1
כשֵם שהחכם נִכר בחכמתוֹ וּבדֵעוֹתיו והוּא מוּבדל בהן מִשאר העם,
כך צריך שיִהיה נִכר במעשיו:
במאכלוֹ, וּבמשקֵהוּ,
וּבִבעילתוֹ, וּבעשית צרכיו,
וּבדִבוּרוֹ, וּבהִלוּכוֹ,
וּבמלבוּשוֹ, וּבכִלכוּל דבריו,
וּבמשאוֹ וּבמתנוֹ,
ויהיוּ כל המעשים האֵלוּ נאים וּמתוּקנים ביוֹתֵר.
:כיצד? תלמיד חכמים לֹא יהֵא גרגרן,
אלא אוֹכֵל מאכל הראוּי להברוֹת גוּפוֹ,
ולֹא יֹאכל מִמנוּ אכילה גסה,
ולֹא יהֵא רוֹדֵף למלֹאת בִטנוֹ כאֵלוּ שמִתמלאין מִמאכל וּמשקה עד שתִפח כרֵסן,
ועליהם מפֹרש בקבלה:
"וזֵריתי פרש על פניכם פרש חגיכם" ,
אמרוּ חכמים:
אֵלוּ בני אדם שאוֹכלין ושוֹתין ועוֹשין כל ימיהם כחגים.
:והֵם האוֹמרים:
"אכוֹל ושתוֹ כי מחר נמוּת" ,
וזה הוּא מאכל הרשעים.
ושוּלחנוֹת אֵלוּ,
הֵם שגִנה הכתוּב ואמר:
"כי כל שוּלחנוֹת מלאוּ קיא צֹאה בלי מקוֹם" .
:אבל החכם אינוֹ אוֹכֵל אלא תבשיל אחד אוֹ שנים,
ואוֹכֵל מִמנוּ כדי חייו,
ודיוֹ. הוּא שאמר שלֹמֹה:
"צדיק אֹכֵל לשֹבע נפשוֹ" .
2
כשהחכם אוֹכֵל מעט זה הראוּי לוֹ,
לֹא יֹאכלנוּ אלא בביתוֹ על שוּלחנוֹ.
לֹא יֹאכל בחנוּת ולֹא בשוּק אלא לפי צֹרך גדוֹל,
כדי שלֹא יתגנה בִפני הבריוֹת,
ולֹא יֹאכל אֵצל עמי הארץ,
ולֹא על אוֹתן השוּלחנוֹת המלֵאים "קיא צוֹאה".
ולֹא ירבה סעוּדוֹתיו בכל מקוֹם,
ואפִלוּ עִם החכמים.
ולֹא יֹאכל בִסעוּדוֹת שיֵש בהן קִבוּץ הרבֵה.
ואין ראוּי לוֹ לאכֹל אלא בִסעוּדה של מִצוה בִלבד,
כגוֹן סעוּדת אֵרוּסין ונִשוּאין,
והוּא שיִהיה תלמיד חכמים שנשא בת תלמיד חכמים.
והצדיקים החסידים הרִאשוֹנים לֹא אכלוּ מֵעוֹלם מִסעוּדה שאינה שלהם.
3
כשהחכם שוֹתה יין אינוֹ שוֹתה אלא כדי לִשרוֹת אכילה שבמֵעיו.
וכל המִשתכֵר הרי זה חוֹטֵא וּמגוּנה וּמפסיד חכמתוֹ.
ואִם נִשתכֵר בִפני עמי הארץ הרי זה חִלֵל את השֵם.
ואסוּר לִשתוֹת בצהרים ואפִלוּ מעט אלא אִם היה בִכלל האכילה,
שהשתיה שבִכלל האכילה אינה משכרת,
ואין נִזהרין אלא מיין שלאחר המזוֹן.
4
אף על פי שאִשתוֹ של אדם מוּתרת לוֹ תמיד,
ראוּי לוֹ לתלמיד חכמים שינהיג עצמוֹ בִקדוּשה,
ולֹא יהֵא מצוּי אֵצל אִשתוֹ כתרנגוֹל,
אלא מִלילי שבת ללילי שבת,
אִם יֵש בוֹ כֹח.
וּכשהוּא מספֵר עִמה לֹא יספֵר לֹא בִתחִלת הלילה כשהוּא שבֵע וּבִטנוֹ מלֵאה,
ולֹא בסוֹף הלילה כשהוּא רעֵב,
אלא באמצע הלילה כשיִתאכֵל המזוֹן שבמֵעיו.
:ולֹא יקֵל רֹאשוֹ ביוֹתֵר,
ולֹא ינבֵל את פיו בדִברי הבאי,
ואפִלוּ בינוֹ לבינה.
הרי הוּא אוֹמֵר בקבלה:
"מגיד לאדם מה שֵחוֹ" ,
אמרוּ חכמים:
אפִלוּ שיחה קלה שבין איש לאִשתוֹ עתיד לִתֵן עליה את הדין.
:ולֹא יהיוּ שניהם לֹא שִכוֹרים ולֹא עצלנין ולֹא עצבנין,
ולֹא אחד מֵהן.
ולֹא תִהיה ישֵנה,
ולֹא יאנֹס אוֹתה והיא אינה רוֹצה,
אלא בִרצוֹן שניהם וּבשִמחתן.
יספֵר מעט וישחק עִמה מעט,
כדי שתִתישֵב נפשן,
ויבעֹל בבוּשה,
לֹא בעזוּת,
ויפרֹש מיד.
5
כל הנוֹהֵג מִנהג זה,
לֹא די לוֹ שקִדֵש נפשוֹ וטִהֵר עצמוֹ ותִקֵן דֵעוֹתיו,
אלא שאִם היוּ לוֹ בנים,
הוֹוין בנים נאים וּבישנין,
ראוּיים לחכמה ולחסידוּת.
וכל הנוֹהֵג במִנהגוֹת שאר העם ההוֹלכים בחֹשך הוֹוין לוֹ בנים כמוֹ אוֹתן העם.
6
צניעוּת גדוֹלה נוֹהגים תלמידי חכמים בעצמן:
לֹא יתבזוּ ולֹא יגלוּ רֹאשן ולֹא גוּפן.
ואפִלוּ בשעה שיִכנסוּ לבית הכִסֵא יהֵא צנוּע,
ולֹא יגלה בגדיו עד שיֵשֵב,
ולֹא יקנֵח בימין,
ויתרחֵק מִכל אדם,
ויכנֵס חדר בחדר לִפנים מִן המערה,
ונִפנה שם.
ואִם נִפנה אחוֹרי גדֵר ירחיק כדי שלֹא ישמע חבֵרוֹ קוֹלוֹ אִם נִתעטֵש.
ואִם נִפנה בבִקעה ירחיק כדי שלֹא יראה חבֵרוֹ פֵרוּעוֹ.
ולֹא ידבֵר כשהוּא נִפנה,
אפִלוּ לצֹרך גדוֹל.
וּכדרך שנוֹהֵג צניעוּת בבית הכִסֵא ביוֹם,
כך נוֹהֵג בלילה.
וּלעוֹלם ילמֵד אדם עצמוֹ להִפנוֹת שחרית וערבית בִלבד,
כדי שלֹא יתרחֵק.
7
תלמיד חכמים לֹא יהֵא צוֹעֵק וצוֹוֵח בִשעת דִבוּרוֹ כבהֵמוֹת וכחיוֹת ולֹא יגביה קוֹלוֹ ביוֹתֵר,
אלא דִבוּרוֹ בנחת עִם כל הבריוֹת.
וּכשידבֵר בנחת,
יזהֵר שלֹא יתרחֵק עד שיֵראה כדִברי גסי הרוּח.
וּמקדים לִשלוֹם כל האדם,
כדי שתהֵא רוּחן נוֹחה הימנוּ,
ודן את כל האדם לכף זכוּת,
מספֵר בשבח חבֵרוֹ ואינוֹ מספֵר בִגנוּתוֹ כלל,
אוֹהֵב שלוֹם ורוֹדֵף שלוֹם.
:אִם ראה מקוֹם שדבריו מוֹעילין ונִשמעין אוֹמֵר,
ואִם לאו שוֹתֵק.
כיצד? לֹא ירצה חבֵרוֹ בִשעת כעסוֹ,
ולֹא ישאל לוֹ על נִדרוֹ בשעה שנדר עד שתִתקרֵר דעתוֹ וינוּח,
ולֹא ינחמנוּ בשעה שמֵתוֹ מוּטל לפניו,
מִפני שהוּא בהוּל עד שיִקבֵר,
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
ולֹא יֵראה לחבֵרוֹ בִשעת קלקלתוֹ,
אלא יעלים עינוֹ מִמנוּ.
:ולֹא ישנה בדִבוּרוֹ,
ולֹא יוֹסיף ולֹא יגרע,
אלא בדִברי שלוֹם וכיוֹצֵא בהן.
כללוֹ של דבר אינוֹ מדבֵר אלא אוֹ בִגמילוּת חסדים אוֹ בדִברי חכמה וכיוֹצֵא בהן.
ולֹא יספֵר עִם אִשה בשוּק,
אפִלוּ היא אִשתוֹ אוֹ אחוֹתוֹ אוֹ בִתוֹ.
8
לֹא יֵלֵך תלמיד חכמים בקוֹמה זקוּפה וגרוֹן נטוּי,
כעין שנאמר:
"ותֵלכנה נטוּיוֹת גרוֹן וּמשקרוֹת עינים" .
ולֹא יהלֵך עקֵב בצד גוּדל בנחת כמוֹ הנשים וגסי הרוּח,
כעין שנאמר:
"הלוֹך וטפֹף תֵלכנה וּברגליהן תעכסנה" .
ולֹא ירוּץ בִרשוּת הרבים וינהג בשִגעוֹן,
ולֹא יכפֹף קוֹמתוֹ כבעלי חטֹרת אלא מִסתכֵל למטה כמי שהוּא עוֹמֵד בִתפִלה,
וּמהלֵך בשוה כאדם שהוּא טרוּד בעסקיו.
:גם במהלכוֹ של אדם נִכר אִם חכם בעל דֵעה הוּא אוֹ שוֹטה וסכל,
וכֵן אמר שלֹמֹה בחכמתוֹ:
"וגם בדרך כשסכל הֹלֵך לִבוֹ חסֵר ואמר לכֹל סכל הוּא" מוֹדיע לכֹל על עצמוֹ שהוּא סכל.
9
מלבוּש תלמיד חכמים מלבוּש נאה נקי,
ואסוּר לוֹ שיִמצֵא בבִגדוֹ כתם אוֹ שמנוּנית וכיוֹצֵא בה.
ולֹא ילבש לֹא מלבוּש מלכים,
כגוֹן בִגדי זהב וארגמן שהכֹל מִסתכלין בהם,
ולֹא מלבוּש עניים שהוּא מבזה את לוֹבשיו,
אלא בגדים בינוֹניים נאים.
:ולֹא יהֵא בשרוֹ נִראה מִתחת מדיו,
כמוֹ בִגדי הפִשתן הקלים ביוֹתֵר שעוֹשין במִצרים.
ולֹא יהיוּ בגדיו סחוּבים על הארץ כמוֹ בִגדי גסי הרוּח,
אלא עד עקֵבוֹ,
וּבית יד שלוֹ עד ראשי אצבעוֹתיו.
ולֹא ישלשֵל טליתוֹ,
מִפני שנִראה כגסוּת רוּח,
אלא בשבת בִלבד אִם אין לוֹ להחליף.
ולֹא ילבש מִנעלים מטוּלאים בבגד טלאי על גבי טלאי בימוֹת החמה,
אבל בימוֹת הגשמים מוּתר אִם היה עני.
:לֹא יֵצֵא מבוּשם לשוּק,
לֹא בִבגדים מבוּשמים ולֹא ישים בֹשם בִשערוֹ.
אבל אִם משח בשרוֹ בבֹשם כדי להעביר את הזוּהמה מוּתר.
וכֵן לֹא יֵצֵא יחידי בלילה,
אלא אִם היה לוֹ זמן קבוּע לצֵאת בוֹ לתלמוּדוֹ.
כל אֵלוּ מִפני החשד.
10
תלמיד חכמים מכלכֵל דבריו במִשפט,
אוֹכֵל ושוֹתה וזן את אנשי ביתוֹ כפי ממוֹנוֹ והצלחתוֹ,
ולֹא יטריח על עצמוֹ יתֵר מִדי.
צִוּוּ חכמים בדרכי ארץ שלֹא יֹאכל אדם בשר אלא לתֵאבוֹן,
שנאמר: "כי תאוּה נפשך לאכֹל בשר" .
די לבריא לאכלוֹ מֵערב שבת לערב שבת.
ואִם היה עשיר כדי לאכֹל בשר בכל יוֹם אוֹכֵל.
:צִוּוּ חכמים ואמרוּ:
לעוֹלם יֹאכל אדם פחוֹת מִן הראוּי לוֹ לפי ממוֹנוֹ,
וילבש כראוּי לוֹ,
ויכבֵד אִשתוֹ וּבניו יתֵר מִן הראוּי לוֹ.
11
דרך בעלי דֵעה שיִקבע לוֹ אדם מלאכה המפרנסת אוֹתוֹ תחִלה,
ואחר כך יקנה בית דירה,
ואחר כך ישא אִשה,
שנאמר: "וּמי האיש אשר נטע כרם ולֹא חִללוֹ.
.. אשר בנה בית חדש ולֹא חנכוֹ.
.. אשר אֵרש אִשה ולֹא לקחה" .
אבל הטִפשים מתחילין לִשא אִשה,
ואחר כך אִם תִמצא ידוֹ יקנה בית,
ואחר כך בסוֹף ימיו יחזֵר לבקֵש אוּמנוּת אוֹ יתפרנֵס מִן הצדקה.
וכֵן הוּא אוֹמֵר בקללוֹת:
"אִשה תארֵש.
.. בית תִבנה.
.. כרם תִטע" ,
כלוֹמר יהיוּ מעשיך הפוּכין,
כדי שלֹא תצליח דרכיך.
וּבברכה מה הוּא אוֹמֵר? "ויהי דוִד לכל דרכו משכיל ויי עִמוֹ" .
12
ואסוּר לאדם להפקיר אוֹ להקדיש כל נכסיו ויטריח על הבריוֹת.
ולֹא ימכֹר שדה ויקנה בית,
ולֹא בית ויקנה מִטלטלין אוֹ יעשה סחוֹרה בִדמי ביתוֹ.
אבל מוֹכֵר הוּא מִטלטלין וקוֹנה שדה.
כללוֹ של דבר ישים מגמתוֹ להצליח נכסיו,
לֹא להִתנאוֹת מעט לפי שעה אוֹ לֵהנוֹת מעט ויפסיד הרבֵה.
13
משאן וּמתנן של תלמידי חכמים באמת וּבאמוּנה,
אוֹמֵר על לאו לאו ועל הין הין,
מדקדֵק על עצמוֹ בחשבוֹן,
ונוֹתֵן וּמותֵר לאחֵרים כשיִקח מֵהן ולֹא ידקדֵק עליהן.
ונוֹתֵן דמי הלקח לאלתר.
ואינוֹ נעשה לֹא ערֵב ולֹא קבלן,
ולֹא יבֹא בהרשאה.
:מחיֵב עצמוֹ בדִברי מקח וּמִמכר במקוֹם שלֹא חיבה אוֹתוֹ תוֹרה,
כדי שיעמֹד בדִבוּרוֹ ולֹא ישנֵהוּ.
ואִם נִתחיבוּ לוֹ אחֵרים בדין מאריך להן וּמוֹחֵל להן,
וּמלוה וחוֹנֵן.
ולֹא יֵרֵד לתוֹך אוּמנוּת חבֵרוֹ,
ולֹא יצֵר לאדם בעוֹלם בחייו.
:כללוֹ של דבר יהיה מִן הנִרדפין,
לֹא מִן הרוֹדפין,
מִן הנעלבים ולֹא מִן העוֹלבין.
ואדם שהוּא עוֹשה כל המעשים האֵלוּ וכיוֹצֵא בהן,
עליו הכתוּב אוֹמֵר:
"ויֹאמר לי עבדי אתה ישראֵל אשר בך אתפאר" .