ ונִקשרוּ בשוֹגֵג חזרוּ להתֵרן.