1
ביוֹם חמִשים מִספירת העֹמר הוּא חג השבוּעוֹת,
והוּא יוֹם עצרת.
וּביוֹם זה מקריבין מוּסף כמוֹ מוּסף רֹאש חֹדש,
שני פרים ואיל ושִבעה כבשים כוּלן עוֹלוֹת,
וּשעיר חטאת.
ואֵלוּ הֵן הקרבנוֹת האמוּרוֹת בחוּמש הפקוּדים,
והֵן מוּסף היוֹם.
:ועוֹד מביאין יתֵר על המוּסף ביוֹם הזה מִנחה חדשה שתי הלחם.
וּמקריבין עִם הלחם פר וּשני אילים ושִבעה כבשים הכֹל עוֹלוֹת,
וּשעיר חטאת,
וּשני כבשים זבח שלמים.
ואֵלוּ הֵן הקרבנוֹת האמוּרוֹת בחוּמש ויִקרא.
:נִמצא הקרֵב ביוֹם זה יתֵר על שני התמידין:
שלֹשה פרים וּשלֹשה אילים וארבעה עשר כבשים הכֹל עשרים בהֵמה עוֹלוֹת,
וּשני שעירים חטאוֹת נאכלין,
וּשני כבשים שלמים נאכלין.
2
שתי הלחם אינן באין אלא מִן הארץ וּמִן החדש,
שנאמר: "מִמוֹשבֹתיכם תביאוּ לחם תנוּפה" .
לֹא מצאוּ חדש יביאוּ מִן העליה.
3
חִטים שירדוּ בעבים,
יֵש בהן ספֵק אִם אני קוֹרֵא בהן "מִמוֹשבֹתיכם" אוֹ אינן "מִמוֹשבֹתיכם".
לפיכך לֹא יביא,
ואִם הֵביא כשֵר.
:וכיצד היוּ עוֹשין? מביאין שלֹש סאין חִטים חדשוֹת,
ושפין בהן וּבוֹעטין בהן כדרך כל המנחוֹת,
וטוֹחנין אוֹתן סֹלת,
וּמנפין מֵהן שני עשרוֹנוֹת בִשתים עשרֵה נפה,
והשאר נִפדה ונאכל לכל אדם,
וחיב בחלה וּפטוּר מִן המעשרוֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
4
שתי הלחם,
שהֵן מִן החדש,
צריכין לבֹא עִשרוֹן מִכל סאה וּמחצה,
וּמנפין אוֹתן בִשתים עשרֵה נפה.
ולחם הפנים,
שהוּא בא מִן הישן די לוֹ באחת עשרֵה נפה,
והוּא בא עִשרוֹן מִכל סאה.
אבל העֹמר,
שהוּא בא מִשעוֹרים חדשוֹת אינוֹ בא מִן המוּבחר אלא מִשלֹש סאין וּבִשלֹש עשרֵה נפה.
5
וכוּלן אִם רִבה במִדת הסאין שבאין מֵהן אוֹ מִעֵט כשֵרוֹת.
6
ולוֹקחין שני העשרוֹנוֹת,
ולשין אוֹתן אחת אחת,
ואוֹפין אוֹתן אחת אחת.
7
ולישתן ועריכתן בחוּץ,
ואפיתן בִפנים ככל המנחוֹת.
8
ואין עשיתן דוֹחה יוֹם טוֹב,
ואין צריך לוֹמר שבת,
אלא אוֹפין אוֹתן מֵערב יוֹם טוֹב,
שנאמר: "הוּא לבדוֹ יֵעשה לכם" לכם,
ולֹא לגבֹה.
9
היה ערב יוֹם טוֹב שבת אוֹפין אוֹתן מֵערב שבת,
ונאכלוֹת בשלישי לאפיתן,
שהוּא יוֹם טוֹב.
:והרי מפֹרש בתוֹרה שהֵן חמֵץ,
וכיצד עוֹשה? מֵביא שאֹר מִמקוֹם אחֵר ונוֹתנוֹ לתוֹך העִשרוֹן,
וּממלֵא העִשרוֹן סֹלת,
וּמחמצוֹ באוֹתוֹ השאֹר.
10
וּמרוּבעוֹת הֵן,
אֹרך כל חלה שִבעה טפחים,
ורחבה ארבעה טפחים,
וגוֹבהה ארבע אצבעוֹת.
11
כיצד הנפת הלחם עִם שני כִבשי השלמים? מֵביא שני הכבשים וּמֵניף אוֹתן כשהֵן חיים,
שנאמר: "והֵניף אֹתם תנוּפה" .
ואִם הֵניף זה בִפני עצמוֹ וזה בִפני עצמוֹ יצא.
ואחר כך שוֹחטין אוֹתם,
וּמפשיט, ולוֹקֵח חזה ושוֹק מִכל אחד מִשניהם,
וּמניחן בצד שתי הלחם,
וּמניח שתי ידיו מִלמטן,
וּמֵניף הכֹל כאחד במִזרח בִמקוֹם כל התנוּפוֹת,
מוֹליך וּמֵביא,
מעלה וּמוֹריד.
ואִם הניפן אחד אחד יצא.
:ואחר כך מקטיר אֵמוּרי שני הכבשים,
וּשאר הבשר נאכל לכֹהנים.
וכֵן שתי החלוֹת נוֹטֵל כֹהֵן גדוֹל אחת מֵהן,
והשניה מִתחלקת לכל המִשמרוֹת.
וּשתיהן נאכלוֹת כל אוֹתוֹ היוֹם וחצי הלילה,
כִבשר קדשי קדשים.
12
שחט שני כבשים על ארבע חלוֹת:
אִם אמר:
יקדשוּ שתים מִתוֹך ארבע' מוֹשֵך שתים מֵהן וּמניפן,
והשאר פוֹדין אוֹתוֹ בִפנים,
ונאכלין בחוּץ כִשאר החוּלין; ואִם לֹא הִתנה לֹא קדש הלחם.
13
שחט ארבעה כבשים על שתי חלוֹת מוֹשֵך שנים מֵהן וזוֹרֵק דמן שלֹא לִשמן,
וּמֵניף השנים הנִשארים הכשֵרים עִם שתי הלחם.
14
שתי החלוֹת מעכבוֹת זוֹ את זוֹ,
וּשני הכבשים מעכבין זה את זה.
מֵת אחד מִשניהן אוֹ ברח אוֹ נעשה טרֵפה יקח זוּג לשֵני.
שחט אחד לִשמוֹ יקח לוֹ זוּג.
15
שתי הלחם מעכבין את הכבשים,
וּשני הכבשים אינן מעכבין את הלחם.
ואִם הוּנפוּ עִם הכבשים מעכבין זה את זה,
ואִם אבד הלחם יֹאבדוּ הכבשים,
ואִם אבדוּ הכבשים יֹאבד הלחם,
ויביאוּ לחם אחֵר וּכבשים אחֵרים.
16
שתי הלחם הבאוֹת בִפני עצמן בלֹא הכבשים כיצד עוֹשין בהן? יוּנפוּ,
ותעבוֹר צוּרתן,
ויֵצאוּ לבית השרֵפה,
גזֵרה שמא ימצאוּ כבשים לשנה הבאה,
ויביאוּ לחם בלֹא כבשים.
:הפר וּשני האילים ושִבעת הכבשים והשעיר הבאים ביוֹם זה בִגלל הלחם אינן מעכבין את הלחם,
ולֹא הלחם מעכבן.
17
שני פרים של מוּסף היוֹם וּפר הבא בִגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה.
18
איל של מוּסף היוֹם וּשני אילים הבאים בִגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה.
19
שִבעה כבשים של מוּסף היוֹם ושִבעה כבשים הבאים בִגלל הלחם אינן מעכבין זה את זה.
ואִם נִשחטוּ כוּלן מעכבין זה את זה.
20
התמידין אינן מעכבין את המוּספין,
ולֹא המוּספין מעכבין את התמידין,
ולֹא המוּספין מעכבין זה את זה,
ולֹא מִנין העוֹלוֹת כוּלן מעכֵב.
כיצד? הרי שלֹא מצאוּ אלא שִשה כבשים מקריבין שִשה.
אפִלוּ לֹא מצאוּ אלא אחד מקריבין אוֹתוֹ,
בין בראשי חדשים בין בימי המוֹעדוֹת והשבתוֹת.
ואינן חיבין להקריב השאר למחר אוֹ למוֹעֵד אחֵר,
אלא כל קרבן צִבוּר שעבר זמנוֹ בטֵל קרבנוֹ.
:לֹא נִמצאוּ אלא שני כבשים,
אִם יקריבוּ אוֹתן למוּסף היוֹם אין להן תמידין למחר הרי הדבר שקוּל:
אִם הִקריבוּם למוּסף היוֹם הִקריבוּ,
ואִם רצוּ להניחם למחר לתמידין יניחוּ.