1
זה שנאמר בתוֹרה:
"וכתב לה סֵפר כריתוּת ונתן בידה" אחד הכוֹתֵב בידוֹ אוֹ שאמר לאחֵר לִכתֹב לה,
ואחד הנוֹתֵן בידוֹ אוֹ שאמר לאחֵר לִתֵן לה.
לֹא נאמר "וכתב" אלא להוֹדיע שאין מִתגרשת אלא בִכתב; "ונתן" שלֹא תִקח מֵעצמה.
2
אמר לִשנים:
'כִתבוּ גֵט וחִתמוּ וּתנוּ לאִשתי' הרי אֵלוּ כוֹתבין וחוֹתמין ונוֹתנין לה,
והֵן הֵן שלוּחיו והֵן הֵן עֵדיו.
:וכֵן אִם אמר לסוֹפֵר:
'כתֹב לי גֵט לאִשתי',
ואמר לעֵדים לחתֹם כוֹתבין וחוֹתמין ונוֹתנין לוֹ,
והוּא מגרֵש בוֹ בכל עֵת שיִרצה.
3
וכוֹתבין גֵט לאיש אף על פי שאין אִשתוֹ עִמוֹ,
והוּא שיִהיוּ העֵדים והסוֹפֵר שכתבוּ וחתמוּ בוֹ מכירין ויוֹדעין שזה הוּא פלוֹני ואִשתוֹ היא פלוֹנית.
ואִם היוּ באוֹתוֹ המקוֹם שנים ששמוֹתיהן שוים וּשמוֹת נשוֹתיהן שוים אין מגרֵש אחד מֵהן אלא במעמד חבֵרוֹ,
שמא יכתֹב גֵט ויוֹליכוֹ לאֵשת חבֵרוֹ ויגרשנה עליו.
4
וּבעֵת הסכנה כוֹתבין ונוֹתנין אף על פי שאין מכירין.
והאִשה נוֹתנת שכר הסוֹפֵר בכל מקוֹם.
5
וצריך שיֹאמר הבעל מֵעצמוֹ לסוֹפֵר:
'כתֹב', ולעֵדים:
'חתֹמוּ'. הרי שאמרוּ לוֹ בית דין אוֹ שנים:
'נִכתֹב גֵט לאִשתך?',
ואמר להם:
'כתֹבוּ': אִם כתבוּ הֵן עצמן וחתמוּ בוֹ הרי זה כשֵר; אבל אִם אמרוּ הֵן לסוֹפֵר וכתב ולעֵדים וחתמוּ,
אף על פי שחזרוּ וּנתנוּהוּ לבעל,
וחזר ונתן גֵט זה לאִשתוֹ בִפני עֵדים הרי זה גֵט בטֵל,
שהרי כתבוֹ מי שלֹא אמר לוֹ הבעל לכתבוֹ.
6
אמר לִשנים אוֹ לִשלֹשה:
'אִמרוּ לסוֹפֵר ויכתֹב גֵט לאִשתי ואִמרוּ לעֵדים ויחתֹמוּ',
ואמרוּ לסוֹפֵר וכתב ולעֵדים וחתמוּ,
אוֹ שאמר לִשנים:
'אִמרוּ לסוֹפֵר ויכתֹב גֵט לאִשתי ואתם חתֹמוּ' הרי זה גֵט פסוּל,
וּמִתישבין בדבר זה הרבֵה מִפני שהוּא קרוֹב לִהיוֹת גֵט בטֵל.
7
וּמה בין פסוּל לבטֵל? שכל מקוֹם שנֹאמר בחִבוּר זה בגֵט שהוּא בטֵל הוּא בטֵל מִן התוֹרה,
וכל מקוֹם שנֹאמר פסוּל הוּא פסוּל מִדִברי סוֹפרים.
8
הבעל שהֵביא גֵט בידוֹ חתוּם ואמר:
'תנוּ גֵט זה לאִשתי' הרי אֵלוּ יתנוּ לה.
אמר לאחֵרים לִכתֹב גֵט ולחתֹם בוֹ ולִתנוֹ לאִשתוֹ,
וכתבוּ וחתמוּ ונתנוּ לה,
ונִמצא הגֵט בטֵל אוֹ פסוּל הרי אֵלוּ כוֹתבין אחֵר,
ואפִלוּ מֵאה,
עד שיגיע לידה גֵט כשֵר.
9
אמר להם הבעל:
'כִתבוּ וחִתמוּ וּתנוּ לשליח להוֹליך לה',
וכתבוּ וחתמוּ ונתנוּ לשליח,
ונִמצא הגֵט בטֵל אין כוֹתבין אחֵר עד שיִמלכוּ בבעל,
שהרי לֹא עשה אוֹתן לגֵרוּשין,
ושמא לֹא רצה אלא שיִכתבוּ ויתנוּ לשליח בִלבד,
ולֹא ישאֵר להם בוֹ מעשה אחֵר,
והרי כתבוּ ונתנוּ.
לפיכך לֹא יכתבוּ אחֵר,
ואִם כתבוּ גֵט אחֵר כשֵר וּנתנוּהוּ לשליח וּנתנוֹ לה הרי זוֹ ספֵק מגֹרשת.
10
האוֹמֵר לִשנים אוֹ ליתֵר על שנים:
'כִתבוּ גֵט וּתנוּ לאִשתי',
'גרשוּה', 'שלחוּה',
'שִבקוּה', 'תרכוּה',
'כִתבוּ אִגרת וּתנוּ לה' הרי אֵלוּ יכתבוּ גֵט כשֵר ויתנוּ לה.
:אמר להם:
'פִטרוּה', 'פרנסוּה',
'עשוּ לה כדת',
'עשוּ לה כנִמוֹס',
'עשוּ לה כראוּי' לֹא אמר כלוּם.
ואִם כתבוּ גֵט ונתנוּ לה הרי זה בטֵל.
11
אמר להם:
'הוֹציאוּה', 'עִזבוּה',
'התירוּה', 'הניחוּה',
'הוֹעילוּה' הרי זה ספֵק אִם משמע מִלוֹת אֵלוּ הגֵרוּשין אוֹ עִנין אחֵר,
לפיכך אין כוֹתבין לה.
ואִם כתבוּ גֵט ונתנוּ לה הרי זוֹ ספֵק מגֹרשת.
12
האוֹמֵר: 'כִתבוּ גֵט לאִשתי' הרי אֵלוּ כוֹתבין וחוֹתמין ונוֹתנין לבעל בידוֹ.
ואין נוֹתנין לאִשתוֹ עד שיֹאמר להם לִתֵן לה,
ואִם נתנוּ לה אינוֹ גֵט.
במה דברים אמוּרים? בבריא.
אבל המסוּכן,
והוּא אדם שקפץ עליו החֹלי בִמהֵרה והִכביד חליוֹ מיד,
והיוֹצֵא בקוֹלר אפִלוּ על עִסקי ממוֹן,
והמפרֵש בים,
והיוֹצֵא בשירה,
ואמר: 'כִתבוּ גֵט לאִשתי' הרי אֵלוּ יכתבוּ ויחתמוּ ויתנוּ לה,
שהדבר ידוּע שלֹא נִתכוֵּן זה אלא לִכתֹב ולִתֵן לה.
13
בריא שאמר:
'כִתבוּ גֵט לאִשתי',
וכתבוּ ונתנוּ לה,
והרג עצמוֹ מיד,
כגוֹן שהִשליך עצמוֹ מִן הגג אוֹ הִפיל עצמוֹ לים הרי זה גֵט כשֵר.
עלה לגג וּדחפתוּ הרוּח וּמֵת אינוֹ גֵט.
ספֵק הִפיל עצמוֹ ספֵק דחפתוּ הרוּח הרי זה גֵט,
עד שיִוּדע בודאי שהרוּח דחפתוּ.
וכֵן מי שהיה מוּשלך בבוֹר ואמר:
'כל השוֹמֵע קוֹלי יכתֹב גֵט לאִשתי' הרי אֵלוּ יכתבוּ ויתנוּ,
והוּא שיֵדעוּ אוֹתוֹ.
ואף על פי שהעלוּהוּ ולֹא הִכירוּהוּ הרי הגֵט כשֵר,
שזה כִשעת הסכנה הוּא,
שכוֹתבין ונוֹתנין ואף על פי שאין מכירין.
וכֵן מי שנפלוּ בוֹ מכוֹת רעוֹת שאי אפשר שיִחיה מֵהן,
אפִלוּ נִשחט בוֹ רֹב שני הסימנין,
ורמז ואמר:
'כִתבוּ גֵט לאִשתי' הרי אֵלוּ יכתבוּ ויתנוּ,
שהרי עתה חי הוּא,
אף על פי שסוֹפוֹ למוּת.
14
מי שהיתה רוּח רעה מבעתת אוֹתוֹ,
ואמר כשהִתחיל בוֹ החֹלי:
'כִתבוּ גֵט לאִשתי' לֹא אמר כלוּם,
מִפני שאין דעתוֹ נכוֹנה וּמיוּשבת.
וכֵן השִכוֹר שהִגיע לשִכרוּתוֹ של לוֹט.
ואִם לֹא הִגיע הרי זה ספֵק.
15
אמר כשהוּא בריא:
'כִתבוּ גֵט וּתנוּ לאִשתי',
ואחר כך נִבעת ואמר:
'אל תִכתֹבוּ' ממתינין עד שיבריא,
וכוֹתבין ונוֹתנין לה.
ואין צריך לחזֹר וּלהִמלֵך בוֹ אחר שהִבריא.
ואִם כתבוּ ונתנוּ קֹדם שהִבריא הרי זה פסוּל.
16
מי שנִשתתֵק והרי דעתוֹ נכוֹנה,
אמרוּ לוֹ:
'נִכתֹב גֵט לאִשתך?',
והִרכין ברֹאשוֹ בוֹדקין אוֹתוֹ שלֹשה פעמים בסֵרוּגין:
אִם אמר על לאו לאו ועל הין הין הרי אֵלוּ יכתבוּ ויתנוּ.
וּצריכין לבדקוֹ יפה יפה שמא נִטרפה דעתוֹ.
וכֵן אִם כתב בידוֹ:
'כִתבוּ וּתנוּ לאִשתי' הרי אֵלוּ כוֹתבין ונוֹתנין לה,
אִם היתה דעתוֹ מיוּשבת עליו,
שאין דין מי שנִשתתֵק כדין החֵרֵש.
17
מי שנשא כשהוּא פִקֵח,
ונִתחרֵש, ואין צריך לוֹמר נִשתטה אינוֹ מוֹציא לעוֹלם עד שיבריא.
ואין סוֹמכין על רמיזת החֵרֵש ולֹא על כתבוֹ,
ואף על פי שדעתוֹ נכוֹנה וּמיוּשבת.
אבל אִם נשא כשהוּא חֵרֵש מגרֵש בִרמיזה,
שאין קִדוּשיו קִדוּשין מִן התוֹרה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וּכשֵם שכוֹנֵס בִרמיזה כך מוֹציא בִרמיזה.
18
המקדֵש קטנה על ידי אביה וגֵרשה כשהיא קטנה אביה מקבֵל את גִטה; וּמִשיגיע הגֵט ליד האב נִתגרשה.
גֵרשה כשהיא נערה אִם הִגיע הגֵט לידה אוֹ ליד אביה,
נִתגרשה. ואין נערה מאֹרסה עוֹשה שליח לקבֵל גִטה מיד בעלה בחיי אביה,
אבל האב עוֹשה שליח לקבֵל הגֵט לבִתוֹ המאֹרסת,
בין קטנה בין נערה.
19
קִדשה אביה והיא קטנה,
וּמֵת: אִם מבחנת בין גִטה לדבר אחֵר הרי זוֹ מִתגרשת מִשיגיע הגֵט לידה; ואִם לאו אינה מִתגרשת עד שתבחין,
ואִם גֵרשה אינה מגֹרשת.
20
מי שהדין נוֹתֵן שכוֹפין אוֹתוֹ לגרֵש את אִשתוֹ,
ולֹא רצה לגרֵש בית דין של ישראֵל בכל מקוֹם וּבכל זמן מכין אוֹתוֹ עד שיֹאמר:
'רוֹצה אני',
ויכתֹב הגֵט והוּא גֵט כשֵר.
וכֵן אִם הִכוּהוּ גוֹים ואמרוּ לוֹ:
'עשֵה מה שיִשראֵל אוֹמרין לך',
ולחצוּ אוֹתוֹ ישראֵל ביד הגוֹים עד שיגרֵש הרי זה כשֵר.
ואִם הגוֹים מֵעצמן אנסוּהוּ עד שכתב,
הוֹאיל והדין נוֹתֵן שיִכתֹב הרי זה גֵט פסוּל.
:ולמה לֹא בטֵל גֵט זה,
שהרי הוּא אנוּס,
בין ביד גוֹים בין ביד ישראֵל? שאין אוֹמרין אנוּס אלא למי שנִלחץ ונִדחק לעשוֹת דבר שאינוֹ חיב מִן התוֹרה לעשוֹתוֹ,
כגוֹן מי שהוּכה עד שמכר אוֹ נתן.
אבל מי שתקפוֹ יצרוֹ הרע לבטֵל מִצוה אוֹ לעשוֹת עבֵרה,
והוּכה עד שעשה דבר שחיב לעשוֹתוֹ,
אוֹ עד שנִתרחֵק מִדבר שאסוּר לעשוֹתוֹ אין זה אנוּס מִמנוּ,
אלא הוּא אנס עצמוֹ בדעתוֹ הרעה.
:לפיכך, זה שאינוֹ רוֹצה לגרֵש,
מֵאחר שהוּא רוֹצה לִהיוֹת מיִשראֵל רוֹצה הוּא לעשוֹת כל המִצווֹת וּלהִתרחֵק מִן העבֵרוֹת,
ויצרוֹ הרע הוּא שתקפוֹ,
וכיון שהוּכה עד שתשש יצרוֹ ואמר:
'רוֹצה אני' כבר גֵרֵש לִרצוֹנוֹ.
:לֹא היה הדין נוֹתֵן שכוֹפין אוֹתוֹ לגרֵש,
וטעוּ בית דין של ישראֵל,
אוֹ שהיוּ הדיוֹטוֹת ואנסוּהוּ עד שגֵרֵש הרי זה גֵט פסוּל; הוֹאיל וישראֵל אנסוּהוּ יגמֹר ויגרֵש.
ואִם הגוֹים אנסוּהוּ לגרֵש שלֹא כדין אינוֹ גֵט; אף על פי שאמר בגוֹים:
'רוֹצה אני',
ואמר לישראֵל:
'כִתבוּ וחִתמוּ',
הוֹאיל ואין הדין מחיבוֹ להוֹציא,
והגוֹים אנסוּהוּ אינוֹ גֵט.