1
ולד חטאת,
וּתמוּרת חטאת,
וחטאת שמֵתוּ בעליה,
וחטאת שאבדה ונִמצֵאת אחר שכִפרוּ הבעלים הרי אֵלוּ ימוּתוּ.
נִמצֵאת אחר שנִשחטה החטאת השניה שהִפריש,
קֹדם שיִזרֵק דמה הרי זוֹ ספֵק אִם תמוּת אוֹ תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
לפיכך תמוּת.
וכיצד הֵן מֵתוֹת? לֹא שיהרֹג אוֹתן בִכלי אוֹ בידוֹ,
אלא יכניס אוֹתן לבית ונוֹעֵל עליהן עד שימוּתוּ.
וּדברים אֵלוּ כוּלן מִפי מֹשה רבֵנוּ נִשמעוּ.
:אין כל הדברים אמוּרין אלא בחטאת יחיד בִלבד.
אבל חטאת צִבוּר שאבדה ונִמצֵאת אחר כפרה,
בין ראוּיה בין אינה ראוּיה תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ותִמכֵר, ויפלוּ דמיה לִנדבה.
ואי אתה יכוֹל לוֹמר בחטאת צִבוּר ולד אוֹ תמוּרה אוֹ שמֵתוּ בעליה,
שכל קרבנוֹת הצִבוּר זכרים,
ואין הצִבוּר עוֹשין תמוּרה,
כמוֹ שיִתבאֵר.
2
פר ושעיר של יוֹם הכִפוּרים שאבדוּ והִפריש אחֵרים תחתיהן,
וכֵן שעירי עבוֹדה זרה שאבדוּ והִפריש אחֵרים תחתיהן ירעוּ עד שיִפֹל בהן מוּם,
ויפלוּ דמיהן לִנדבה,
שאין חטאת הצִבוּר מֵתה.
ולמה לֹא יקרבוּ עצמן נדבה,
שהרי זכרים הֵן? גזֵרה לאחר כפרה מִשוּם לִפני כפרה.
3
המפריש חטאתוֹ ואבדה,
והִפריש אחרת תחתיה,
ונִמצֵאת הרִאשוֹנה והרי שתיהן עוֹמדוֹת,
משך אחת מִשתיהן ונִתכפֵר בה האחרת תמוּת.
בא להִמלֵך אוֹמרין לוֹ שיִתכפֵר בזוֹ שהִפריש ברִאשוֹנה,
והשניה תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ויפלוּ דמיה לִנדבה.
:היתה אחת מֵהן תמימה ואחת בעלת מוּם תמימה תִקרב,
וּבעלת מוּם תִפדה.
נִשחטה בעלת מוּם קֹדם שיִזרֵק דם התמימה הרי זוֹ אסוּרה בהניה.
היוּ שתיהן בעלי מוּמין ימכרוּ שתיהן,
ויביא מִדמיהן חטאת,
והשאר יפלוּ לִנדבה.
4
הִפריש חטאתוֹ ואבדה,
והִפריש אחרת תחתיה ואבדה,
והִפריש אחרת,
ונִמצאוּ האוֹבדוֹת,
והרי שלשתן עוֹמדוֹת:
נִתכפֵר ברִאשוֹנה שניה מֵתה וּשלישית רוֹעה; נִתכפֵר בשלישית שניה מֵתה ורִאשוֹנה רוֹעה; נִתכפֵר באמצעית שתיהן מֵתוֹת.
5
המפריש שתי חטאוֹת לאחריוּת מִתכפֵר באי זוֹ שיִרצה,
והשניה תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ויפלוּ דמיה לִנדבה.
6
הִפריש חטאת מעוּברת וילדה הרי היא וּולדה כִשתי חטאוֹת שנִתפרשוּ לאחריוּת.
7
המפריש חטאתוֹ ועברה שנתה תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ותִמכֵר, ויביא בדמיה אחרת.
וכֵן אִם הִפריש חטאתוֹ ונפל בה מוּם יביא בדמיה אחרת.
8
כל חטאת שאבדה ונִמצֵאת קֹדם כפרה,
אף על פי שנִמצֵאת בעלת מוּם,
אוֹ שנִמצֵאת אחר שעברה שנתה אינה מֵתה,
אלא תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ויפלוּ דמיה לִנדבה.
נִמצֵאת אחר כפרה,
אף על פי שנִמצֵאת בעלת מוּם,
אוֹ עברה שנתה,
הוֹאיל והיתה אבוּדה בִשעת כפרה הרי זוֹ תמוּת.
9
היתה גנוּבה אוֹ גזוּלה בִשעת כפרה ואחר כך חזרה אינה מֵתה,
אלא תִרעה; לֹא שמעוּ מִמֹשה רבֵנוּ אלא אבדה.
היה עִקר אבֵדתה בלילה,
אף על פי שהיתה אבוּדה בִשעת כפרה אינה מֵתה,
אלא תִרעה.
10
אבדה מִמנוּ,
לֹא מִן הרוֹעה,
אוֹ שאבדה מִן הרוֹעה ואינה אבוּדה מִבעלה אינה מֵתה,
אלא רוֹעה.
11
וכל אֵלוּ שרוֹעוֹת רוֹעוֹת עד שיִפֹל בהן מוּם,
ויפלוּ דמיהן לִנדבה.
12
היתה אבוּדה מִמנוּ וּמִן הרוֹעה,
ואחֵר מכירה אפִלוּ בסוֹף העוֹלם הרי זוֹ ספֵק,
לפיכך תמוּת.
13
היתה נחבֵאת אחוֹרי הדלת אוֹ בסֵתר המדרֵגה הרי זוֹ אבוּדה,
שהרי אין אדם רוֹאה אוֹתה בִשעת כפרה.
היתה בשדה אוֹ באגם הרי זוֹ ספֵק אבֵדה,
שמא יֵש שם אדם רוֹאה אוֹתה בִשעת כפרה,
לפיכך תמוּת מִספֵק.
14
השוֹלֵח חטאתוֹ מִמדינת הים מקריבין אוֹתה בחזקת שהוּא קים.
במה דברים אמוּרים? בחטאת העוֹף,
אוֹ בחטאת בהֵמה של אִשה,
שאינה בת סמיכה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
:אשם ודאי שמֵתוּ בעליו ושכִפרוּ בעליו ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
וימכֵר ויפלוּ דמיו לִנדבה,
שכל שבחטאת תמוּת באשם ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
ויפלוּ דמיו לִנדבה.
15
וכל אשם שנִתק לִרעיה,
אִם הִקריבוֹ עוֹלה כשֵר.
ולמה לֹא יקרב הוּא עצמוֹ עוֹלה לכתחִלה? גזֵרה לאחר כפרה מִשוּם לִפני כפרה.
16
המפריש נקֵבה לאשמוֹ תִרעה עד שיִפֹל בה מוּם,
ותִמכֵר, ויביא בדמיה אשם.
ואִם הִקריב אשמוֹ יפלוּ דמיה לִנדבה.
וכֵן ולדה.
17
הִפריש נקֵבה לעוֹלתוֹ,
וילדה זכר ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
ויביא בדמיו עוֹלה.
18
אבל הדיוֹט שהִפריש זכר לחטאתוֹ,
ונשיא שהִפריש שעירה לחטאתוֹ,
וכֹהֵן משיח שהִפריש פרה לחטאתוֹ הרי אֵלוּ אין מִתקדשין לֹא קדוּשת הגוּף ולֹא קדוּשת דמים,
לפיכך ימכרוּ שלֹא במוּם.
19
המֵביא אשם תלוּי,
ונוֹדע לוֹ שלֹא חטא אוֹ שחטא ודאי,
אִם עד שלֹא נִשחט ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
ויפלוּ דמיו לִנדבה; מִפני שלִבוֹ של אדם דווּי על עוֹנוֹתיו,
והוֹאיל ועל ספֵק הִפרישוֹ גמר בלִבוֹ להקדישוֹ.
אפִלוּ הִפרישוֹ על פי עֵדים והוּזמוּ יפלוּ דמיו לִנדבה.
ואִם אחר שנִשחט נוֹדע לוֹ הדם ישפֵך והבשר ישרֵף,
כִשאר פסוּלי המוּקדשין.
נוֹדע לוֹ אחר שנִזרק הדם הבשר יֵאכֵל לכֹהנים ככל האשמוֹת.
20
אשם ודאי אינוֹ כֵן:
אִם עד שלֹא נִשחט נוֹדע לוֹ שלֹא חטא יֵצֵא וירעה בעֵדר כִשאר החוּלין,
ואין בוֹ קדוּשה כלל; ואִם מִשנִשחט הרי זה יקבֵר; ואִם מִשנִזרק הדם הבשר יֵצֵא לבית השרֵפה,
כִשאר פסוּלי המוּקדשין.
21
מי שנִתחיֵב באשם תלוּי,
והִפריש שנים לאחריוּת מִתכפֵר באחד,
והשֵני ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
ויפלוּ דמיו לִנדבה.
ואין צריך לוֹמר בוּדאי שהוּא כֵן.
22
כל האשמוֹת שבתוֹרה באין בני שתים וּבאים בכסף שקלים,
חוּץ מֵאשם מצֹרע ואשם נזיר,
שהֵן בני שנה ואין לִדמיהן קִצבה.
אשם תלוּי בפֵרוּש שהוּא מִן הגדוֹלים,
וּמִפי השמוּעה למדוּ שאינוֹ בא אלא בכסף שקלים.
23
הוּזלוּ אילים,
ולֹא ימצֵא איל בִשתי סלעים אין לוֹ תקנה,
אלא ישהה עד שיוּקרוּ,
ויביא בִשתי סלעים,
שהרי הִקפידה תוֹרה על דמיו ונתנה לוֹ קִצבה.
24
הִפריש אשמוֹ,
והיה בִשעת הפרשה יפה סלע וּבִשעת כפרה יפה שתים כשֵר,
שהדחוּי מֵעִקרוֹ אינוֹ דחוּי,
ועדין לֹא נִראה עד שנעשה שוה שתים.
ואף על פי שהִשביח מֵאֵליו אדם מִתכפֵר בשבח הקדֵש.
:היה בִשעת הפרשה יפה שתים וּבִשעת כפרה יפה סלע הרי זה פסוּל.
חזר ונעשה יפה שתים יחזֹר לכשרוּתוֹ,
שאין בעלי חיים נִדחים,
כמוֹ שבֵארנוּ.
למה הדבר דוֹמה? למוּם שנפל ועבר.
25
הִפריש שתי סלעים לאשם,
ולקח בהם שני אילים לאשם,
אִם היה אחד מֵהן יפה שתי סלעים יקרב לאשמוֹ,
והשֵני ירעה עד שיִפֹל בוֹ מוּם,
ויפלוּ דמיו לִנדבה.
26
היה חיב באשם בן שנה והֵביא בן שתים,
אוֹ בבן שתים והֵביא בן שנה,
אוֹ ששחטוֹ מחוּסר זמן בבעלים פסוּל,
ותעבֹר צוּרתוֹ,
ויֵצֵא לבית השרֵפה.
זה הכלל:
כל הפסוּל בחטאת פוֹסֵל באשם,
חוּץ מִן האשם ששחטוֹ שלֹא לִשמוֹ,
שהוּא כשֵר,
כמוֹ שיִתבאֵר.
27
עוֹלת נזיר,
עוֹלת יוֹלדת,
עוֹלת מצֹרע,
ששחטן בני שנים עשר חֹדש ויוֹם אחד,
אוֹ מחוּסרי זמן בבעלים כשֵרים,
וּטעוּנין נסכים.
זה הכלל:
כל שאינוֹ פוֹסֵל בעוֹלת נדבה אינוֹ פוֹסֵל בעוֹלת חוֹבה,
בין עלת לבעלים בין שלֹא עלת להם.