B"H
🏡

Ikar

Chapter 1 | פרק א

הִלכוֹת עירוּבין:

מִצות עשֵה אחת,

והיא מִדִברי סוֹפרים,

ואינה מִן המִנין.

:וּבֵאוּר מִצוה זוֹ בִפרקים אֵלוּ.

1

חצֵר שיֵש בה שכֵנים הרבֵה,

כל אחד מֵהן בבית לעצמוֹ דין תוֹרה הוּא שיִהיוּ כוּלן מוּתרין לטלטֵל בכל החצֵר,

וּמִבתים לחצֵר,

וּמֵהחצֵר לבתים,

מִפני שכל החצֵר רשוּת היחיד אחת שמוּתר לטלטֵל בכוּלה.

וכֵן הדין במבוֹי שיֵש לוֹ לחי אוֹ קוֹרה,

שיִהיוּ כל בני המבוֹי מוּתרים לטלטֵל בכוּלוֹ,

וּמֵחצֵרוֹת למבוֹי,

וּמִמבוֹי לחצֵרוֹת,

שכל המבוֹי רשוּת היחיד הוּא.

וכֵן הדין בִמדינה שהיא מוּקפת חוֹמה גבוֹהה עשרה טפחים שיֵש לה דלתוֹת נִנעלוֹת בלילה,

שכוּלה רשוּת היחיד היא.

זה הוּא דין תוֹרה.

2

אבל מִדִברי סוֹפרים אסוּר לשכֵנים לטלטֵל בִרשוּת היחיד שיֵש בה חלוּקה בדיוּרין,

עד שיערבוּ כל השכֵנים כוּלן מֵערב שבת,

אחד חצֵר ואחד מבוֹי ואחד המדינה.

ודבר זה תקנת שלֹמֹה וּבית דינוֹ הוּא.

3

וכֵן יוֹשבי אֹהלים אוֹ סוּכוֹת אוֹ מחנה שהִקיפוּ מחִצה אין מטלטלין מֵאֹהל לאֹהל עד שיערבוּ כוּלן.

אבל שירה שהִקיפוּה מחִצה אין צריכין לערֵב,

אלא מוֹציאין מֵאֹהל לאֹהל בלֹא עֵרוּב,

לפי שהֵן כוּלן מעֹרבין,

ואין אוֹתן אֹהלים קבוּעין להן.

4

וּמִפני מה תִקֵן שלֹמֹה דבר זה? כדי שלֹא יטעוּ העם ויֹאמרוּ:

כשֵם שמוּתר להוֹציא מִן החצֵרוֹת לִרחוֹבוֹת המדינה וּשוקיה וּלהכניס מֵהן לחצֵרוֹת,

כך מוּתר להוֹציא מִן המדינה לשדה וּלהכניס מִן השדה למדינה.

ויחשבוּ שהשוקים והרחוֹבוֹת,

הוֹאיל והֵן רשוּת לכֹל,

הרי הֵן כשדוֹת וכמִדברוֹת,

ויֹאמרוּ שהחצֵרוֹת בִלבד הֵן רשוּת היחיד,

וידמוּ שאין ההוֹצאה מלאכה ושמוּתר להוֹציא וּלהכניס מֵרשוּת היחיד לִרשוּת הרבים.

5

לפיכך תִקֵן שכל רשוּת היחיד שתֵחלֵק בדיוּרין ויֹאחז כל אחד ואחד בה רשוּת לעצמוֹ,

וישאֵר מִמנה מקוֹם בִרשוּת כוּלן ויד כוּלן שוה בוֹ,

כגוֹן חצֵר לבתים שנחשֹב אוֹתוֹ המקוֹם שיד כוּלן שוה בוֹ כאִלוּ הוּא רשוּת לרבים,

ונחשֹב כל מקוֹם וּמקוֹם שאחז כל אחד ואחד מִן השכֵנים וחלקוֹ לעצמוֹ שהוּא בִלבד רשוּת היחיד,

ויהיה אסוּר להוֹציא מֵרשוּת שחלק לעצמוֹ לִרשוּת שיד כוּלן שוה בוֹ,

כמוֹ שאין מוֹציאין מֵרשוּת היחיד לִרשוּת הרבים,

אלא ישתמֵש כל אחד ברשוּת שחלק לעצמוֹ בִלבד עד שיערבוּ כוּלן,

אף על פי שהכֹל רשוּת היחיד.

6

וּמה הוּא העֵרוּב הזה? הוּא שיִתערבוּ במאכל אחד שמניחין אוֹתוֹ מֵערב שבת,

כלוֹמר שכוּלנוּ מעֹרבין ואֹכל אחד לכוּלנוּ,

ואין כל אחד מִמנוּ חוֹלֵק רשוּת מֵחבֵרוֹ,

אלא כשֵם שיד כוּלנוּ שוה במקוֹם זה שנִשאר לכוּלנוּ,

כך יד כוּלנוּ שוה בכל מקוֹם שאחז כל אחד לעצמוֹ,

והרי אנוּ כוּלנוּ רשוּת אחת.

וּבמעשה זה לֹא יבֹאוּ לִטעוֹת וּלדמוֹת שמוּתר להוֹציא וּלהכניס מֵרשוּת היחיד לִרשוּת הרבים.

7

העֵרוּב שעוֹשין בני החצֵר זה עִם זה,

הוּא הנִקרא עֵרוּבי חצֵרוֹת; ושעוֹשין אנשי המבוֹי זה עִם זה אוֹ כל בני המדינה,

הוּא הנִקרא שִתוּף.

8

אין מערבין בחצֵרוֹת אלא בפת שלֵמה בִלבד.

אפִלוּ כִכר מאפֵה סאה והיא פרוּסה אין מערבין בה.

היתה שלֵמה והיא כאִסר מערבין בה.

וּכשֵם שמערבין בפת תבוּאה,

כך מערבין בפת אֹרז וּבפת עדשים,

אבל לֹא בפת דֹחן.

ושִתוּף בין בפת בין בִשאר אכלים.

בכל אֹכל מִשתתפין,

חוּץ מִן המים בִפני עצמן אוֹ מלח בִפני עצמוֹ.

וכֵן כמֵהין וּפִטריוֹת אין מִשתתפין בהן,

שאינן חשוּבין כאכלים.

עֵרֵב מים עִם מלח נעשה כמוּריס,

וּמִשתתפין בוֹ.

9

וכמה שִעוּר האֹכל שמִשתתפין בוֹ? כגרוֹגרת לכל אחד ואחד מִבני המבוֹי אוֹ מִבני המדינה; והוּא שיִהיוּ שמוֹנה עשר אוֹ פחוֹת.

אבל אִם היוּ מרוּבין על זה שִעוּרוֹ שתי סעוּדוֹת,

שהֵן כִשמוֹנה עשר גרוֹגרוֹת,

שהֵן כשִשה ביצים בינוֹניוֹת.

אפִלוּ היוּ המִשתתפין אלפים וּרבבוֹת שתי סעוּדוֹת לכוּלן.

10

כל אֹכל שהוּא נאכל כמוֹת שהוּא,

כגוֹן פת וּמיני דגן וּבשר חי,

אִם נִשתתפוּ בוֹ שִעוּרוֹ מזוֹן שתי סעוּדוֹת.

וכל שהוּא לִפתן ודרך העם לאכֹל בוֹ פִתן,

כגוֹן יין מבוּשל וּבשר צלי וחֹמץ וּמוּריס וזיתים ואִמהוֹת של בצלים שִעוּרוֹ כדי לאכֹל בוֹ שתי סעוּדוֹת.

11

נִשתתפוּ ביין חי שִעוּרוֹ שתי רביעיוֹת לכוּלן.

וכֵן בשֵכר שתי רביעיוֹת.

ביצים שתים,

וּמִשתתפין בהן ואפִלוּ הֵן חיוֹת,

רִמוֹנים שתים,

אתרוֹג אחד,

חמִשה אגוֹזין,

חמִשה אפרסקין,

ליטרא של ירק,

בין חי בין שלוּק,

ואִם היה בשֵל ולֹא בשֵל אין מערבין בוֹ,

לפי שאינוֹ ראוּי לאכילה.

עוּכלא תבלין,

קב תמרים,

קב גרוֹגרוֹת,

מנה דבֵלה,

קב תפוּחים,

כשוּת כִמלֹא היד,

פוֹלין לחין כִמלֹא היד,

חזין ליטרא.

והתרדין הרי הֵן בִכלל הירק,

וּמערבין בהן.

עלי בצלים אין מערבין בהן אלא אִם הִבצילוּ ונעשה אֹרך כל עלה מֵהן זרת,

אבל פחוֹת מִכאן אינוֹ אֹכל.

וכל אֵלוּ הדברים האמוּרין כלִפתן הֵן,

וּלפיכך נתנוּ בהן שִעוּרין אֵלוּ,

וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.

וכל האכלין מִצטרפין לשִעוּר השִתוּף.

12

ליטרא האמוּרה בכל מקוֹם מלֹא שתי רביעיוֹת.

ועוּכלא חצי רביעית.

וּמנה האמוּר בכל מקוֹם מֵאה דינר,

והדינר שֵש מעין,

והמעה מִשקל שֵש עשרֵה שעוֹרוֹת,

והסלע ארבעה דינרין.

והרביעית מחזקת מִן המים אוֹ מִן היין מִשקל שִבעה עשר דינרין וחצי דינר בקֵרוּב.

נִמצֵאת הליטרא מִשקל חמִשה וּשלֹשים דינר,

והעוּכלא מִשקל תִשעה דינרין פחוֹת רביע.

13

סאה האמוּרה בכל מקוֹם שֵשת קבין,

והקב ארבעת לוּגין,

והלֹג ארבע רביעיוֹת.

וּכבר בֵארנוּ מִדת הרביעית וּמִשקלה.

ואֵלוּ השִעוּרין שאדם צריך לִזכֹר אוֹתן תמיד.

14

אֹכל שהוּא מוּתר באכילה,

אף על פי שהוּא אסוּר לזה המערֵב הרי זה מערֵב בוֹ וּמִשתתֵף בוֹ.

כיצד? מִשתתֵף הוּא הנזיר ביין וישראֵל בִתרוּמה.

וכֵן הנוֹדֵר מֵאֹכל זה אוֹ שנִשבע שלֹא יֹאכלנוּ מערֵב בוֹ וּמִשתתֵף בוֹ,

שאִם אינוֹ ראוּי לזה,

הרי הוּא ראוּי לאחֵר.

15

אבל דבר האסוּר לכֹל,

כגוֹן טבל,

אפִלוּ טבל של דִברי סוֹפרים,

וכֵן מעשֵר רִאשוֹן שלֹא נִטלה תרוּמתוֹ כהֹגן,

וכֵן מעשֵר שֵני והקדֵש שלֹא נִפדוּ כהלכה אין מערבין וּמִשתתפין בהן.

וּמערבין וּמִשתתפין בדמאי,

מִפני שראוּי לעניים,

וּבמעשֵר שֵני והקדֵש שנִפדוּ,

אף על פי שלֹא נתן את החֹמש,

שאין החֹמש מעכֵב.

וּמערבין במעשֵר שֵני בירוּשלים,

מִפני שהוּא שם ראוּי לאכילה,

אבל לֹא בגבוּלין.

16

כיצד מערבין בחצֵרוֹת? גוֹבין חלה אחת שלֵמה מִכל בית וּבית,

וּמניחין הכֹל בִכלי אחד בבית אחד מִבתי החצֵר,

אפִלוּ בבית התבן אוֹ בבית הבקר אוֹ בבית האוֹצר.

אבל אִם נתנוֹ בבית שער,

אפִלוּ בית שער של יחיד,

אוֹ באכסדרה אוֹ במִרפסת אוֹ בבית שאין בוֹ ארבע אמוֹת על ארבע אמוֹת אינוֹ עֵרוּב.

וּכשמקבֵץ העֵרוּב מברֵך:

'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם,

אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על מִצות עֵרוּב'.

ואוֹמֵר: 'בעֵרוּב זה יהיה מוּתר לכל בני החצֵר להוֹציא וּלהכניס מִבית לבית בשבת'.

ויֵש לקטן לִגבוֹת עֵרוּבי חצֵרוֹת.

וּבית שמניחין בוֹ עֵרוּב אינוֹ צריך לִתֵן את הפת.

ואִם היוּ רגילין להניח בוֹ אין משנין אוֹתוֹ,

מִפני דרכי שלוֹם.

17

וכיצד מִשתתפין במבוֹי? גוֹבה אֹכל כגרוֹגרת מִכל אחד ואחד,

אוֹ פחוֹת מִכגרוֹגרת אִם היוּ מרוּבים,

וּמניח הכֹל בִכלי אחד בחצֵר מֵחצרוֹת המבוֹי אוֹ בבית מִן הבתים; אפִלוּ בית קטן אוֹ אכסדרה אוֹ מִרפסת הרי זה שִתוּף.

אבל אִם הִניחוֹ באויר מבוֹי אינוֹ שִתוּף.

ואִם הִניח הכלי בחצֵר צריך להגביה הכלי מִן הקרקע טפח כדי שיִהיה נִכר.

וּמברֵך 'על מִצות עֵרוּב',

ואוֹמֵר: 'בזה השִתוּף יהיה מוּתר לכל בני המבוֹי להוֹציא וּלהכניס מֵחצֵרוֹת למבוֹי בשבת'.

18

חִלקוּ את העֵרוּב אוֹ את השִתוּף אף על פי שהוּא בבית אחד,

אינוֹ עֵרוּב.

אבל אִם מִלאוּ את הכלי מִן העֵרוּב ונִשאר מִמנוּ מעט,

והִניחוּהוּ בִכלי אחֵר מוּתר.

19

המִשתתפין במבוֹי צריכין לערֵב בחצֵרוֹת,

כדי שלֹא לשכֵח התינוֹקוֹת תוֹרת עֵרוּב,

שהרי אין התינוֹקוֹת מכירין מה נעשה במבוֹי.

לפיכך, אִם נִשתתפוּ במבוֹי בפת סוֹמכין עליו,

ואין צריכין לערֵב בחצֵרוֹת,

שהרי התינוֹקוֹת מכירין בפת.

:בני חבוּרה שהיוּ מסוּבין בבית וקדש עליהן היוֹם פת שעל השוּלחן סוֹמכין עליה מִשוּם עֵרוּבי חצֵרוֹת; ואִם רצוּ לִסמֹך עליה מִשוּם שִתוּף סוֹמכין,

אף על פי שהֵן מסוּבין בחצֵר.

20

לקח אחד מִבני החצֵר פת אחת ואמר:

'הרי זוֹ לכל בני החצֵר',

אוֹ אֹכל כִשתי סעוּדוֹת ואמר:

'הרי זה לכל בני המבוֹי' אינוֹ צריך לִגבוֹת מִכל אחד ואחד,

אבל צריך לזכוֹת להן בוֹ על ידי אחֵר.

ויֵש לוֹ לזכוֹת להן על ידי בנוֹ וּבִתוֹ הגדוֹלים ועל ידי עבדוֹ העִברי ועל ידי אִשתוֹ,

אבל לֹא על ידי בנוֹ וּבִתוֹ הקטנים ולֹא על ידי עבדוֹ ושִפחתוֹ הכנענים,

מִפני שידן כידוֹ.

וכֵן יֵש לוֹ לִזכוֹת להן על ידי שִפחתוֹ העִברית אף על פי שהיא קטנה,

שהקטן זוֹכה לאחֵרים בדבר שהוּא מִדִברי סוֹפרים.

ואינוֹ צריך להוֹדיע לִבני החצֵר אוֹ לִבני המבוֹי שהרי זִכה להן ועֵרֵב עליהן,

שזכוּת היא להן,

וזכין לאדם שלֹא בפניו.

21

אין מערבין ולֹא מִשתתפין בשבת,

אלא מִבעוֹד יוֹם.

וּמערבין עֵרוּבי חצֵרוֹת ושִתוּפי מבוֹאוֹת בין השמשוֹת,

אף על פי שהוּא ספֵק מִן היוֹם ספֵק מִן הלילה.

וּלעוֹלם צריך שיהֵא העֵרוּב אוֹ השִתוּף מצוּי ואפשר לאכלוֹ כל בין השמשוֹת.

לפיכך, אִם נפל עליו גל אוֹ אבד אוֹ נִשרף,

אוֹ שהיה תרוּמה ונִטמֵאת:

מִבעוֹד יוֹם אינוֹ עֵרוּב; מִשחשֵכה הרי זה עֵרוּב; ואִם ספֵק הרי זה עֵרוּב,

שספֵק עֵרוּב כשֵר.

22

נתן העֵרוּב אוֹ השִתוּף במִגדל ונעל עליו,

ואבד המפתֵח קֹדם שחשֵכה:

אִם אי אפשר לוֹ להוֹציא העֵרוּב אלא אִם כֵן עשה מלאכה בין השמשוֹת הרי זה כמי שאבד,

ואינוֹ עֵרוּב,

שהרי אי אפשר לוֹ לאכלוֹ.

הִפריש תרוּמת מעשֵר אוֹ תרוּמה גדוֹלה והִתנה עליה שלֹא תִהיה תרוּמה עד שתחשך אין מערבין בה,

שעדין היא טבל כל בין השמשוֹת,

וצריך שתִהיה סעוּדה הראוּיה מִבעוֹד יוֹם.

Reader controls and commentary are loading.