1
האִשה שבאה ואמרה:
'אֵשת איש הייתי וּגרוּשה אני' נאמנת,
שהפה שאסר הוּא הפה שהִתיר.
הוּחזקה אֵשת איש,
וּבאה ואמרה:
'גֵרשני בעלי' אינה נאמנת להתיר עצמה,
אבל פסלה עצמה לכהוּנה לעוֹלם.
ואִם מֵת בעלה חוֹששין לִדבריה,
וחוֹלצת ולֹא מִתיבמת.
2
היוּ לה שני עֵדים שהיא גרוּשה,
אף על פי שאין שם גֵט הרי זוֹ תִנשֵא לכתחִלה.
הוֹציאה גֵט מִתחת ידה,
ואמרה: 'גֵרשני בעלי בזה' הרי זוֹ נאמנת ותִנשֵא בוֹ,
אף על פי שאינוֹ מקוּים,
כמוֹ שבֵארנוּ.
3
בא הבעל ועִרעֵר:
אִם אמר:
'לֹא נתתיו לה,
אלא נפל מִמני וּמצאה אוֹתוֹ' אינוֹ נאמן,
שהרי הוֹדה שכתבוֹ לה והרי הוּא יוֹצֵא מִתחת ידה; אבל אִם אמר הבעל:
'על תנאי היה',
'פִקדוֹן היה',
'מֵעוֹלם לֹא כתבתיו,
וּמזוּיף הוּא' יתקיֵם בחוֹתמיו אוֹ בעֵדי מסירה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
ואִם לֹא נִתקיֵם אינה מגֹרשת לִהיוֹתה מוּתרת לאחֵרים,
אבל נִפסלה מִן הכהוּנה,
כמוֹ שבֵארנוּ,
שהרי פסלה עצמה בהוֹדאת פיה,
ועשת עצמה כחתיכה של אִסוּר.
4
באה היא וּבעלה,
היא אוֹמרת:
'גֵרשתני ואבד גִטי',
והוּא אוֹמֵר:
'לֹא גֵרשתיך' אף על פי שהוּחזקה אִשתוֹ,
הרי זוֹ נאמנת; חזקה שאין אִשה מעִזה פניה בִפני בעלה.
5
אמר הבעל:
'גֵרשתי את אִשתי' אינוֹ נאמן,
וחוֹששין לִדבריו,
ותִהיה ספֵק מגֹרשת.
ואפִלוּ הוֹדת לוֹ שגֵרשה אינוֹ נאמן,
שמא יתכוֵּן לקלקֵל אוֹתה,
אוֹ בגֵט בטֵל גֵרשה והיא אינה יוֹדעת,
אוֹ שמא תעיז פניה בוֹ מִפני שהוּא מאמינה,
והיא אינה יוֹדעת כֹבד האִסוּר שלה.
לפיכך אוֹמרין לוֹ:
'אִם אמת הדבר,
הרי אתם קימין; גרשה עתה בפנינוּ'.
6
שנים אוֹמרין:
'נִתגרשה', וּשנים מכחישין אוֹתם ואוֹמרין:
'לֹא נִתגרשה' אפִלוּ הבעל עוֹמֵד,
והיא אוֹמרת לוֹ:
'גֵרשתני', הרי זוֹ בחזקת אֵשת איש גמוּרה כשהיתה; מִפני העֵדים שסוֹמכין אוֹתה,
אפשר שתעיז פניה.
לפיכך אִם נִשֵאת תֵצֵא,
והוּלד ממזֵר.
7
במה דברים אמוּרים? בשאמרוּ:
'עכשו נִתגרשה',
שהרי אוֹמרין לה:
'אִם אמת הדבר הוֹציאי גִטיך'.
אבל אִם אמרוּ העֵדים:
'מִכמה ימים נִתגרשה' יֵש לוֹמר:
אבד הגֵט; והוֹאיל והיא אוֹמרת:
'גרוּשה אני בודאי' וּשני עֵדים מעידים לה,
אף על פי שהרי שנים מכחישין אוֹתן:
אִם נִשֵאת לאחד מֵעֵדיה לֹא תֵצֵא,
שהרי היא וּבעלה יוֹדעים בודאי שהיא מוּתרת,
וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן; אבל אִם נִשֵאת לאחֵר,
הוֹאיל והדבר אצלוֹ ספֵק,
וכֵן אִם אמרה היא:
'איני יוֹדעת',
אפִלוּ נִשֵאת לאחד מֵעֵדיה הרי זוֹ תֵצֵא,
והוּלד ספֵק ממזֵר.
8
אמרוּ שנים:
'ראינוּה שנִתגרשה',
וּשנים אוֹמרין:
'לֹא ראינוּה',
אִם היוּ כוּלן שרוּיין בחצֵר אחת הרי זוֹ לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת לֹא תֵצֵא,
והוּלד כשֵר,
שבני אדם עשוּיין לגרֵש בצִנעה.
9
האִשה שלֹא הוּחזקה אֵשת איש,
וּבא עֵד אחד ואמר:
'אֵשת איש היתה ונִתגרשה',
וּבא עֵד אחד ואמר:
'לֹא נִתגרשה' הרי שניהם מעידים שהיא אֵשת איש ואחד מֵעיד שהיא גרוּשה,
ואין דבריו של אחד מוֹעיל בִמקוֹם שנים,
וּלפיכך לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת תֵצֵא.
10
אִשה וּשני אנשים שבאוּ מִמדינה אחרת,
זה אוֹמֵר:
'זוֹ אִשתי וזה עבדי',
וזה אוֹמֵר:
'זוֹ אִשתי וזה עבדי',
והאִשה אוֹמרת:
'שניהם עבדי' הרי היא מוּתרת לכֹל.
ואף על פי ששניהם החזיקוּה אֵשת איש,
הוֹאיל וכל אחד מֵהן לעצמוֹ הֵעיד אינן נאמנין.
11
שליח קבלה שהוֹציא גֵט מִתחת ידוֹ,
והבעל אוֹמֵר:
'מזוּיף הוּא' יתקיֵם בחוֹתמיו אוֹ בעֵדי מסירה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
אמר הבעל:
'פִקדוֹן נתתיו לוֹ',
והשליח אוֹמֵר:
'לגֵרוּשין נתנוֹ לי' השליח נאמן.
וכֵן אִם היה הגֵט יוֹצֵא מִתחת ידי האִשה,
והיא אוֹמרת:
'שליח זה נתנוֹ לי',
והשליח אוֹמֵר:
'כֵן היה,
וּלגֵרוּשין נתנוֹ לי',
והבעל אוֹמֵר:
'לֹא נתתיו אלא לפִקדוֹן' השליח נאמן,
והרי זוֹ מגֹרשת.
12
אבד הגֵט אף על פי שהבעל אוֹמֵר:
'לגֵרוּשין נתתי הגֵט לשליח',
והשליח אוֹמֵר:
'נתתיו לה',
הרי זוֹ ספֵק מגֹרשת,
שהרי הוּחזקה אֵשת איש,
ואין כאן אלא עֵד אחד וּבעל.
ואפִלוּ אמרה האִשה:
'בפני נתנוֹ לוֹ לגֵרוּשין,
וּנתנוֹ השליח לי',
הוֹאיל והבעל והשליח סוֹעדין אוֹתה אפשר שתעיז פניה,
ושמא לֹא נִתגרשה.
13
שליח קבלה שקִבֵל גֵט לאִשה,
ושִלחוֹ לה ביד שני עֵדים,
והִגיע הגֵט לידה וּנטלתוּ,
והרי הגֵט יוֹצֵא מִתחת ידה,
והיא אינה יוֹדעת אִם בעלה שִלחוֹ אוֹ שליח קבלה שלה אוֹ שלוּחוֹ של בעלה הרי זוֹ מגֹרשת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
14
בא בעל ועִרעֵר שלֹא כתבוֹ אוֹ שהוּא גֵט בטֵל יתקיֵם בחוֹתמיו,
שהרי עֵדים מעידים שהגֵט שנתנוּ לה יצא מִתחת ידי שלוּחה,
שידוֹ כידה; ואף על פי שהיא אינה יוֹדעת,
הרי העֵדים ידעוּ.
ואִם לֹא נִתקיֵם אינה מגֹרשת.
15
מי שהוּחזקה אֵשת איש,
והלכה היא וּבעלה,
ושלוֹם בינוֹ לבינה ושלוֹם בעוֹלם,
וּבאה ואמרה:
'מֵת בעלי' נאמנת,
ותִנשֵא אוֹ תִתיבֵם; חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסֹר עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתוּבתה מִזה וּמִזה ותוֹציא בניה ממזֵרים,
בדבר העשוּי להִגלוֹת לכֹל ואי אפשר להכחיש ולֹא לִטעֹן טענה.
שאִם הוּא חי סוֹפוֹ לבֹא אוֹ יוּדע שהוּא חי.
:וכֵן אִם בא עֵד אחד והֵעיד לה שמֵת בעלה תִנשֵא על פיו,
שהדבר עשוּי להִגלוֹת.
אפִלוּ עבד אוֹ אִשה אוֹ שִפחה,
ועֵד מִפי עֵד,
מִפי עבד,
מִפי שִפחה,
מִפי קרוֹבים נאמנין לוֹמר:
'מֵת פלוֹני',
ותִנשֵא אִשתוֹ אוֹ תִתיבֵם על פיהם.
16
והכֹל נאמנין להעיד לה עֵדוּת זוֹ,
חוּץ מֵחמֵש נשים שחזקתן שוֹנאוֹת זוֹ את זוֹ,
שאין מעידוֹת זוֹ לזוֹ במיתת בעלה,
ושמא יתכוּנוּ לאסרה על בעלה ועדין הוּא קים,
ואֵלוּ הֵן:
חמוֹתה, וּבת חמוֹתה,
וצרתה, ויבִמתה,
וּבת בעלה.
:אפִלוּ גוֹי המֵשיח לפי תוּמוֹ נאמן,
וּמשיאין על פיו,
כמוֹ שיִתבאֵר.
ואִם נִתכוֵּן להעיד אינוֹ נאמן.
17
וכֵן הפסוּל בעבֵרה מִן התוֹרה:
אִם בא להעיד לאִשה שמֵת בעלה אינוֹ נאמן; ואִם היה מֵשיח לפי תוּמוֹ נאמן,
אין זה פחוּת מִן הגוֹי.
אבל פסוּל מִדִבריהם נאמן לעֵדוּת אִשה.
18
בא עֵד אחד והֵעיד שמֵת בעלה,
והִתירוּה להִנשֵא על פיו,
ואחר כך בא אחֵר והִכחיש את הרִאשוֹן ואמר:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ לֹא תֵצֵא מֵהתֵרה,
ותִנשֵא; שעֵד אחד בעֵדוּת אִשה כִשני עֵדים בִשאר עֵדוּיוֹת,
ואין דבריו של אחד בִמקוֹם שנים.
19
באוּ שניהם כאחד,
זה אוֹמֵר:
'מֵת' וזה אוֹמֵר:
'לֹא מֵת'; אִשה אוֹמרת:
'מֵת' ואִשה אוֹמרת:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ לֹא תִנשֵא.
ואִם נִשֵאת תֵצֵא,
מִפני שהיא ספֵק.
ואִם נִשֵאת לעֵד שהֵעיד לה,
והיא אוֹמרת:
'בריא לי שמֵת' הרי זוֹ לֹא תֵצֵא.
באוּ שנים ואמרוּ:
'לֹא מֵת',
אף על פי שנִשֵאת תֵצֵא.
20
במה דברים אמוּרים? בשהיה האחד שנִשֵאת על פיו כמוֹ השנים שבאוּ והִכחישוּ אוֹתוֹ,
כגוֹן שנִשֵאת על פי איש וּבאוּ שנים ואמרוּ:
'לֹא מֵת',
אוֹ שנִשֵאת על פי אִשה אוֹ על פי עצמה וּבאוּ שתי נשים אוֹ שני פסוּלים של דִבריהם ואמרוּ:
'לֹא מֵת'.
:אבל עֵד כשֵר אוֹמֵר:
'מֵת', ונשים רבוֹת אוֹ פסוּלים אוֹמרין:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ כמחצה למחצה,
ואִם נִשֵאת לאחד מֵעֵדיה והיא אוֹמרת:
'ודאי מֵת' הרי זוֹ לֹא תֵצֵא.
21
אִשה אוֹמרת:
'מֵת' אוֹ היא שאמרה:
'בעלי מֵת',
ואחר כך בא עֵד כשֵר ואמר:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת תֵצֵא.
22
אִשה אוֹמרת:
'לֹא מֵת' וּשתי נשים אוֹמרוֹת:
'מֵת' הרי זוֹ תִנשֵא.
וכֵן אִם אמרוּ עשר נשים:
'לֹא מֵת',
ואחת עשרֵה אוֹמרוֹת:
'מֵת' הרי זוֹ תִנשֵא,
שאין אוֹמרין שנים כמֵאה אלא בעֵדים כשֵרים; אבל בִפסוּלין הוֹלכין אחר הרֹב,
בין להקֵל בין להחמיר.
23
שני עֵדים אוֹמרין:
'מֵת' וּשנים אוֹמרין:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת תֵצֵא,
מִפני שהיא ספֵק.
ואִם נִשֵאת לאחד מֵעֵדיה,
והיא אוֹמרת:
'בריא לי שמֵת' הרי זוֹ לֹא תֵצֵא.
24
מי שיֵש לוֹ שתי נשים,
וּבאה אחת מֵהן ואמרה:
'מֵת בעלי' הרי זוֹ תִנשֵא על פי עצמה,
כמוֹ שהוֹדענוּ,
וצרתה אסוּרה,
שאין צרה מעידה לחברתה.
ואפִלוּ נִשֵאת זוֹ תחִלה,
אין אוֹמרין:
אִלוּ לֹא מֵת בעלה לֹא היתה אוֹסרת עצמה עליו,
שמא מִשִנאתה בצרתה רוֹצה היא שיֵאסרוּ שתיהן עליו.
:זֹאת אוֹמרת:
'מֵת בעלה',
וצרתה מכחשת אוֹתה ואוֹמרת לה:
'לֹא מֵת' הרי זוֹ תִנשֵא; כשֵם שאינה מעידה לה להתירה,
כך לֹא תעיד לה לאסרה.
זוֹ אוֹמרת:
'מֵת' וצרתה אוֹמרת:
'נהרג', הוֹאיל וּשתיהן אוֹמרוֹת שאינוֹ קים הרי אֵלוּ ינשאוּ.