1
הוֹאיל והיוֹת הגוּף בריא ושלֵם מִדרכי יי הוּא,
שהרי אי אפשר שיבין אוֹ יֵדע והוּא חוֹלה צריך אדם להרחיק עצמוֹ מִדברים המאבדין את הגוּף,
וּלהנהיג עצמוֹ בִדברים המברים המחלימים,
ואֵלוּ הֵן:
:לעוֹלם לֹא יֹאכל אדם אלא כשהוּא רעֵב ולֹא ישתה אלא כשהוּא צמֵא,
ואל ישהה נקביו אפִלוּ רגע אחד,
אלא כל זמן שצריך להשתין אוֹ להסֵך את רגליו יעמֹד מיד.
2
לֹא יֹאכל אדם עד שתִתמלֵא כרֵסוֹ,
אלא יפחֹת כמוֹ רביע מִשבעתוֹ.
ולֹא ישתה מים בתוֹך המזוֹן,
אלא מעט וּמזוּג ביין,
וּכשיתחיל המזוֹן להִתאכֵל במֵעיו,
שוֹתה מה שהוּא צריך לִשתוֹת.
ולֹא ירבה לִשתוֹת מים,
אפִלוּ כשיִתאכֵל המזוֹן.
ולֹא יֹאכל עד שיִבדֹק עצמוֹ יפה יפה,
שמא יהֵא צריך לִנקביו.
:לֹא יֹאכל אדם עד שיהלֵך קֹדם אכילה עד שיתחיל גוּפוֹ לחֹם,
אוֹ יעשה מלאכה אוֹ יתיגֵע ביגע אחֵר.
כללוֹ של דבר:
יענה גוּפוֹ וייגע כל יוֹם בבֹקר עד שיתחיל גוּפוֹ לחֹם,
וישקֹט מעט עד שתִתישֵב נפשוֹ,
ואוֹכֵל. ואִם רחץ בחמין אחר שיגע הרי זה טוֹב,
ואחר כך שוֹהה מעט ואוֹכֵל.
3
לעוֹלם כשיֹאכל אדם יֵשֵב בִמקוֹמוֹ אוֹ יטה על שמֹאל,
ולֹא יהלֵך ולֹא ירכב ולֹא ייגע ולֹא יזעזֵע גוּפוֹ ולֹא יטיֵל עד שיִתאכֵל המזוֹן שבמֵעיו.
וכל המטיֵל אחר אכילתוֹ אוֹ שיגע הרי זה מֵביא על עצמוֹ חלאים רעים וקשים.
4
היוֹם והלילה ארבע ועשרים שעוֹת.
די לוֹ לאדם לישֹן שלישן,
שהוּא שמוֹנה שעוֹת.
ויהיוּ בסוֹף הלילה,
כדי שיִהיה מִתחִלת שנתוֹ עד שתעלה השמש שמוֹנה שעוֹת,
ונִמצא עוֹמֵד מִמִטתוֹ קֹדם שתעלה השמש.
5
לֹא יישן אדם לֹא על פניו ולֹא על ערפוֹ,
אלא על צִדוֹ:
בִתחִלת הלילה על צד שמֹאל,
וּבסוֹף הלילה על צד ימין.
ולֹא יישן סמוּך לאכילה,
אלא ימתין אחר אכילה כמוֹ שלֹש אוֹ ארבע שעוֹת.
ולֹא יישן ביוֹם.
6
דברים המשלשלין את בני מֵעים,
כגוֹן ענבים וּתאֵנים ותוּתים ואגסים ואבטיחים וּמעי הקִשוּאים וּמעי המלפפוֹנוֹת אוֹכֵל אדם אוֹתם בתחִלה קֹדם אכילה,
ולֹא יערבֵם עִם המזוֹן,
אלא שוֹהה מעט עד שיֵצאוּ מִבטן העליוֹן,
ואוֹכֵל מזוֹנוֹ.
וּדברים שהֵן מאמצין את בני מֵעים,
כגוֹן רִמוֹנים וּפרישין ותפוּחים וּקרוּסטמֵלין אוֹכֵל אוֹתם תֵכף לִמזוֹנוֹ,
ולֹא ירבה מֵהן.
7
כשיִרצה אדם לאכֹל בשר עוֹף וּבשר בהֵמה כאחד אוֹכֵל בתחִלה בשר העוֹף.
וכֵן ביצים וּבשר עוֹף אוֹכֵל בתחִלה ביצים.
בשר בהֵמה דקה וּבשר בהֵמה גסה אוֹכֵל בתחִלה בשר הדקה.
לעוֹלם יקדים דבר הקל וּמאחֵר הכבֵד.
8
בימוֹת החמה אוֹכֵל מאכלים הקרים,
ולֹא ירבה בִתבלין,
ואוֹכֵל את החֹמץ.
וּבימוֹת הגשמים אוֹכֵל אכלים החמין,
וּמרבה בִתבלין,
ואוֹכֵל מעט מִן החרדל וּמִן החִלתית.
ועל דרך זוֹ הוֹלֵך ועוֹשה במקוֹמוֹת הקרים וּבמקוֹמוֹת החמים,
בכל מקוֹם וּמקוֹם בראוּי לוֹ.
9
יֵש מאכלוֹת שהֵן רעים ביוֹתֵר עד מאֹד,
וראוּי לאדם שלֹא לאכלן לעוֹלם,
כגוֹן הדגים הגדוֹלים המלוּחים הישנים,
והגבינה המלֵחה הישנה,
והכמֵהין והפִטריוֹת,
והבשר המליח הישן,
ויין מִגִתוֹ,
ותבשיל ששהה עד שנדף ריחוֹ.
וכֵן כל מאכל שריחוֹ רע אוֹ מר ביוֹתֵר הרי אֵלוּ לגוּף כמוֹ סם המות.
:ויֵש מאכלוֹת שהֵן רעים,
אבל אינם כמוֹ הרִאשוֹנוֹת לרֹע.
לפיכך ראוּי לאדם שלֹא לאכֹל מֵהן אלא מעט ואחר ימים הרבֵה,
ולֹא ירגיל עצמוֹ לִהיוֹת מזוֹנוֹ מֵהם אוֹ לאכלם עִם מזוֹנוֹ תמיד,
כגוֹן דגים גדוֹלים,
וּגבינה, וחלב ששהה אחר שנחלב ארבע ועשרים שעוֹת,
וּבשר שורים גדוֹלים וּתישים גדוֹלים,
והפוֹל, והעדשים,
והספיר, ולחם שעוֹרים,
ולחם מצוֹת,
והכרוּב, והחציר,
והבצלים, והשוּמים,
והחרדל, והצנוֹן כל אֵלוּ מאכלוֹת רעים הֵן.
:אין ראוּי לאדם לאכֹל מֵאֵלוּ אלא מעט עד מאֹד,
וּבימוֹת הגשמים.
אבל שלֹא בימוֹת הגשמים לֹא יֹאכל מֵהן כלל.
והפוֹל והעדשים בִלבד,
אין ראוּי לאכלן לֹא בימוֹת החמה ולֹא בימוֹת הגשמים.
והדלוּעין, אוֹכלין מֵהן מעט בימוֹת החמה.
10
ויֵש מאכלוֹת שהֵן רעים,
ואינן כמוֹ אֵלוּ,
והֵם: עוֹף המים,
וּבני יוֹנה הקטנים,
והתמרים, ולחם קלוּי בשמן אוֹ לחם שנִלוֹש בשמן,
והסֹלת שנִפוּ אוֹתה כל צרכה עד שלֹא נִשאר בה ריח מוּרסן,
והציר, והמוּריס אין ראוּי להרבוֹת מֵאכילת אֵלוּ.
ואדם שהוּא חכם וכוֹבֵש את יצרוֹ ולֹא ימשֵך אחר תאותוֹ ולֹא יֹאכל מִכל הנִזכרים כלוּם אלא אִם נִצרך להם לִרפוּאה הרי זה גִבוֹר.
11
לעוֹלם ימנע אדם עצמוֹ מִפֵרוֹת האילנוֹת,
ולֹא ירבה מֵהן ואפִלוּ יבֵשים,
ואין צריך לוֹמר רטוּבים.
אבל קֹדם שיִתבשלוּ כל צרכן הרי הֵן לגוּף כחרבוֹת.
וכֵן החרוּבין רעים לעוֹלם.
וכל הפֵרוֹת החמוּצין רעים,
ואין אוֹכלין מֵהן אלא מעט בימוֹת החמה וּבמקוֹמוֹת החמין.
והתאֵנים והענבים והשקֵדים טוֹבים לעוֹלם,
בין רטוּבים בין יבֵשים,
ואוֹכֵל אדם מֵהן כל צרכוֹ.
אבל לֹא יתמיד אכילתן,
אף על פי שהֵן טוֹבים מִכל פרי האילנוֹת.
12
הדבש והיין רע לקטנים ויפה לזקֵנים,
וכל שכֵן בימוֹת הגשמים.
וצריך אדם לאכֹל בימוֹת החמה שני שלישי מה שהוּא אוֹכֵל בימוֹת הגשמים.
13
לעוֹלם ישתדֵל אדם שיִהיוּ מֵעיו רפים כל ימיו,
ויהיה קרוֹב לשִלשוּל מעט.
וזה כלל גדוֹל ברפוּאה,
שכל זמן שהראי נִמנע אוֹ יֵצֵא בקֹשי חלאים רבים באים.
:וּבמה ירפה אדם מֵעיו אִם נִתאמצוּ מעט? אִם היה בחוּר יֹאכל בבֹקר בבֹקר מלוּחים שלוּקים מתוּבלים בשמן וּבמוּריס וּבמלח בלֹא פת,
אוֹ ישתה מי שלק של תרדין אוֹ כרוּב בשמן וּמלח וּמוּריס.
ואִם היה זקֵן ישתה דבש מזוּג במים חמין בבֹקר,
וישהה כמוֹ ארבע שעוֹת,
ואחר כך יֹאכל סעוּדתוֹ.
יעשה כֵן יוֹם אחר יוֹם שלֹשה אוֹ ארבעה ימים אִם צריך לכך,
עד שיִרפוּ מֵעיו.
14
ועוֹד כלל אחֵר אמרוּ בִבריאת הגוּף:
כל זמן שאדם מִתעמֵל ויגֵע הרבֵה,
ואינוֹ שבֵע,
וּמֵעיו רפים אין חֹלי בא עליו וכֹחוֹ מִתחזֵק,
ואפִלוּ אכל מאכלוֹת הרעים.
15
וכל מי שהוּא יוֹשֵב לבטח ואינוֹ מִתעמֵל אוֹ מי שמשהה נקביו אוֹ מי שמֵעיו קשים,
אפִלוּ אכל מאכלוֹת טוֹבים ושמר עצמוֹ על פי הרפוּאה כל ימיו יהיוּ מכאוֹבים וכֹחוֹ תשֵש.
ואכילה גסה לגוּף כל אדם כמוֹ סם המות,
והיא עִקר לכל החלאים.
:רֹב החלאים הבאים על האדם אינן אלא אוֹ מִפני מאכלים רעים,
אוֹ מִפני שהוּא ממלֵא בִטנוֹ ואוֹכֵל אכילה גסה אפִלוּ מִמאכלים טוֹבים.
הוּא ששלֹמֹה אוֹמֵר בחכמתוֹ:
"שֹמֵר פיו וּלשוֹנוֹ שֹמֵר מִצרוֹת נפשוֹ" ,
כלוֹמר שוֹמֵר פיו מִלאכֹל מאכל רע אוֹ מִלִשבֹע,
וּלשוֹנוֹ מִלדבֵר אלא בִצרכיו.
16
דרך הרחיצה שיִכנֵס אדם למרחץ מִשִבעה ימים לשִבעה ימים.
ולֹא יכנֵס סמוּך לאכילה,
ולֹא כשהוּא רעֵב,
אלא כשיתחיל המזוֹן להִתאכֵל.
ורוֹחֵץ כל גוּפוֹ בחמין שאין הגוּף נִכוה בהן,
ורֹאשוֹ בִלבד בחמין שהגוּף נִכוה בהן,
ואחר כך ירחֹץ גוּפוֹ בפוֹשרין,
ואחר כך בפוֹשרין מִן הפוֹשרין,
עד שיִרחץ בצוֹנין.
ולֹא יעביר על רֹאשוֹ כלל לֹא פוֹשרין ולֹא צוֹנין.
ולֹא ירחֹץ בצוֹנין בימוֹת הגשמים,
ולֹא ירחץ עד שיזיע ויפרֵך כל גוּפוֹ,
ולֹא יאריך במרחץ,
אלא כשיזיע ויפרֵך גוּפוֹ ישתטֵף ויֵצֵא.
:וּבוֹדֵק עצמוֹ קֹדם שיִכנֵס למרחץ ואחר שיֵצֵא,
שמא הוּא צריך לִנקביו.
וכֵן בוֹדֵק אדם עצמוֹ תמיד קֹדם אכילה ואחר אכילה,
וקֹדם בעילה ואחר בעילה,
וקֹדם שייגע ויתעמֵל ואחר שייגע ויתעמֵל,
וקֹדם שיישן וּכשיֵעוֹר הכֹל עשרה.
17
כשיֵצֵא אדם מִן המרחץ ילבש בגדיו ויכסה רֹאשוֹ בבית החיצוֹן,
כדי שלֹא תִשלֹט בוֹ רוּח קרה,
ואפִלוּ בימוֹת החמה צריך להִזהֵר.
וישהה אחר שיֵצֵא עד שתִתישֵב נפשוֹ וינוּח גוּפוֹ ותסוּר החמימוּת,
ואחר כך יֹאכל.
ואִם ישן מעט כשיצא מִן המרחץ קֹדם אכילה הרי זה יפה עד מאֹד.
:לֹא ישתה אדם מים קרים כשיֵצֵא מִן המרחץ,
ואין צריך לוֹמר שלֹא ישתה במרחץ.
ואִם צמֵא כשיצא ואינוֹ יכוֹל לִמנֹע עצמוֹ יערֵב המים ביין אוֹ בִדבש וישתה.
ואִם סך בשמן במרחץ בימוֹת הגשמים אחר שיִשתטֵף הרי זה טוֹב.
18
לֹא ירגיל אדם עצמוֹ להקיז דם תמיד,
ולֹא יקיז דם אלא אִם יהיה צריך לוֹ ביוֹתֵר.
ולֹא יקיז לֹא בימוֹת החמה ולֹא בימוֹת הגשמים,
אלא ביוֹמי ניסן וּמעט ביוֹמי תִשרי.
וּמֵאחר חמִשים שנה לֹא יקיז כלל.
ולֹא יקיז אדם דם ויכנֵס למרחץ ביוֹם אחד,
ולֹא יקיז ויֵצֵא לדרך,
ולֹא ביוֹם שיבֹא מִן הדרך.
ויֹאכל וישתה ביוֹם הקזה פחוֹת מִמה שהוּא רגיל,
וינוּח ביוֹם ההקזה,
ולֹא יתעמֵל ולֹא יטיֵל.
19
שִכבת זרע היא כֹח הגוּף וחייו וּמאוֹר העינים.
וכל זמן שתֵצֵא ביוֹתֵר הגוּף בלה וכֹחוֹ כלה וחייו אוֹבדים.
הוּא שאמר שלֹמֹה בחכמתוֹ:
"אל תִתֵן לנשים חילך וּדרכיך למחוֹת מלכין" .
:כל השטוּף בִבעילה זִקנה קוֹפצת עליו,
וכֹחוֹ תשֵש,
ועיניו כֵהוֹת,
וריח רע נוֹדֵף מִפיו וּמִשחיוֹ,
וּשער רֹאשוֹ וגבוֹת עיניו וריסי עיניו נוֹשֵר,
וּשער זקנוֹ ושחיוֹ וּשער רגליו רבה,
ושִניו נוֹפלוֹת,
והרבֵה כאֵבים חוּץ מֵאֵלוּ באין עליו.
:אמרוּ חכמי הרוֹפאים:
אחד מֵאלף מֵת בִשאר חלאים,
והאלף מֵרֹב התשמיש.
לפיכך צריך אדם להִזהֵר בדבר זה אִם רצה לִחיוֹת בטוֹבה.
ולֹא יבעֹל אלא כשיִמצא גוּפוֹ בריא וחזק ביוֹתֵר,
והוּא מִתקשה הרבֵה שלֹא לדעתוֹ,
וּמֵסיח עצמוֹ לדבר אחֵר והקִשוּי כשהיה,
וימצא כֹבד מִמתניו וּלמטה,
וּכאִלוּ חוּטי הביצים נִמשכים,
וּבשרוֹ חם זה צריך לִבעֹל,
וּרפוּאה לוֹ שיִבעֹל.
:לֹא יבעֹל אדם והוּא שבֵע ולֹא רעֵב,
אלא אחר שיִתאכֵל המזוֹן שבמֵעיו.
ויבדֹק נקביו קֹדם בעילה ואחר בעילה.
ולֹא יבעֹל מֵעוֹמֵד,
ולֹא מיוֹשֵב,
ולֹא בבית המרחץ,
ולֹא ביוֹם שנִכנס למרחץ,
ולֹא ביוֹם הקזה,
ולֹא ביוֹם יציאה לדרך אוֹ ביאה מִן הדרך,
לֹא לִפניהם ולֹא לאחריהם.
20
כל המנהיג עצמוֹ בִדרכים אֵלוּ שהוֹרינוּ,
אני ערֵב לוֹ שאינוֹ בא לידי חֹלי כל ימיו,
עד שיזקין הרבֵה וימוּת ואינוֹ צריך לרוֹפֵא,
ושיִהיה גוּפוֹ שלֵם ועוֹמֵד על בוּריוֹ כל ימיו,
אלא אִם כֵן היה גוּפוֹ רע מִתחִלת בריתוֹ,
אוֹ אִם היה רגיל במִנהג מִן המִנהגוֹת הרעים מִתחִלת מוֹלדתוֹ,
אוֹ אִם תבֹא מכת דבר אוֹ מכת בצֹרת לעוֹלם.
21
וכל המִנהגוֹת הטוֹבים האֵלוּ שאמרנוּ אין ראוּי לִנהֹג בהן אלא הבריא.
אבל החוֹלה אוֹ מי שאחד מֵאֵבריו חוֹלה אוֹ מי שנהג מִנהג רע שנים רבוֹת יֵש לכל אחד ואחד מֵהן דרכים אחֵרים וּמִנהגוֹת כפי חליוֹ,
כמוֹ שיִתבאֵר בסִפרי הרפוּאוֹת.
ושִנוּי וסת תחִלת חֹלי.
22
כל מקוֹם שאין בוֹ רוֹפֵא אחד הבריא ואחד החוֹלה אין ראוּי לוֹ לזוּז מִכל הדרכים שאמרנוּ בפרק זה,
שכל אחד מֵהן לאחרית טוֹבה הוּא מֵביא.
23
כל עיר שאין בה עשרה דברים האֵלוּ אין תלמיד חכמים רשאי לדוּר בתוֹכה,
ואֵלוּ הֵן:
רוֹפֵא, ואוּמן,
וּבית המרחץ,
וּבית הכִסֵא,
וּמים מצוּיין,
כגוֹן נהר אוֹ מעין,
וּבית הכנסת,
וּמלמֵד תינוֹקוֹת,
ולבלר, וגבאי צדקה,
וּבית דין מכין וחוֹבשין.