1
בראשי חדשים מקריבין מוּסף רֹאש חֹדש אחר תמיד של שחר.
וכמה הוּא מוּסף רֹאש חֹדש? פרים שנים ואיל אחד ושִבעה כבשים,
הכֹל עוֹלוֹת,
וּשעיר עִזים חטאת.
2
מעשֵה כל העוֹלוֹת אחד הוּא,
כמעשֵה התמיד,
וּמעשֵה החטאת של ראשי חדשים ושל מוֹעדוֹת כמעשֵה החטאת הנאכלת שבֵארנוּ.
3
בפסח מקריבין קרבן מוּסף בכל יוֹם,
מיוֹם הרִאשוֹן עד יוֹם השביעי,
כמוּסף ראשי חדשים:
פרים שנים ואיל אחד ושִבעה כבשים,
הכֹל עוֹלוֹת,
וּשעיר חטאת הנאכלת.
:ביוֹם שֵני של פסח,
שהוּא יוֹם שִשה עשר בניסן,
מקריבין יתֵר על מוּסף של כל יוֹם כבש לעוֹלה עִם עֹמר התנוּפה,
והיא מִנחה של צִבוּר,
כמוֹ שבֵארנוּ.
4
וּזמנוֹ קבוּע,
וּלפיכך דוֹחה את השבת ואת הטוּמאה.
5
אין מביאין מִנחה זוֹ אלא מֵארץ ישראֵל,
שנאמר: "והבֵאתם את עֹמר רֵאשית קצירכם אל הכֹהֵן" .
מִצותוֹ להביא מִן הקרוֹב.
לֹא בִכֵר הקרוֹב מביאין אוֹתוֹ מִכל מקוֹם מֵארץ ישראֵל.
6
מִצותוֹ להִקצֵר בלילה,
בליל שִשה עשר,
בין בחֹל בין בשבת.
7
וכל הלילה כשֵר לִקצירת העֹמר.
ואִם קצרוּהוּ ביוֹם כשֵר.
8
מִצותוֹ להביא מִן הקמה.
לֹא מצאוּ יביאוּ מִן העמרים.
9
מִצותוֹ לבֹא מִן הלח.
לֹא מצאוּ יביאוּ מִן היבֵש.
10
היה דרכן להביא מִן השדוֹת שבדרוֹם.
היה נר חצי השדה וזוֹרֵע חציה בשנה זוֹ,
וּבשנה אחרת נר החֵצי שזרע וזוֹרֵע החֵצי שנר,
וּמֵביא מִמנוּ.
11
עֹמר זה מִן השעוֹרים היה בא,
ודבר זה קבלה מִמֹשה רבֵנוּ.
וכיצד היה נעשה? מֵערב יוֹם טוֹב יוֹצאין שלוּחי בית דין ועוֹשין אוֹתוֹ כריכוֹת בִמחוּבר לקרקע,
כדי שיִהיה נוֹח לִקצֹר.
וכל העירוֹת הסמוּכוֹת לשם מִתכנסוֹת,
כדי שיִהיה נִקצר בעֵסק גדוֹל.
וקוֹצרין שלֹש סאין שעוֹרין בִשלֹשה אנשים וּבשלֹש קוּפוֹת וּבִשלֹשה מגלוֹת.
:כיון שחשֵכה,
אוֹמֵר להן הקוֹצֵר לכל העוֹמדין שם:
בא השמש?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. בא השמש?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. בא השמש?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. מגל זה?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. מגל זה?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. מגל זה?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. קוּפה זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. קוּפה זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. קוּפה זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. ואִם היה שבת,
אוֹמֵר להן:
שבת זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. שבת זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. שבת זוֹ?',
אוֹמרין לוֹ:
הין'. אקצֹר?',
והֵן אוֹמרין לוֹ:
קצֹר', שלֹשה פעמים על כל דבר ודבר.
:וכל כך למה? מִפני אֵלוּ הטוֹעים שיצאוּ מִכלל ישראֵל בבית שֵני,
שהֵן אוֹמרין שזה שנאמר בתוֹרה:
"מִמחרת השבת" הוּא שבת ברֵאשית,
וּמִפי השמוּעה למדוּ חכמים שאינה אלא שבת יוֹם טוֹב,
וכֵן ראוּ תמיד הנביאים והסנהדרין בכל דוֹר ודוֹר,
שהיוּ מניפין את העֹמר בשִשה עשר בניסן,
בין בחֹל בין בשבת.
:והרי נאמר בתוֹרה:
"ולחם וקלי וכרמל לֹא תֹאכלוּ עד עצם היוֹם הזה" ,
ונאמר: "ויֹאכלוּ מֵעבוּר הארץ מִמחרת הפסח מצוֹת וקלוּי" .
ואִם תֹאמרוּ שאוֹתוֹ הפסח בשבת אֵרע,
כמוֹ שידמוּ הטִפשים,
היאך תלה הכתוּב התֵר אכילתם לחדש בדבר שאינוֹ העִקר ולֹא הסִבה,
אלא נִקרֹה נִקרא? אלא מֵאחר שתלה הדבר במחרת הפסח,
הדבר ברוּר שמחרת הפסח היא העִלה המתרת את החדש,
ואין משגיחין על אי זה יוֹם הוּא מימי השבוּע.
12
קצרוּהוּ וּנתנוּהוּ בקוּפוֹת,
הביאוּהוּ לעזרה,
וחבטוּ אוֹתוֹ,
וזוֹרין, וּבוֹררין,
ולוֹקחין את השעוֹרין וּמהבהבין אוֹתן על האֵש באבוּב מנוּקב,
כדי שיִהיה האוּר שוֹלֵט בכוּלוֹ,
שנאמר: "אביב קלוּי באֵש גרש כרמל" .
מִפי השמוּעה למדוּ שאינוֹ מדבֵר אלא במִנחת העֹמר בִלבד.
:ואחר שקוֹלין אוֹתוֹ,
שוֹטחין אוֹתוֹ בעזרה,
והרוּח מנשבת בוֹ,
ונוֹתנין אוֹתוֹ לרֵחים של גרוֹסוֹת,
וטוֹחנין את השלֹש סאין,
וּמוֹציאין מִן הכֹל עִשרוֹן שהוּא מנוּפה בִשלֹש עשרֵה נפה,
והשאר נִפדה ונאכל לכל אדם,
וחיב בחלה וּפטוּר מִן המעשרוֹת,
כמוֹ שבֵארנוּ.
:ולוֹקחין זה העִשרוֹן של סֹלת השעוֹרין וּבוֹללין אוֹתוֹ בלֹג שמן ביוֹם שִשה עשר בניסן,
ונוֹתנין עליו קֹמץ לבוֹנה,
כִשאר המנחוֹת,
וּמניפוֹ במִזרח,
מוֹליך וּמֵביא,
מעלה וּמוֹריד,
וּמגישוֹ כנגד חוּדה של קרן מערבית דרוֹמית,
כִשאר המנחוֹת,
וקוֹמֵץ וּמקטיר,
והשאר נאכל לכֹהנים,
כִשירי כל המנחוֹת.
ואימתי קוֹמצין אוֹתוֹ? אחר שמקריבין מוּסף היוֹם.
וכבש העוֹלה,
קֹדם תמיד של בין הערבים.
13
אסוּר לִקצֹר בארץ ישראֵל מין מֵחמֵשת מיני תבוּאה קֹדם לִקצירת העֹמר,
שנאמר: "רֵאשית קצירכם" שיִהיה תחִלה לכל הנִקצרים.
במה דברים אמוּרים? בקציר שראוּי להביא מִמנוּ עֹמר.
אבל בית השלהין שבעמקים,
הוֹאיל ואינוֹ ראוּי להביא מִמנוּ קוֹצרין אוֹתוֹ מִלִפני העֹמר,
אבל לֹא יגדֹש.
14
תבוּאה שהִשרישה קֹדם העֹמר העֹמר מתירה.
ואִם לאו אסוּר לקצרה כדרך שאסוּר לאכלה עד שיבֹא העֹמר הבא.
15
תבוּאה שלֹא הֵביאה שליש מוּתר לִקצֹר מִמנה להאכיל לִבהֵמה.
וקוֹצרים מִפני הנטיעוֹת שלֹא יפסדוּ,
וקוֹצרין לפנוֹת מקוֹם לבית האֵבל אוֹ לבית המִדרש,
שנאמר: "קצירכם" ,
ולֹא קציר מִצוה.
16
ואף על פי שמוּתר לִקצֹר,
לֹא יעשה אוֹתן כריכוֹת כדרך הקוֹצרין,
אלא יניחֵם צבתים.
17
כבר בֵארנוּ שאין מביאין מנחוֹת ולֹא מִנחת נסכים ולֹא בִכוּרים מִן החדש קֹדם הבאת העֹמר,
ואִם הֵביא פסוּל.
ולֹא יביא קֹדם להבאת שתי הלחם,
ואִם הֵביא כשֵר.
18
וכל המקריב מִנחה מִן החדש תחִלה,
מברֵך שהחיינוּ'.
19
תבוּאה שזרעה אחר שקרב העֹמר,
וּקצרה אחר שקרב העֹמר של שנה הבאה הרי זה ספֵק אִם מביאין מִמנה מנחוֹת לכתחִלה קֹדם הבאת שתי הלחם,
הוֹאיל וּתבוּאה זוֹ עבר עליה הבאת שתי הלחם וּקצירת העֹמר,
אוֹ אין מביאין עד שיביאוּ שתי הלחם אחר הבאת העֹמר של שנה אחרת.
20
וכֵן תבוּאה שהיתה בקרקע וחנטוּ עליה אוֹ הֵנֵצוּ עלים שלה כשהֵביאוּ שתי הלחם הרי זה ספֵק אִם הנצת העלין אוֹ חנטתם כמוֹ השרשה,
והוּתרה להביא מִמנה מנחוֹת,
אוֹ אינה חשוּבה כהשרשה.
לפיכך לֹא יביא,
ואִם הֵביא הוּרצה.
21
והקוֹצֵר קֹדם קצירת העֹמר אינוֹ לוֹקה,
והקציר כשֵר.
22
מִצות עשֵה לִספֹר שבע שבתוֹת תמימוֹת מיוֹם הבאת העֹמר,
שנאמר: "וּספרתם לכם מִמחרת השבת" .
וּמִצוה לִמנוֹת הימים עִם השבוּעוֹת,
שנאמר: "תִספרוּ חמִשים יוֹם" .
וּמִתחִלת היוֹם מוֹנין,
לפיכך מוֹנה בלילה,
מִליל שִשה עשר בניסן.
23
שכח ולֹא מנה בלילה מוֹנה ביוֹם.
ואין מוֹנין אלא מֵעוֹמֵד,
ואִם מנה מיוֹשֵב יצא.
24
מִצוה זוֹ על כל איש מיִשראֵל,
וּבכל מקוֹם וּבכל זמן.
ונשים ועבדים פטוּרין מִספירת העֹמר.
25
וצריך לברֵך בכל לילה:
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על ספירת העֹמר' קֹדם שיִספֹר.
מנה ולֹא בֵרֵך יצא,
ואינוֹ חוֹזֵר וּמברֵך.