1
שתי הלחם ולחם הפנים ועֹמר התנוּפה שהוֹסיף במִדתן כל שהוּא אוֹ חִסֵר כל שהוּא פסוּלוֹת.
2
חלוֹת תוֹדה וּרקיקי נזיר שחסרוּ:
עד שלֹא נִזרק דם הזבח פסוּלין; מִשנִזרק דם הזבח כשֵרים.
3
וכֵן שתי הלחם שחסרוּ:
עד שלֹא נִזרק דמם של כבשים פסוּלים; מִשנִזרק דמם כשֵרים.
4
וכֵן שני סדרים שחסרוּ:
עד שלֹא הוּקטרוּ הבזיכין פסוּלין; מִשהוּקטרוּ כשֵרים.
5
אבל הנסכים שחסרוּ,
בין מִשקרב הזבח בין עד שלֹא קרב כשֵרים,
ויביא נסכים אחֵרים למלֹאותן.
6
נסכים שקדשוּ בִכלי שרֵת,
ונִפסל הזבח:
אִם נִפסל בשחיטה לֹא קדשוּ הנסכים לִקרב; נִפסל מִקבלה ואילך קדשוּ הנסכים לִקרב,
שאין הנסכים מִתקדשין לִקרב אלא בִשחיטת הזבח.
וּמה יעשה בהן? אִם היה שם זבח אחֵר זבוּח באוֹתה שעה יקרבוּ עִמוֹ; ואִם לֹא היה שם זבח זבוּח באוֹתה שעה נעשוּ כמי שנִפסלוּ בלינה,
וישרפוּ.:במה דברים אמוּרים? בקרבן צִבוּר,
מִפני שלֵב בית דין מתנה עליהן.
אבל בקרבן יחיד הרי אֵלוּ לֹא יקרבוּ עִם זבח אחֵר,
ואף על פי שהוּא זבוּח באוֹתה שעה,
אלא מניחין עד שיִפסלוּ בלינה,
וישרפוּ.
7
וכל הזבחים שנִזבחוּ שלֹא לִשמן יקרבוּ נִסכיהם.
8
ולד תוֹדה וּתמוּרתה,
והמפריש תוֹדתוֹ ואבדה והִפריש אחרת תחתיה:
אִם הביאן לאחר שכִפֵר בתוֹדה רִאשוֹנה אינן טעוּנין לחם; ואִם עדין לֹא כִפֵר בה,
והרי היא וחליפתה אוֹ היא וּולדה אוֹ היא וּתמוּרתה עוֹמדוֹת הרי שתיהן צריכוֹת לחם.
:במה דברים אמוּרים? בנוֹדֵר תוֹדה.
אבל תוֹדת נדבה חליפתה וּתמוּרתה טעוּנין לחם,
וּולדה אינוֹ טעוּן לחם,
בין לִפני כפרה בין לאחר כפרה.
9
הִפריש תוֹדתוֹ ואבדה,
והִפריש אחרת תחתיה ואבדה,
והִפריש אחרת תחתיה,
ונִמצאוּ הרִאשוֹנוֹת והרי שלשתן עוֹמדוֹת:
נִתכפֵר ברִאשוֹנה שניה אינה טעוּנה לחם,
שלישית טעוּנה לחם; נִתכפֵר בשלישית שניה אינה טעוּנה לחם,
רִאשוֹנה טעוּנה לחם; נִתכפֵר באמצעית שתיהן אין טעוּנוֹת לחם.
10
המפריש מעוֹת לתוֹדתוֹ ואבדוּ,
והִפריש מעוֹת תחתיהן,
ולֹא הִספיק לִקח בהן תוֹדה עד שנִמצאוּ מעוֹת הרִאשוֹנוֹת יביא מֵאֵלוּ וּמֵאֵלוּ תוֹדה בלחמה,
והשאר יביא בהן תוֹדה ואינה טעוּנה לחם,
אבל טעוּנה נסכים.
:וכֵן המפריש תוֹדתוֹ ואבדה,
והִפריש מעוֹת תחתיה,
ואחר כך נִמצֵאת יביא במעוֹת תוֹדה בלֹא לחם.
וכֵן המפריש מעוֹת לתוֹדתוֹ ואבדוּ,
והִפריש תוֹדה תחתיהן,
ואחר כך נִמצאוּ המעוֹת יביא מִן המעוֹת תוֹדה בלחמה,
וזוֹ התוֹדה האחרוֹנה תִקרב בלֹא לחם.
11
האוֹמֵר: 'הרי זוֹ תוֹדה והרי זוֹ לחמה':
אבד הלחם מֵביא לחם אחֵר; אבדה התוֹדה אינוֹ מֵביא תוֹדה אחרת,
מִפני שהלחם בא בִגלל התוֹדה,
ואין התוֹדה באה בִגלל הלחם.
12
הִפריש מעוֹת לתוֹדתוֹ ונוֹתרוּ מֵביא בהן לחם.
הִפריש ללחם והוֹתיר אינוֹ מֵביא בהן תוֹדה.
13
האוֹמֵר: 'הרי זוֹ תוֹדה',
ונִתערבה בִתמוּרתה,
וּמֵתה אחת מֵהן ואין ידוּע אי זוֹ היא הרי זוֹ הנִשארת אין לה תקנה,
שאִם יביא עִמה לחם שמא התמוּרה היא,
ואִם הביאה בלֹא לחם שמא התוֹדה היא.
לפיכך לֹא תִקרב זוֹ לעוֹלם,
אלא תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם.
14
תוֹדה שנִפרסה חלה מֵחלוֹתיה כוּלן פסוּלוֹת.
יצאת החלה אוֹ נִטמֵאת שאר החלוֹת כשֵרוֹת.
נִפרס לחמה אוֹ נִטמא אוֹ יצא עד שלֹא נִשחטה התוֹדה מֵביא לחם אחֵר ושוֹחֵט.
ואִם אחר שנִשחטה נִפרס אוֹ נִטמא אוֹ יצא הדם יזרֵק והבשר יֵאכֵל,
והלחם כוּלוֹ פסוּל,
וידי נִדרוֹ לֹא יצא.
:נִזרק הדם,
ואחר כך נִפרס מִקצת הלחם אוֹ נִטמא אוֹ יצא תוֹרֵם מִן השלֵם על הפרוּס,
וּמִן הטהוֹר על הטמֵא,
וּמִמה שבִפנים על שבחוּץ.
15
תוֹדה שנִשחטה על שמוֹנים חלוֹת לֹא קדשוּ ארבעים מִתוֹך שמוֹנים.
ואִם אמר:
'יקדשוּ ארבעים מִתוֹך שמוֹנים' מוֹשֵך ארבעים מִן השמוֹנים,
וּמֵרים מֵהן אחד מִכל קרבן,
והארבעים השניוֹת יפדוּ ויֵצאוּ לחוּלין.
16
השוֹחֵט את התוֹדה,
והיה לחמה חוּץ לחוֹמת בית פגי לֹא קדש הלחם.
אבל אִם היה חוּץ לעזרה קדש הלחם,
אף על פי שאינוֹ לִפנים.
17
שחטה עד שלֹא קרמוּ פני הלחם בתנוּר,
ואפִלוּ קרמוּ כוּלם חוּץ מֵאחת מֵהן לֹא קדש הלחם.
18
שחטה ונִפסלה בִשחיטתה במחשבת זמן אוֹ במחשבת מקוֹם קדש הלחם.
נִמצֵאת בעלת מוּם אוֹ טרֵפה,
אוֹ שנִשחטה שלֹא לִשמה לֹא קדש הלחם.
וכֵן הדין באיל נזיר עִם הלחם שלוֹ.