1
כל מקוֹם שאמרנוּ בחִבוּר זה שהגֵט בטֵל,
אוֹ אינוֹ גֵט,
אוֹ אינה מגֹרשת הרי זה בטֵל מִן התוֹרה,
ועדין היא אֵשת איש גמוּרה,
ואִם נִשֵאת תֵצֵא,
והוּלד ממזֵר; ואִם היה בעלה כֹהֵן לֹא נאסרה עליו מִשוּם גרוּשה,
חוּץ מִן המגרֵש את אִשתוֹ ואמר לה:
'הרי את מגֹרשת מִמני,
ואין את מוּתרת לכל אדם' שאף על פי שאין זה גֵט,
הרי זוֹ פסוּלה לכהוּנה מִדִבריהם,
שנאמר: "ואִשה גרוּשה מֵאישה" ,
אמרוּ חכמים:
אפִלוּ לֹא נִתגרשה אלא מֵאישה ולֹא הוּתרה לכֹל נאסרה לכהוּנה.
וזה הוּא ריח הגֵט שפוֹסֵל בכהוּנה מִדִבריהם.
2
וכל מקוֹם שאמרנוּ בחִבוּר זה שהגֵט פסוּל הרי זה פסוּל מִדִברי סוֹפרים בִלבד,
ונִפסלה בוֹ מִן הכהוּנה מִדִברי תוֹרה; וּלכתחִלה לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת לֹא תֵצֵא,
והוּלד כשֵר.
וכוֹתבין לה גֵט אחֵר כשֵר ונוֹתנין לה והיא תחת בעלה.
ואִם אי אפשר לִכתֹב אחֵר,
והיה הבעל ותיק וגֵרֵש מֵעצמוֹ הרי זה משוּבח,
אִם אין לוֹ בנים.
אבל יֵש לוֹ בנים לֹא יוֹציא מִפני פִסוּל הגֵט,
שמא יוֹציא לעז על בניו.
3
וכל מקוֹם שאמרנוּ בחִבוּר זה:
'הרי זה ספֵק גֵרוּשין',
אוֹ שהיא ספֵק מגֹרשת לֹא תִנשֵא,
ואִם נִשֵאת תֵצֵא,
והוּלד ספֵק ממזֵר,
מִפני שהיא ספֵק ערוה.
וּבין שגֵרֵש את אִשתוֹ בגֵט פסוּל אוֹ שהיתה ספֵק מגֹרשת ורצה להחזירה הרי זוֹ מוּתרת לבעלה,
ואינוֹ צריך לחדֵש הנִשוּאין וּלברֵך שבע ברכוֹת ולִכתֹב כתוּבה,
עד שתִתגרֵש גֵרוּשין גמוּרין.
4
כל מי שנִשֵאת בגֵט בטֵל הרי זוֹ צריכה גֵט מִבעל שֵני מִדִבריהם,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
אֵשת איש יוֹצאה בלֹא גֵט,
וּצריכה גֵט מִן הרִאשוֹן להתירה לִשאר העם.
ונאסרה על שניהם לעוֹלם,
אף על פי שנִבעלה בִשגגה,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
החזיר זה גרוּשתוֹ אחר שנִשֵאת.
ואִם עבר אחד מִשניהם והחזירה יוֹציא.
5
וכֵן הדין באִשה שבאוּ לה עֵדים שמֵת בעלה,
ונִשֵאת, ואחר כך בא בעלה,
בין שהיה בעלה פִקֵח בין שהיה חֵרֵש,
בין שנִשֵאת לפִקֵח בין שנִשֵאת לחֵרֵש שאין קִדוּשיו קִדוּשין גמוּרין תֵצֵא מִשניהם,
וּצריכה גֵט מִשניהם,
ונאסרה על שניהם עוֹלמית.
6
הרי שנִתקדשה האִשה,
ואחר כך בא בעלה אוֹ נִמצא הגֵט בטֵל הרי זוֹ מוּתרת לבעלה ואינה צריכה גֵט מִשֵני,
שאין קִדוּשין תוֹפסין בעריוֹת,
ואין חוֹששין שמא יֹאמרוּ:
אֵשת איש יוֹצאה בלֹא גֵט; כיון שלֹא נִשֵאת יֹאמרוּ:
תנאי היה בקִדוּשים ולֹא נִתקיֵם.
7
האִשה שנִשֵאת ואחר כך נִמצא הגֵט בטֵל אוֹ בא בעלה אחר ששמעה שמֵת אין הבעל הרִאשוֹן והשֵני זכאין לֹא בִמציאתה ולֹא במעשֵה ידיה ולֹא בהפֵר נדריה.
וכל פֵרוֹת שאכלוּ שניהם אחר שנִשֵאת אין מוֹציאין מֵהן.
ואין לה כתוּבה ולֹא תנאי מִתנאי כתוּבה ולֹא מזוֹנוֹת,
לֹא על זה ולֹא על זה; ואִם נטלה מִזה אוֹ מִזה תחזיר.
וכל מה שבלה אוֹ אבד מִנכסיה,
אפִלוּ מִנִכסי צֹאן ברזל אין מוֹציאין אוֹתן לֹא מִזה ולֹא מִזה.
והוּלד מִן השֵני ממזֵר.
ואִם בא עליה הרִאשוֹן קֹדם שיגרֵש השֵני הרי הוּלד ממזֵר מִדִבריהם.
:גֵרשה השֵני,
ונטלה מִמנוּ כתוּבה,
ואחר כך בא בעלה אוֹ נִמצא הגֵט בטֵל אין מוֹציאין מידה מה שנטלה,
לֹא מִן המזוֹנוֹת ולֹא מִן הכתוּבה.
8
וכֵן הדין באחיו שקִדֵש אִשה והלך,
ושמע בוֹ שמֵת,
ויבֵם אִשתוֹ,
ואחר כך בא תֵצֵא מִזה וּמִזה,
וּצריכה גֵט מִזה וּמִזה,
וכל הדרכים האֵלוּ בה.
וכֵן אִם קִדֵש במדינה אִשה והלכה לִמדינה אחרת,
ושמע שמֵתה ונשא אחוֹתה,
ואחר כך נוֹדע שלֹא מֵתה צריכוֹת מִמנוּ שתיהן גֵט,
וכל הדרכים האֵלוּ בהן.
9
אבל אִם הלכה אִשתוֹ הנשוּאה לִמדינה אחרת,
ושמע שמֵתה ונשא אחוֹתה,
ונִמצֵאת אִשתוֹ קימת אין אחוֹתה צריכה מִמנוּ גֵט,
ואִשתוֹ מוּתרת.
וכֵן שאר העריוֹת שנִשאוּ בחזקת התֵר ונִמצאוּ ערוה אינן צריכוֹת גֵט,
שאין קִדוּשין תוֹפסין בעריוֹת.
10
וּמִפני מה הִצריכוּ אחוֹת ארוּסתוֹ גֵט? שמא יֹאמרוּ:
תנאי היה באֵרוּסין,
וכדת נשא אחוֹתה.
והוֹאיל ויוֹצאה אחוֹתה בגֵט אחוֹתה שהיא ארוּסתוֹ הרִאשוֹנה אסוּרה,
כדי שלֹא יֹאמרוּ:
נשא אחוֹת גרוּשתוֹ.
11
כתב הסוֹפֵר וטעה ונתן גֵט לאיש ושוֹבֵר לאִשה,
אוֹ שטעוּ הֵם ונטל הבעל הגֵט ונטלה היא השוֹבֵר,
וכִמדוּמה להן שנִתגרשה,
וּלאחר זמן והרי הגֵט יוֹצֵא מִתחת ידי האיש:
אִם לֹא נִשֵאת הרי זוֹ אינה מגֹרשת,
ונִתגלה הדבר שעדין לֹא נִתגרשה,
ויתֵן לה הגֵט בפנינוּ,
ותִהיה מגֹרשת מִשעת נתינתוֹ; ואִם נִשֵאת,
ואחר כך הוֹציא הבעל את הגֵט ואמר:
'עדין לֹא נִתגרשה,
שהרי הגֵט בידי ולֹא הִגיע לידה' אין שוֹמעין לוֹ לאסרה על בעלה,
אלא הרי זוֹ בחזקת גרוּשה,
ונפל הגֵט מידה וּמצאוֹ זה,
והרי בא לאסרה על בעלה השֵני.
12
המוֹציא את אִשתוֹ מִשוּם שֵם רע אוֹ מִשוּם שהיא פרוּצה בִנדרים,
אוֹמרין לוֹ:
'הוֹדיעה שמִפני זה אתה מוֹציאה,
כדי ליסרה.
ודע אתה שאין אתה מחזיר אוֹתה לעוֹלם'.
וּמִפני מה המוֹציא את זוֹ לֹא יחזירה לעוֹלם? גזֵרה שמא תִנשֵא לאחֵר ותעשה תשוּבה ותִהיה צנוּעה תחתיו,
ויֹאמר הרִאשוֹן:
'אִלוּ הייתי יוֹדֵע שכֵן הוּא לֹא הייתי מגרשה',
ונִמצא כִמגרֵש על תנאי ולֹא נִתקיֵם,
שנִמצא הגֵט בטֵל למפרֵע.
לפיכך אוֹמרין לוֹ:
'גמֹר בלִבך לגרשה,
שאין זוֹ חוֹזרת לך לעוֹלם'.
ואִם עבר והחזיר לֹא יוֹציא.
13
וכֵן המוֹציא את אִשתוֹ מִשוּם אילוֹנית,
אוֹ מִשוּם שרוֹאה דם בכל עֵת תשמיש הרי זה לֹא יחזיר לעוֹלם,
שמא תִנשֵא לאחֵר,
ותֵלֵד האילוֹנית ותִתרפֵא הנִדה,
ויֹאמר: 'אִלוּ הייתי יוֹדֵע שכֵן,
לֹא הייתי מגרֵש',
ונִמצא הגֵט בטֵל והבנים ממזֵרים.
ואִם עבר והחזיר לֹא יוֹציא.
14
שליח שהֵביא גֵט חוּצה לארץ ואמר:
'בפני נִכתב וּבפני נחתם' הרי זה לֹא ישאנה,
שאנוּ חוֹששין שמא עיניו נתן בה וּלפיכך הֵעיד לה.
וכֵן עֵד אחד שהֵעיד לאִשה שמֵת בעלה ונִשֵאת על פיו הרי זה לֹא ישאנה.
וכֵן החכם שאסר את האִשה בנדר על בעלה הרי זה לֹא ישאנה.
וכֵן הנִטען על השִפחה ונִשתחררה,
על הנכרית ונִתגירה הרי זה לֹא ישאנה.
וכֵן גוֹי ועבד הבא על בת ישראֵל,
אף על פי שחזר הגוֹי ונִתגיֵר,
העבד ונִשתחרֵר הרי זה לֹא ישאנה.
וכוּלם אִם עברוּ ונשאוּ אין מוֹציאין מידם.
15
וכוּלם שהיוּ להם נשים וּמֵתוּ נשיהם,
אוֹ נִתגרשוּ והיוּ הנשים הֵן שהִרגילוּ את בעליהן לגרשן הרי אֵלוּ מוּתרוֹת להִנשֵא להם לכתחִלה.
וכֵן אִם הלכוּ נשים אֵלוּ ונִשאוּ לאחֵרים,
ונִתאלמנוּ אוֹ נִתגרשוּ הרי אֵלוּ מוּתרוֹת להִנשֵא להן לכתחִלה.
16
וכל אחת מֵהן מוּתרת להִנשֵא לבן העֵד שהֵעיד לה,
אוֹ לבן חכם שאסרה על בעלה,
אוֹ לבן הנִטען עליה,
אוֹ לִשאר קרוֹביהן,
שאין אדם חוֹטֵא כדי שיֵהנה אחֵר.
וּמוּתרת האִשה להִנשֵא לאחד מֵעֵדי גֵרוּשיה אוֹ מֵעֵדי מֵאוּניה אוֹ לאחד מִן הדינים שחלצה בִפניהם,
שאין חוֹששין אלא לעֵדוּת אחד.
וּלעוֹלם יתרחֵק אדם מֵעֵדוּת מֵאוּן,
ויתקרֵב לחליצה.
17
המגרֵש את אִשתוֹ,
וחזר וּבעלה בִפני עֵדים קֹדם שתִנשֵא לאחֵר,
בין שגֵרשה מִן הנִשוּאין בין מִן האֵרוּסין,
הוֹאיל ואִשתוֹ היתה הרי זוֹ בחזקת שהחזירה,
וּלשֵם קִדוּשין בעל,
לֹא לשֵם זנוּת,
ואפִלוּ ראוּ אוֹתוֹ שנתן לה מעוֹת; שחזקה היא שאין אדם עוֹשה בעילתוֹ באִשתוֹ בעילת זנוּת,
והרי בידוֹ לעשוֹתה בעילת מִצוה.
לפיכך הרי זוֹ בחזקת מקוּדשת קִדוּשי ודאי,
וּצריכה מִמנוּ גֵט שֵני.
18
נִתיחֵד עִמה בִפני עֵדים:
אִם היתה מגֹרשת מִן הנִשוּאין חוֹששין לה שמא נִבעלה,
והוּא שיִהיוּ שֵני העֵדים כאחד.
והֵן הֵן עֵדי יחוּד הֵן הֵן עֵדי ביאה,
שכל המקדֵש בביאה אינוֹ צריך לִבעֹל בִפני העֵדים,
אלא יתיחֵד בִפניהם ויבעֹל,
כמוֹ שבֵארנוּ,
לפיכך צריכה גֵט מִספֵק,
והרי היא ספֵק מקוּדשת; ואִם היתה מִתגרשת מִן האֵרוּסין אין חוֹששין לה,
שהרי אין לִבוֹ גס בה.
19
הוֹרוּ מִקצת הגאוֹנים שכל אִשה שתִבעֵל בִפני עֵדים צריכה גֵט; חזקה שאין אדם עוֹשה בעילתוֹ בעילת זנוּת.
והִגדילוּ והוֹסיפוּ בדבר זה שעלה על דעתם,
עד שהוֹרוּ שמי שיֵש לוֹ בֵן מִשִפחתוֹ חוֹששין לוֹ ולֹא תִתיבֵם אִשתוֹ,
שמא שִחרֵר שִפחתוֹ ואחר כך בא עליה.
ויֵש מֵהן שהוֹרה שוּדאי שִחרֵר,
שאין אדם עוֹשה בעילתוֹ בעילת זנוּת.
:וכל הדברים האֵלוּ רחוֹקים הֵם בעיני עד מאֹד מִדרכי ההוֹראה,
ואין ראוּי לִסמוֹך עליהן,
שלֹא אמרוּ חכמים חזקה זוֹ אלא באִשתוֹ שגֵרשה בִלבד,
אוֹ בִמקדֵש על תנאי וּבעל סתם,
שהרי היא אִשתוֹ,
וּבאִשתוֹ הוּא שחזקתוֹ שאינוֹ עוֹשה בעילתוֹ בעילת זנוּת עד שיפרֵש שהיא בעילת זנוּת אוֹ שיפרֵש שעל תנאי הוּא בוֹעֵל.
אבל בִשאר נשים הרי כל זוֹנה בחזקת שבעל לשֵם זנוּת עד שיפרֵש שהוּא לשֵם קִדוּשין,
ואין צריך לוֹמר בשִפחה אוֹ גוֹיה שאינה בת קִדוּשין,
שאין חוֹששין להן כלל,
והרי הבֵן מֵהן בחזקת גוֹי ועבד עד שיִוּדע בודאי שנִשתחררה אִמוֹ אוֹ נִתגירה.
20
מי שהוּחזקה אֵשת איש,
בין מִן הנִשוּאין בין מִן האֵרוּסין,
ויצא שמה בעיר מגֹרשת אפִלוּ רֹב העיר אוֹ כוּלן מעבירין קוֹל שנִתגרשה,
אין חוֹששין לה,
והרי זוֹ בחזקתה.
אבל אִם יצא שמה בעיר מקוּדשת והוּחזק הקוֹל בבית דין,
שהרי היא מקוּדשת בספֵק כמוֹ שבֵארנוּ,
ואחר כך יצא עליה קוֹל שנִתגרשה מֵאוֹתן הקִדוּשין הרי זוֹ מגֹרשת,
שקוֹל אסרה וקוֹל הִתירה.
21
לֹא ישא אדם אִשה ודעתוֹ לגרשה,
ולֹא תִהיה יוֹשבת תחתיו וּמשמשתוֹ ודעתוֹ לגרשה.
ולֹא יגרֵש אדם אִשתוֹ רִאשוֹנה אלא אִם כֵן מצא בה ערות דבר,
שנאמר: "כי מצא בה ערות דבר" .
ואין ראוּי לוֹ למהֵר לשלֵח אִשתוֹ רִאשוֹנה.
אבל שניה אִם שנֵאה,
ישלחה.
22
אִשה רעה בדֵעוֹתיה,
ושאינה צנוּעה כִבנוֹת ישראֵל הכשֵרוֹת מִצוה לגרשה,
שנאמר: "גרֵש לֵץ ויֵצֵא מדוֹן" .
ואִשה שנִתגרשה מִשוּם פריצוּת אין ראוּי לאדם כשֵר שיִשאנה,
שאין זה מוֹציא רשעה מִביתוֹ וזה מכניסה לתוֹך ביתוֹ.
23
מי שנִתחרשה אִשתוֹ הרי זה מגרשה בגֵט,
ותִהיה גרוּשה.
אבל אִם נִשתטת אינוֹ מוֹציאה עד שתבריא.
ודבר זה תקנת חכמים הוּא כדי שלֹא תִהיה הפקֵר לפרוּצים,
שהרי אינה יכוֹלה לִשמֹר את עצמה.
לפיכך מניחה ונוֹשֵא אחרת,
וּמאכילה וּמשקה מִשלה,
ואין מחיבין אוֹתוֹ בִשאֵר כסוּת ועוֹנה,
שאין כֹח בבן דעת לדוּר עִם השוֹטים בבית אחד.
ואינוֹ חיב לרפֹאתה ולֹא לִפדוֹתה.
ואִם גֵרשה הרי זוֹ מגֹרשת,
וּמוֹציאה מִביתוֹ,
ואינוֹ חיב לחזֹר וּלהִטפֵל בה.