1
דרך בריתוֹ של אדם לִהיוֹת נִמשך בדֵעוֹתיו וּבמעשיו אחר רֵעיו וחבֵריו,
ונוֹהֵג במִנהג אנשי מדינתוֹ.
לפיכך צריך אדם להִתחבֵר לצדיקים ולישֵב אֵצל החכמים תמיד כדי שיִלמד מעשיהם,
ויתרחֵק מִן הרשעים ההוֹלכים בחֹשך כדי שלֹא ילמד מִמעשיהם.
הוּא ששלֹמֹה אוֹמֵר:
"הוֹלֵך את חכמים יחכם ורֹעה כסילים יֵרוֹע" ,
ואוֹמֵר: "אשרי האיש אשר לֹא הלך בעצת רשעים" וגו' .
:וכֵן אִם היה בִמדינה שמִנהגוֹתיה רעים ואין אנשיה הוֹלכים בדרך ישרה יֵלֵך למקוֹם שאנשיו צדיקים ונוֹהגים בדרך טוֹבים.
ואִם היוּ כל המדינוֹת שהוּא יוֹדען ושוֹמֵע שמוּעתן נוֹהגין בדרך לֹא טוֹבה,
כמוֹ זמנֵנוּ,
אוֹ שאינוֹ יכוֹל לילֵך לִמדינה שמִנהגוֹתיה טוֹבים מִפני הגיסוֹת אוֹ מִפני החֹלי יֵשֵב לבדוֹ יחידי,
כעִנין שנאמר:
"יֵשֵב בדד וידֹם" .
ואִם היוּ רעים וחטאים שאין מניחין אוֹתוֹ לישֵב במדינה אלא אִם כֵן נִתערֵב עִמהן ונהג במִנהגן הרע יֵצֵא למערוֹת ולחוחים ולמִדברוֹת ואל ינהיג עצמוֹ בדרך חטאים,
כעִנין שנאמר:
"מי יתנֵני במִדבר מלוֹן אֹרחים" וגו' .
2
מִצות עשֵה להִדבֵק בחכמים כדי לִלמֹד מִמעשיהם,
שנאמר: "וּבוֹ תִדבק" וכי אפשר לאדם להִדבֵק בשכינה? אלא כך אמרוּ חכמים בפֵרוּש מִצוה זוֹ:
הִדבֵק בחכמים ותלמידיהם.
לפיכך צריך אדם להִשתדֵל שיִשא בת תלמיד חכמים,
וישיא בִתוֹ לתלמיד חכמים,
ולאכֹל ולִשתוֹת עִם תלמידי חכמים,
ולעשוֹת פרקמטיא לתלמידי חכמים,
וּלהִתחבֵר להם בכל מיני חִבוּר,
שנאמר: "וּלדבקה בוֹ" .
וכך צִוּוּ חכמים ואמרוּ:
והוי מִתאבֵק בעפר רגליהם ושוֹתה בצמא את דִבריהם.
3
מִצוה על כל אדם לאהֹב את כל אחד ואחד מיִשראֵל כגוּפוֹ,
שנאמר: "ואהבת לרֵעך כמוֹך" .
לפיכך צריך לספֵר בשִבחוֹ ולחוּס על ממוֹנוֹ כמוֹ שהוּא חס על ממוֹן עצמוֹ ורוֹצה בִכבוֹד עצמוֹ.
והמִתכבֵד בִקלוֹן חבֵרוֹ אין לוֹ חֵלק לעוֹלם הבא.
4
אהבת הגֵר שבא ונִכנס תחת כנפי השכינה שתי מִצווֹת עשֵה:
אחת מִפני שהוּא בִכלל רֵעים,
ואחת מִפני שהוּא גֵר,
והתוֹרה אמרה:
"ואהבתם את הגֵר" ; צִוּה על אהבת הגֵר כמוֹ שצִוּה על אהבת שמוֹ,
שנאמר: "ואהבת אֵת יי אלֹהיך" .
הקדוֹש ברוּך הוּא עצמוֹ אוֹהֵב גֵרים,
שנאמר: "ואֹהֵב גֵר" .
5
כל השוֹנֵא אחד מיִשראֵל בלִבוֹ עבר בלֹא תעשה,
שנאמר: "לֹא תִשנא את אחיך בִלבבך" .
ואין לוֹקין על לאו זה,
לפי שאין בוֹ מעשה.
ולֹא הִזהירה תוֹרה אלא על שִנאה שבלֵב,
אבל המכה את חבֵרוֹ והמחרֵף את חבֵרוֹ,
אף על פי שאינוֹ רשאי אינוֹ עוֹבֵר מִשוּם "לֹא תִשנא".
6
כשיחטא איש לאיש לֹא ישטמנוּ וישתֹק,
כמוֹ שנאמר ברשעים:
"ולֹא דִבר אבשלוֹם עִם אמנוֹן למֵרע ועד טוֹב כי שנֵא אבשלוֹם את אמנוֹן" ,
אלא מִצוה עליו להוֹדיעוֹ ולוֹמר לוֹ:
'למה עשית לי כך וכך,
ולמה חטאת לי בדבר פלוֹני?',
שנאמר: "הוֹכֵח תוֹכיח את עמיתך" .
ואִם חזר וּבִקֵש מִמנוּ לִמחֹל לוֹ צריך לִמחֹל.
ולֹא יהֵא המוֹחֵל אכזרי,
שנאמר: "ויִתפלֵל אברהם אל האלֹהים" וגו' .
7
הרוֹאה חבֵרוֹ שחטא אוֹ שהוּא הוֹלֵך בדרך לֹא טוֹבה מִצוה להחזירוֹ למוּטב,
וּלהוֹדיעוֹ שהוּא חוֹטֵא על עצמוֹ במעשיו הרעים,
שנאמר: "הוֹכֵח תוֹכיח את עמיתך" .
:המוֹכיח את חבֵרוֹ,
בין בִדברים שבינוֹ לבינוֹ בין בִדברים שבינוֹ לבין המקוֹם צריך להוֹכיחוֹ בינוֹ לבין עצמוֹ,
וידבֵר לוֹ בנחת וּבלשוֹן רכה,
ויוֹדיעוֹ שאינוֹ אוֹמֵר לוֹ אלא לטוֹבתוֹ ולהביאוֹ לחיי העוֹלם הבא.
אִם קִבֵל מִמנוּ מוּטב,
ואִם לאו יוֹכיח פעם שניה וּשלישית.
וכֵן תמיד חיב להוֹכיח,
עד שיכֵהוּ החוֹטֵא ויֹאמר לוֹ:
'איני שוֹמֵע'.
וכל שאפשר בידוֹ לִמחוֹת ואינוֹ ממחה הוּא נִתפש בעוֹן אֵלוּ כוּלם שאפשר לוֹ לִמחוֹת בהן.
8
המוֹכיח את חבֵרוֹ תחִלה לֹא ידבֵר לוֹ קשוֹת עד שיכלימנוּ,
שנאמר: "ולֹא תִשא עליו חֵטא" .
כך אמרוּ חכמים:
יכוֹל את מוֹכיחוֹ וּפניו מִשתנוֹת? תלמוּד לוֹמר:
"ולֹא תִשא עליו חֵטא".
מִכאן שאסוּר לאדם להכלים את ישראֵל,
וכל שכֵן ברבים.
:אף על פי שהמכלים את חבֵרוֹ אינוֹ לוֹקה,
עוֹן גדוֹל הוּא.
כך אמרוּ חכמים:
המלבין פני חבֵרוֹ ברבים אין לוֹ חֵלק לעוֹלם הבא.
:לפיכך צריך אדם להִזהֵר בדבר זה,
שלֹא יביֵש חבֵרוֹ ברבים,
בין קטֹן בין גדוֹל,
ולֹא יקרא לוֹ בשֵם שהוּא בוֹש מִמנוּ,
ולֹא יספֵר לפניו דבר שהוּא בוֹש מִמנוּ.
:במה דברים אמוּרים? בִדברים שבין אדם לחבֵרוֹ.
אבל בדִברי שמים,
אִם לֹא חזר בוֹ בסֵתר מכלימים אוֹתוֹ ברבים,
וּמפרסמין חטאוֹ,
וּמחרפים אוֹתוֹ בפניו,
וּמבזים וּמקללים,
עד שיחזֹר למוּטב,
כמוֹ שעשוּ כל הנביאים בישראֵל.
9
מי שחטא עליו חבֵרוֹ,
ולֹא רצה להוֹכיחוֹ ולֹא לדבֵר לוֹ כלוּם מִפני שהיה החוֹטֵא הדיוֹט ביוֹתֵר אוֹ שהיתה דעתוֹ משוּבשת,
וּמחל לוֹ בלִבוֹ ולֹא שטמוֹ ולֹא הוֹכיחוֹ הרי זוֹ מִדת חסידוּת.
לֹא הִקפידה תוֹרה אלא על המשטֵמה.
10
חיב אדם להִזהֵר ביתוֹמים ואלמנוֹת,
מִפני שנפשן שפלה לִמאֹד ורוּחן נמוּכה,
אף על פי שהֵן בעלי ממוֹן.
אפִלוּ אלמנתוֹ של מלך ויתוֹמיו של מלך מוּזהרין אנוּ עליהן,
שנאמר: "כל אלמנה ויתוֹם לֹא תענוּן" .
:והיאך נוֹהגין עִמהן? לֹא ידבֵר אליהם אלא רכוֹת,
ולֹא ינהֹג בהם אלא מִנהג כבוֹד,
ולֹא יכאיב גוּפן בעבוֹדה ולֹא לִבן בִדברים,
ויחוּס על ממוֹנם יתֵר מִממוֹן עצמוֹ.
:כל המקניטן אוֹ הִכעיסן אוֹ הִכאיב לִבן אוֹ רדה בהן אוֹ אִבֵד ממוֹנם הרי זה עוֹבֵר בלֹא תעשה,
וכל שכֵן המכה אוֹתן אוֹ המקללן.
ולאו זה,
אף על פי שאין לוֹקין עליו הרי ענשוֹ מפֹרש בתוֹרה:
"וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב" .
:ברית כרת להם מי שאמר והיה העוֹלם,
שכל זמן שהֵן צוֹעקין מֵחמס הֵן נענין,
שנאמר: "כי אִם צעֹק יצעק אֵלי שמֹע אשמע צעקתוֹ" .
:במה דברים אמוּרים? בִזמן שעִנה אוֹתם לצרכי עצמוֹ.
אבל אִם עִנה אוֹתם הרב כדי ללמדם תוֹרה אוֹ אוּמנוּת אוֹ להוֹליכם בדרך ישרה הרי זה מוּתר.
ואף על פי כֵן,
לֹא ינהֹג בהם מִנהג כל אדם,
אלא יעשה להם הפרֵש וינהלֵם בנחת וּברחמים גדוֹלים וכבוֹד,
"כי יי יריב ריבם" .
אחד יתוֹם מֵאב ואחד יתוֹם מֵאֵם.
ועד אימתי נִקראין יתוֹמים לעִנין זה? עד שלֹא יהיוּ צריכין לאדם גדוֹל להִסמֵך לוֹ לאמנם וּלהִטפֵל בהן,
אלא יהיה עוֹשה כל צרכי עצמוֹ לעצמוֹ כִשאר כל הגדוֹלים.