1
מִצות עשֵה להקטיר הקטֹרת על מִזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יוֹם,
בבֹקר וּבין הערבים,
שנאמר: "והִקטיר עליו אהרֹן קטֹרת סמים" וכו' .
לֹא הִקטירוּ עליו בבֹקר יקטירוּ בין הערבים,
אפִלוּ היוּ מזידין.
ואין מחנכין מִזבח הזהב אלא בִקטֹרת של בין הערבים.
2
כמה מקטירין מִמנה בכל יוֹם? מִשקל מֵאה דינרין,
חמִשים בבֹקר וחמִשים בין הערבים.
מִזבֵח שנעקר מקטירין קטֹרת בִמקוֹמוֹ.
וּקטֹרת שפקעה מֵעל גבי המִזבֵח אפִלוּ קרטין שבה אין מחזירין אוֹתן.
3
בעֵת שמקטירין הקטֹרת בהיכל בכל יוֹם פוֹרשין כל העם מִן ההיכל וּמִבין האוּלם ולמִזבֵח,
לֹא יהיה שם אדם עד שיֵצֵא זה שהִקטיר הקטֹרת.
וכֵן בשעה שיִכנֵס בדם חטאוֹת הנעשוֹת בִפנים פוֹרשין הכֹל מִבין האוּלם ולמִזבֵח עד שיֵצֵא,
שנאמר: "וכל אדם לֹא יהיה באֹהל מוֹעֵד בבֹאוֹ לכפֵר בקֹדש" וכו' בִנין אב לכל כפרה שבקֹדש שלֹא יהיה שם אדם.
4
כיצד סֵדר הקטרת הקטֹרת בכל יוֹם? מי שזכה בדִשוּן המִזבֵח הפנימי נִכנס וּכלי קֹדש בידוֹ,
וּטני היה שמוֹ,
ושל זהב היה וּמחזיק קבים וחֵצי.
מניח הטני בארץ לפניו,
וחוֹפֵן בידיו האֵפר והפחם שבתוֹך המִזבֵח ונוֹתֵן לתוֹך הטני,
וּבאחרוֹנה מכבֵד את השאר לתוֹכוֹ,
וּמניחוֹ שם בהיכל ויוֹצֵא.
:וּמי שזכה בקטֹרת נוֹטֵל כלי מלֵא קטֹרת גדוּש,
וכִסוּי היה לוֹ,
וּבזֵך היה שמוֹ,
ונוֹתֵן הבזֵך בתוֹך כלי אחֵר,
וכף היה שמוֹ,
וּמכסה את הכף בבגד קטן,
ואוֹחֵז הכף בידוֹ ונִכנס,
ועִמוֹ אחֵר במחתה של אֵש בידוֹ.
5
וכיצד חוֹתה? זה שזכה במחתה לוֹקֵח מחתה של כסף,
ועוֹלה לרֹאש המִזבֵח,
וּמפנה את הגחלים הֵלך והֵלך,
ונוֹטֵל מִן הגחלים שנִתאכלוּ במערכה שניה,
ויוֹרֵד וּמערן לתוֹך מחתה של זהב.
אִם נִתפזרוּ מִן הגחלים כמוֹ קב אוֹ פחוֹת מכבדן לאמה,
וּבשבת כוֹפה עליהן הפסכתֵר.
ואִם נִתפזֵר יתֵר על קב חוֹזֵר וחוֹתה.
6
שלֹשה דברים היה הפסכתֵר משמֵש:
כוֹפין אוֹתוֹ על הגחלים ועל השרץ בשבת,
וּמוֹרידין בוֹ את הדשן מֵעל המִזבֵח.
7
וּמקדים לִפניהן זה שדִשֵן המִזבֵח הפנימי,
ונוֹטֵל הטני שבוֹ דִשוּן המִזבֵח,
וּמִשתחוה ויוֹצֵא.
וזה שבידוֹ המחתה צוֹבֵר את הגחלים על גבי המִזבֵח הפנימי,
וּמרדדן בשוּלי המחתה,
וּמִשתחוה ויוֹצֵא.
וזה שבידוֹ הכף נוֹטֵל את הבזֵך מִתוֹך הכף,
ונוֹתנוֹ לאהוּבוֹ אוֹ לִקרוֹבוֹ,
ורוֹאה: אִם נִתפזֵר מִן הקטֹרת מעט בכף אהוּבוֹ אוֹ קרוֹבוֹ נוֹתֵן לוֹ לתוֹך חפניו זה שנִתפזֵר,
עִם הקטֹרת שבבזֵך,
וּמִשתחוה ויוֹצֵא.
8
ואוֹמרין לזה המקטיר:
הִזהֵר שלֹא תתחיל מִלפניך,
שלֹא תִכוה'.
וּמתחיל וּמשליך הקטֹרת על האֵש בנחת,
כמי שמרקֵד סֹלת,
עד שתִתרדה על כל האֵש.
9
ואין המקטיר מקטיר עד שהממוּנה אוֹמֵר לוֹ:
הקטֵר'. ואִם כֹהֵן גדוֹל הוּא אוֹמֵר לוֹ:
אישי כֹהֵן גדוֹל,
הקטֵר'. ואחר שאוֹמרין לוֹ יפרשוּ כל העם,
ויקטיר המקטיר,
וישתחוה ויֵצֵא.
10
דִשוּן המנוֹרה והטבת נֵרוֹתיה בבֹקר וּבין הערבים מִצות עשֵה,
שנאמר: "יערֹך אֹתוֹ אהרֹן וּבניו" .
והדלקת הנֵרוֹת דוֹחה שבת ואת הטוּמאה,
כקרבנוֹת שקבוּע להן זמן,
שנאמר: "להעלֹת נֵר תמיד" .
11
וכמה שמן הוּא נוֹתֵן לכל נֵר? חצי לֹג שמן,
שנאמר: "מֵערב עד בֹקר" תֵן לוֹ כמִדה שיִהיה דוֹלֵק מֵערב עד בֹקר.
ואין מחנכין המנוֹרה אלא בהדלקת שִבעה נֵרוֹתיה בין הערבים.
12
מה הוּא דִשוּן המנוֹרה? כל נֵר שכבה מֵסיר הפתילה וכל השמן שבנֵר,
וּמקנחוֹ, ונוֹתֵן בוֹ פתילה אחרת ושמן אחֵר במִדה,
שהיא חצי לֹג,
וזה שהֵסיר משליכוֹ בִמקוֹם הדשן אֵצל המִזבֵח עִם דִשוּן המִזבֵח הפנימי והחיצוֹן,
וּמדליק נֵר שכבה.
והדלקת נֵרוֹת היא הטבתן.
ונֵר שמצאוֹ שלֹא כבה מתקנוֹ.
13
נֵר מערבי שכבה אין מדליקין אוֹתוֹ אחר דִשוּנוֹ אלא מִמִזבֵח החיצוֹן.
אבל שאר הנֵרוֹת כל נֵר שכבה מֵהן מדליקוֹ מִנֵר חבֵרוֹ.
14
וכיצד מדליקוֹ? מוֹשֵך הפתילה עד שמדליקה,
וּמחזירה, לפי שהנֵרוֹת קבוּעין במנוֹרה.
ואינוֹ יכוֹל להדליקוֹ בנֵר אחֵר,
מִשוּם בִזיוֹן.
15
כל הפתילוֹת שאסוּר להדליק בהן במנוֹרה בשבת אסוּר להדליק בהן במִקדש במנוֹרה,
שנאמר: "להעלֹת נֵר תמיד" שתִהיה שלהבת עוֹלה מֵאֵליה.
16
לֹא היה מֵטיב כל הנֵרוֹת בפעם אחת,
אלא מֵטיב חמִשה נֵרוֹת וּמפסיק,
ועוֹשין עבוֹדה אחרת,
ואחר כך נִכנס וּמֵטיב השתים,
כדי להרגיש את כל העזרה.
17
כל נֵר שכבה מדליקין אוֹתוֹ מִנֵר אחד מֵהן,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וכיצד סֵדר ההטבה? זה שזכה בדִשוּן המנוֹרה נִכנס וּכלי בידוֹ,
וכוּז שמוֹ,
ושל זהב היה,
דוֹמה לקיתוֹן גדוֹל.
מדשֵן בוֹ את הפתילוֹת שכבוּ ואת השמן שנִשאר בנֵר,
וּמֵטיב חמִשה נֵרוֹת,
וּמניח הכוּז שם לִפני המנוֹרה על מעלה שניה מִשלֹש מעלוֹת שלפניה,
ויוֹצֵא. ואחר כך נִכנס וּמֵטיב שני הנֵרוֹת,
ונוֹטֵל הכוּז בידוֹ,
וּמִשתחוה ויוֹצֵא.
18
חבִתי כֹהֵן גדוֹל מִצות עשֵה להקריבן בכל יוֹם,
מחצה בבֹקר עִם תמיד של שחר וּמחצה בין הערבים עִם תמיד של בין הערבים.
ולישתן ואפיתן דוֹחין את השבת ואת הטוּמאה ככל קרבן שקבוּע לוֹ זמן,
שנאמר: "תוּפיני" שתהֵא נאה,
ולֹא תֵאפה מִבערב.
ועוֹד, אִם תֵאפה מִבערב תִפסֵל בלינה,
שהמרחשת מִכלי הקֹדש היא,
כמוֹ שבֵארנוּ.
19
טחינת סלתן והרקֵדן בחוּץ,
ואינן דוֹחין את השבת.
20
כֹהֵן שהִקריב מחצה בשחרית,
וּמֵת אוֹ נִטמא אוֹ נוֹלד לוֹ מוּם,
וּמִנוּ כֹהֵן אחר תחתיו לֹא יביא חצי עִשרוֹן מִביתוֹ,
ולֹא חצי עִשרוֹן של רִאשוֹן,
אלא מֵביא עִשרוֹן שלֵם וחוֹצֵהוּ,
וּמקריב מחצה,
וּמחצה אבֵד.
21
נִמצאוּ שני חציין קרֵבין וּשני חציין אוֹבדין.
ואֵלוּ שני החציין האוֹבדין מניחין אוֹתן עד שתעבֹר צוּרתן,
ויוֹצאין לבית השרֵפה.
וכֵן אִם אבד אוֹ נִטמא החֵצי של בין הערבים.
והיכן שוֹרפין אוֹתן? בעזרה.
22
מֵת כֹהֵן גדוֹל בשחרית אחר שהִקריב חצי העִשרוֹן,
ולֹא מִנוּ כֹהֵן אחֵר מביאין היוֹרשין עִשרוֹן שלֵם,
ועוֹשין אוֹתוֹ חבִתין,
וּשלֵמה היתה קרֵבה.
מֵת כֹהֵן גדוֹל קֹדם שיקריבוּ בבֹקר,
ולֹא מִנוּ כֹהֵן אחֵר מקריבין אוֹתוֹ עִשרוֹן שלֵם בבֹקר ועִשרוֹן שלֵם בין הערבים.
ואין כוֹפלין שמנה וּלבוֹנתה,
אף על פי שנִכפלה הסֹלת,
אלא מפרישין להן שלֹשת לוּגין שמן וקֹמץ לבוֹנה:
לֹג וּמחצה שמן וחצי קֹמץ לבוֹנה לעִשרוֹן של בֹקר,
ולֹג וּמחצה שמן וחצי קֹמץ לבוֹנה לעִשרוֹן של בין הערבים.