הִלכוֹת גֵרוּשין:
יֵש בִכללן שתי מִצווֹת:
אחת מִצות עשֵה,
והוּא שיגרֵש המגרֵש בסֵפר; שניה מִצות לֹא תעשה,
והוּא שלֹא יחזיר גרוּשתוֹ מִשנִשֵאת.
:וּבֵאוּר שתי מִצווֹת אֵלוּ בִפרקים אֵלוּ.
1
אין האִשה מִתגרשת אלא בִכתב שיגיע לה,
וּכתב זה הוּא הנִקרא גֵט.
ועשרה דברים הֵן עִקרי הגֵרוּשין מִן התוֹרה,
ואֵלוּ הֵן:
שלֹא יגרֵש האיש אלא בִרצוֹנוֹ; ושיגרֵש בִכתב,
לֹא בדבר אחֵר; ושיִהיה עִנין הכתב שגֵרשה והסירה מִקִנינוֹ; ושיִהיה עִנינוֹ דבר הכוֹרֵת בינוֹ לבינה; ושיִהיה נִכתב לִשמה; ושלֹא יהיה מחוּסר מעשה אחר כתיבתוֹ אלא נתינתוֹ לה; ושיִתננוּ לה; ושיִתננוּ לה בִפני עֵדים; ושיִתננוּ לה בתוֹרת גֵרוּשין; ושיִהיה הבעל אוֹ שלוּחוֹ הוּא שנוֹתנוֹ לה.
וּשאר הדברים שבגֵט,
כגוֹן הזמן וחתימת העֵדים וכיוֹצֵא בהן הכֹל מִדִברי סוֹפרים.
2
וּמִנין שעשרה דברים אֵלוּ מִן התוֹרה? שנאמר:
"והיה אִם לֹא תִמצא חֵן בעיניו.
.. וכתב לה סֵפר כריתוּת ונתן בידה ושִלחה מִביתוֹ" :
"אִם לֹא תִמצא חֵן בעיניו" מלמֵד שאינוֹ מגרֵש אלא בִרצוֹנוֹ,
ואִם נִתגרשה שלֹא בִרצוֹנוֹ אינה מגֹרשת.
אבל האִשה מִתגרשת לִרצוֹנה ושלֹא לִרצוֹנה.
3
"וכתב" מלמֵד שאינה מִתגרשת אלא בִכתב.
"לה" לִשמה.
"סֵפר כריתוּת" דבר הכוֹרֵת בינוֹ לבינה,
שלֹא ישאֵר לוֹ עליה רשוּת.
ואִם עדין לֹא נִכרת בינוֹ לבינה אינה מגֹרשת,
כמוֹ שיִתבאֵר.
:"ונתן בידה" מלמֵד שאינה מִתגרשת עד שיִנתֵן הגֵט לידה,
אוֹ ליד שלוּחה שהוּא כידה,
אוֹ לחצֵרה,
שהכֹל כידה,
כמוֹ שיִתבאֵר.
"ושִלחה" שיִהיה עִנין הגֵט שהוּא המשלֵח אוֹתה,
לֹא שישלֵח עצמוֹ מִמנה.
4
כיצד? כתב לה:
'הרי את משוּלחת',
'הרי את מגֹרשת',
'הרי את לעצמיך',
'הרי את מוּתרת לכל אדם',
וכל כיוֹצֵא בזה העִנין הרי זוֹ מגֹרשת.
וגוּפוֹ של גֵט 'הרי את מוּתרת לכל אדם'.
אבל אִם כתב לה:
'איני בעליך',
'איני ארוּסיך',
'איני אישיך' אין זה גֵט,
שנאמר: "ושִלחה",
לֹא שישלֵח עצמוֹ.
וכֵן הכוֹתֵב לאִשתוֹ:
'הרי את בת חוֹרין' אינוֹ גֵט.
5
זה שנאמר בתוֹרה:
"ושִלחה מִביתוֹ" אין עִנינוֹ שלֹא יגמרוּ גֵרוּשיה עד שתֵצֵא מִביתוֹ; אלא מִשיגיע הגֵט לידה גמרוּ גֵרוּשיה,
ואף על פי שעדין היא בביתוֹ,
כמוֹ שיִתבאֵר.
לֹא נאמר "ושִלחה",
אלא שאִם גֵרֵש ולֹא הוֹציאה מִביתוֹ הרי זה כמי שגֵרֵש והחזיר גרוּשתוֹ,
לפיכך צריכה מִמנוּ גֵט שֵני,
כמוֹ שיִתבאֵר.
6
וּמִנין שלֹא יהיה מחוּסר מעשה אחר כתיבתוֹ? שנאמר:
"וכתב... ונתן" מי שאינוֹ מחוּסר אלא כתיבה וּנתינה הוּא הגֵט הכשֵר,
יצא דבר שמחוּסר קציצה אחר הכתיבה.
לפיכך, אִם כתב הגֵט על קרן הפרה נוֹתֵן לה את הפרה; ואִם חתך הקרן אחר שכתבוֹ וּנתנוֹ לה אינוֹ גֵט.
וכֵן אִם כתב בִמחוּבר,
אף על פי שחתמוּ בוֹ העֵדים אחר שתלשוֹ וּנתנוֹ לה אינוֹ גֵט.
7
אין כוֹתבין בִמחוּבר אפִלוּ טֹפס הגֵט.
כתב הטֹפס בִמחוּבר וּתלשוֹ,
ואחר כך כתב שֵם האיש ושֵם האִשה והזמן ו'הרי את מוּתרת לכל אדם',
וחתמוּ וּנתנוֹ לה כשֵר.
8
כתב כל הגֵט על עלה הזרוּע בעציץ נקוּב,
אף על פי שנתן לה העציץ כוּלוֹ הגֵט פסוּל,
גזֵרה שמא יקטֹם.
אבל כוֹתֵב הוּא על חרשוֹ של עציץ ונוֹתנוֹ לה.
9
וּמִנין שאינוֹ נוֹתנוֹ לה אלא בתוֹרת גֵרוּשין? שנאמר:
"סֵפר כריתוּת ונתן בידה" שיִתֵן אוֹתוֹ בתוֹרת סֵפר כריתוּת.
אבל אִם נתנוֹ לה בתוֹרת שהוּא שטר חוֹב אוֹ מזוּזה,
אוֹ שנתנוֹ בידה והיא ישֵנה,
ונֵעוֹרה והרי הוּא בידה אינוֹ גֵט.
ואִם אמר לה אחר כך:
'הרי הוּא גִטיך' הרי זה גֵט.
10
אמר לעֵדים:
'ראוּ גֵט שאני נוֹתֵן לה',
וחזר ואמר לה:
'כִנסי שטר חוֹב זה' הרי זה כשֵר,
שהרי הוֹדיע את העֵדים שנתנוֹ בתוֹרת גֵרוּשין,
וזה שאמר לה:
'שטר חוֹב' מִפני שנִכלם מִמנה.
11
המגרֵש צריך שיֹאמר לה כשיִתֵן לה הגֵט:
'הרי זה גִטיך' אוֹ 'הוּא גִטיך',
וכיוֹצֵא בזה.
ואִם נתן בידה ולֹא אמר לה כלוּם הרי זה פסוּל.
במה דברים אמוּרים? בשלֹא היה מדבֵר עִמה על עִסקי גִטה.
אבל אִם היה מדבֵר עִמה על עִסקי גִטה,
ונטל הגֵט ונתן בידה ולֹא אמר כלוּם הרי זה גֵט כשֵר.
12
גֵט שהיה מוּנח על הארץ ואמר לה:
'טלי גִטיך מֵעל גבי קרקע' וּנטלתוּ,
אוֹ שהיה קשוּר על ידוֹ אוֹ על ירֵכוֹ וּשלפתוּ מִמנוּ,
אף על פי שאמר לה אחר שבא לידה:
'הרי הוּא גִטיך' אינוֹ גֵט,
שנאמר: "ונתן בידה" לֹא שתִקח היא מֵעצמה,
והרי לֹא נתן לֹא הוּא ולֹא שלוּחוֹ.
אבל אִם הִרכין לה בגוּפוֹ,
אוֹ הִטה ידוֹ עד ששלפה הגֵט מֵעליו,
ואמר לה:
'הרי זה גִטֵך' הרי זה גֵט.
13
וּמִנין שיִתנוֹ לה בִפני עֵדים? הרי הוּא אוֹמֵר:
"על פי שנים עֵדים וכו' יקוּם דבר" ,
ואי אפשר שתִהיה זוֹ היוֹם ערוה והבא עליה במיתת בית דין וּלמחר תהי מוּתרת,
בלֹא עֵדים.
לפיכך, אִם נתן לה הגֵט בינוֹ לבינה,
ואפִלוּ בעֵד אחד אינוֹ גֵט.
14
במה דברים אמוּרים? שהיה הגֵט בִכתב ידי סוֹפֵר.
אבל אִם כתב הבעל הגֵט בִכתב ידוֹ,
וחתם עליו עֵד אחד,
וּנתנוֹ לה הרי זה גֵט פסוּל.
15
תקנת חכמים היא שיִהיוּ העֵדים חוֹתמין על הגֵט,
שמא יתֵן לה הגֵט בִפני שנים,
וימוּתוּ, ונִמצא הגֵט שבידה כחרש מֵחרשי האדמה,
שהרי אין בוֹ עֵדים,
לפיכך תִקנוּ שיעידוּ מִתוֹכוֹ.
ואף על פי שהעֵדים בתוֹכוֹ נוֹתנוֹ לה בִפני שנים,
בין אוֹתם החתוּמים עליו,
בין בִפני שנים אחֵרים,
שעִקר הגֵרוּשין בעֵדי מסירה.
16
חתמוּ בוֹ שנים,
ועבר וּנתנוֹ לה בינוֹ לבינה,
אוֹ שנִמצאוּ עֵדי מסירה פסוּלין הרי זה כשֵר,
הוֹאיל ועֵדים שבוֹ כשֵרים,
והרי הגֵט יוֹצֵא מִתחת ידה.
ויֵש מִן הגאוֹנים שהוֹרה שהוּא פסוּל.
17
הֵעידוּ מִתוֹכוֹ פסוּלים,
אפִלוּ אחד פסוּל ואחד כשֵר,
וּנתנוֹ לה בִפני שֵני עֵדים כשֵרים הרי זה פסוּל,
שנִמצא כִמזוּיף מִתוֹכוֹ.
18
הִרחיק את העֵדים מִן הכתב מלֹא שתי שיטים פסוּל.
וכמה ירחיק את העֵדים מִן הכתב? פחוֹת מִכדי שתי שיטין,
כדי שיִהיוּ נִקראים עִמוֹ.
במה דברים אמוּרים? בשהיה הגֵט יוֹצֵא מִתחת ידה ולֹא היוּ שם עֵדי מסירה.
אבל אִם מסרוֹ לה בעֵדים,
אף על פי שהֵן מרוּחקין הרבֵה ואין נִקראין עִמוֹ,
ואף על פי שאין חוֹתֵם עליו עֵד כלל הרי זה כשֵר,
שעִקר הגֵרוּשין בעֵדי מסירה.
19
העֵדים שנוֹתנין הגֵט בִפניהם צריכין לִקרוֹתוֹ ואחר כך יתננוּ לה,
ואִם נתנוֹ לה בִפניהם תחִלה חוֹזרין וקוֹרין אוֹתוֹ אחר שנתן לה.
קראוּהוּ והוּא ביד הבעל אוֹ ביד שלוּחוֹ והחזירוּהוּ לוֹ,
וחזר הוּא והִכניסוֹ לתוֹך ידוֹ וּנתנוֹ לה חוֹזרין וקוֹראין אוֹתוֹ.
20
לֹא קראוּהוּ,
אלא נטלתוּ וּזרקתוּ לים אוֹ לאֵש הרי זוֹ מגֹרשת; הוֹאיל וּקראוּהוּ תחִלה אין חוֹששין לוֹ שהחליפוֹ.
ולֹא עוֹד,
אלא אפִלוּ אמר הבעל:
'שטר אחֵר היה ולֹא היה הגֵט שקראתם' אינוֹ נאמן,
והרי זו מגֹרשת.
21
הרי שלֹא קראוּ הגֵט בתחִלה,
ונתן לה גֵט בִפניהם,
וּזרקתוּ לאוּר אוֹ לים,
אף על פי שהבעל אוֹמֵר:
'גֵט כשֵר היה' הרי זוֹ ספֵק מגֹרשת.
22
זרק לה הגֵט לחצֵרה לבין החביוֹת בִפני עֵדים,
וּבִקשוּ וּמצאוּ מזוּזה אוֹ שטר אחֵר אין חוֹששין לה; שזה הנִמצא הוּא שזרק.
נִמצאוּ שם שתים שלֹש מזוּזוֹת אוֹ שטרוֹת חוֹששין שמא גֵט שזרק גררוּהוּ עכברים,
והרי זוֹ ספֵק מגֹרשת.
23
העֵדים שחוֹתמין על הגֵט צריכין לִהיוֹתן יוֹדעין לִקרוֹת ולחתֹם.
אִם אינן יוֹדעין לִקרוֹת קוֹרין לִפניהן והֵן חוֹתמין,
והוּא שיכירוּ לשוֹן הגֵט.
ואִם אינן יוֹדעין לחתֹם רוֹשמין להן הניר ברֹק וכיוֹצֵא בוֹ מִדבר שאין רִשוּמוֹ מִתקיֵם,
והֵן כוֹתבין על הרֹשם.
ואין עוֹשין כֵן בִשאר שטרוֹת,
קֹל הוּא שהֵקֵלוּ בגִטי נשים כדי שלֹא יהיוּ בנוֹת ישראֵל עגוּנוֹת,
הוֹאיל וחתימת העֵדים בגֵט מִדִבריהם,
כמוֹ שבֵארנוּ.
24
אף על פי שחתימת העֵדים בגֵט מִדִבריהם,
הִתקינוּ שיִהיוּ העֵדים מפרשין שמוֹתיהן בגֵט.
וכֵן הִתקינוּ בעֵדי הגֵט שאין חוֹתמין אלא זה בִפני זה; ואִם חתמוּ זה שלֹא בִפני זה הרי זה גֵט פסוּל.
וכֵן תִקנוּ חכמים שיִכתֹב זמן בגֵט וּמקוֹם כתיבתוֹ כִשאר השטרוֹת,
שמא תִהיה אִשתוֹ קרוֹבתוֹ ותִזנה כשהיא תחתיו,
ויכתֹב לה גֵט אחר הזנוּת ויתֵן לה,
ואִם לֹא יהיה בוֹ זמן יכוֹלה לוֹמר:
'קֹדם הזנוּת נִתגרשתי'.
לפיכך תִקנוּ זמן בגִטים.
25
גֵט שיֵש עליו עֵדים ואין בוֹ זמן,
אוֹ שהיה מוּקדם אוֹ מאוּחר,
אוֹ שנִכתב ביוֹם ונחתם בלילה שלאחריו,
אף על פי שעוֹסקין באוֹתוֹ עִנין; כתב את הגֵט בירוּשלים וטעה וכתב 'בלוֹד' כל אֵלוּ פסוּלין,
עד שיחתמוּ בוֹ בִזמן כתיבתוֹ וּבִמקוֹם כתיבתוֹ.
26
חתך מִמנוּ הזמן וּנתנוֹ לה,
אוֹ שלֹא כתב שֵם היוֹם אלא 'בשבת רִאשוֹנה' אוֹ 'שניה' 'מֵחֹדש פלוֹני',
אוֹ 'בחֹדש פלוֹני',
אוֹ 'בשנה פלוֹנית' ולֹא הִזכיר החֹדש,
אפִלוּ כתב 'בשבוּע פלוֹני' כשֵר.
וכֵן אִם כתוּב בוֹ:
'היוֹם גֵרשתיה' כשֵר,
שמשמעוֹ: היוֹם הזה שיצא בוֹ הגֵט.
27
וכֵן תִקנוּ שיִהיוּ מוֹנין בגִטין למלכוּת אוֹתוֹ הזמן מִשוּם שלוֹם מלכוּת.
כתב למלכוּת שאינה מלכוּת אוֹתה המדינה,
אוֹ לבִנין הבית אוֹ לחוּרבן הבית:
אִם דרך אנשי אוֹתוֹ מקוֹם לִמנוֹת בוֹ הרי זה כשֵר; ואִם אין דרכן לִמנוֹת בוֹ הרי זה פסוּל.
וּכבר נהגוּ כל ישראֵל לִמנוֹת בגִטים אוֹ ליצירה אוֹ למלכוּת אלכסנדרוֹס מקדוֹן,
שהוּא מִנין שטרוֹת.
ואִם כתב לשֵם מלכוּת אוֹתוֹ זמן בִמדינה שיֵש בה רשוּת אוֹתה מלכוּת הרי זה כשֵר.
28
האוֹמֵר לִשנים:
'כִתבוּ וחִתמוּ וּתנוּ גֵט לאִשתי',
ונִתאחֵר הדבר ימים אוֹ שנים,
אוֹ שנִמצא הגֵט בטֵל והוּצרכוּ לִכתֹב לה גֵט אחֵר כשֵר אחר כמה שנים,
כמוֹ שיִתבאֵר הרי אֵלוּ כוֹתבין זמן הכתיבה וּמקוֹם הכתיבה,
לֹא הזמן שאמר להן הבעל בוֹ 'כִתבוּ' ולֹא אוֹתוֹ המקוֹם.
כיצד? היוּ בירוּשלים כשאמר להם והיוּ עוֹמדין בתִשרי,
ונִתאחרוּ עד ניסן והרי הֵן בלוֹד כוֹתבין זמן הגֵט מִניסן וּבלוֹד,
ששם נִכתב הגֵט,
כִשאר שטרוֹת.