1
חוֹלי הגוּף טוֹעמין המר מתוֹק והמתוֹק מר.
ויֵש מִן החוֹלים מי שמִתאוּה ותאֵב למאכלוֹת שאינן ראוּיין לאכילה,
כגוֹן העפר והפחם,
ושונֵא המאכלוֹת הטוֹבים,
כגוֹן הפת והבשר הכֹל לפי רֹב החֹלי.
כך בני אדם שנפשוֹתיהם חוֹלוֹת מאוּים ואוֹהבים הדֵעוֹת הרעוֹת,
ושוֹנאים הדרך הטוֹבה וּמִתעצלים ללכת בה,
והיא כבֵדה עליהן לִמאֹד לפי חלים.
וכֵן ישעיהוּ אוֹמֵר באנשים הללוּ:
"הוֹי האֹמרים לרע טוֹב ולטוֹב רע,
שמים חֹשך לאוֹר ואוֹר לחֹשך,
שמים מר למתוֹק וּמתוֹק למר" .
ועליהם נאמר:
"העֹזבים ארחוֹת יֹשר ללכת בדרכי חֹשך" .
:וּמה היא תקנת חוֹלי נפשוֹת? יֵלכוּ אֵצל החכמים,
שהֵם רוֹפאי הנפשוֹת,
וירפאוּ חלים בדֵעוֹת שמלמדין אוֹתם עד שיחזירוּם לדרך הטוֹבה.
והמכירים בדֵעוֹת הרעוֹת שלהם ואינם הוֹלכים אֵצל החכמים לרפֵא אוֹתם עליהם אמר שלֹמֹה:
"וּמוּסר אוילים בזוּ" .
2
וכיצד היא רִפאוּתם? מי שהוּא בעל חֵמה אוֹמרין לוֹ להנהיג עצמוֹ שאִם הוּכה וקוּלל לֹא ירגיש כלל,
ויֵלֵך בדרך זוֹ זמן מרוּבה עד שתֵעקֵר החֵמה מִלִבוֹ.
ואִם היה גבה לֵב ינהיג עצמוֹ בבִזיוֹן הרבֵה,
ויֵשֵב למטה מִן הכֹל,
וילבש בלוֹיי סחבוֹת המבזין את לוֹבשיהן,
וכיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ,
עד שיֵעקֵר גֹבה הלֵב מִמנוּ ויחזֹר לדרך האמצעית,
שהיא הדרך הטוֹבה,
ולִכשיחזֹר לדרך האמצעית יֵלֵך בה כל ימיו.
:ועל קו זה יעשה בִשאר כל הדֵעוֹת:
אִם היה רחוֹק לקצה האחד ירחיק עצמוֹ לקצה השֵני,
וינהֹג בוֹ זמן מרוּבה עד שיחזֹר לדרך הטוֹבה,
והיא מִדה בינוֹנית שבכל דֵעה ודֵעה.
3
ויֵש דֵעוֹת שאסוּר לוֹ לאדם לִנהֹג בהן בבינוֹנית,
אלא יתרחֵק עד הקצה האחֵר,
והוּא גֹבה הלֵב,
שאין הדרך הטוֹבה שיִהיה האדם ענו בִלבד,
אלא שיִהיה שפל רוּח ותִהיה רוּחוֹ נמוּכה לִמאֹד.
וּלפיכך נאמר במֹשה רבֵנוּ:
"ענו מאֹד" ,
ולֹא נאמר 'ענו' בִלבד.
וּלפיכך צִוּוּ חכמים:
מאֹד מאֹד הוי שפל רוּח.
ועוֹד אמרוּ,
שכל המגביה לִבוֹ כפר בעִקר,
שנאמר: "ורם לבבך ושכחת את יי אלֹהיך" .
ועוֹד אמרוּ:
בשמתא דאית ביה גסוּת הרוּח,
ואפִלוּ מִקצתה.
:וכֵן הכעס דֵעה רעה היא עד לִמאֹד,
וראוּי לאדם שיִתרחֵק מִמנה עד הקצה האחֵר וילמֵד עצמוֹ שלֹא יכעֹס ואפִלוּ על דבר שראוּי לִכעֹס עליו.
וכֵן אִם רצה להטיל אימה על בניו וּבני ביתוֹ אוֹ על הצִבוּר אִם היה פרנס,
ורצה לִכעֹס עליהם כדי שיחזרוּ למוּטב יראה עצמוֹ בִפניהם שהוּא כוֹעֵס כדי ליסרם,
ותִהיה דעתוֹ מיוּשבת בינוֹ לבין עצמוֹ,
כאדם שהוּא מדמה איש בִשעת כעסוֹ,
והוּא אינוֹ כוֹעֵס.
:אמרוּ חכמים הרִאשוֹנים:
כל הכוֹעֵס כאִלוּ עוֹבֵד עבוֹדה זרה,
ואמרוּ שכל הכוֹעֵס,
אִם חכם הוּא חכמתוֹ מִסתלקת מִמנוּ,
ואִם נביא הוּא נבוּאתוֹ מִסתלקת מִמנוּ.
וּבעלי כעס אין חייהם חיים.
לפיכך צִוּוּ להִתרחֵק מִן הכעס עד שינהיג עצמוֹ שלֹא ירגיש אפִלוּ לִדברים המכעיסין,
וזוֹ היא הדרך הטוֹבה.
ודרך הצדיקים:
הֵן עלוּבין ואינן עוֹלבין,
שוֹמעין חרפתן ואינן משיבין,
עוֹשין מֵאהבה וּשמֵחים ביִסוּרים,
עליהם הכתוּב אוֹמֵר:
"ואֹהביו כצֵאת השמש בִגבוּרתוֹ" .
4
לעוֹלם ירבה אדם בִשתיקה,
ולֹא ידבֵר אלא אוֹ בִדבר חכמה אוֹ בִדברים שצריך להן לחיי גוּפוֹ.
אמרוּ על רב,
תלמיד רבֵנוּ הקדוֹש,
שלֹא שח שיחה בטֵלה כל ימיו,
וזוֹ היא שיחת רֹב כל אדם.
ואפִלוּ בצרכי הגוּף לֹא ירבה אדם דברים.
ועל זה צִוּוּ חכמים ואמרוּ:
כל המרבה דברים מֵביא חֵטא,
ואמרוּ: לֹא מצאתי לגוּף טוֹב אלא שתיקה.
:וכֵן בדִברי תוֹרה וּבדִברי חכמה,
יהיוּ דִברי החכם מעטים ועִניניהם מרוּבים,
והוּא שצִוּוּ חכמים ואמרוּ:
לעוֹלם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.
אבל אִם היוּ הדברים מרוּבים והעִנין מוּעט הרי זוֹ סִכלוּת,
ועל זה נאמר:
"כי בא החלוֹם ברֹב עִנין וקוֹל כסיל ברֹב דברים" .
5
סיג לחכמה שתיקה.
לפיכך לֹא ימהֵר להשיב,
ולֹא ירבה לדבֵר,
וילמֵד לתלמידים בשוּבה ונחת,
בלֹא צעקה,
בלֹא אריכוּת לשוֹן.
הוּא ששלֹמֹה אוֹמֵר:
"דִברי חכמים בנחת נִשמעים" .
6
אסוּר לאדם להנהיג עצמוֹ בדִברי חלקוֹת וּפִתוּי,
ולֹא תִהיה אחת בפה ואחת בלֵב,
אלא תוֹכוֹ כברוֹ,
והעִנין שבלֵב הוּא הדבר שבפה.
ואסוּר לִגנֹב דעת הבריוֹת,
אפִלוּ דעת הגוֹי.
:כיצד? לֹא ימכֹר לגוֹי בשר נבֵלה בִכלל שחוּטה,
ולֹא מִנעל של מֵתה בִמקוֹם מִנעל של שחוּטה.
ולֹא יסרֵב בחבֵרוֹ שיֹאכל אצלוֹ והוּא יוֹדֵע שאינוֹ אוֹכֵל,
וירבה לוֹ בתִקרֹבת והוּא יוֹדֵע שאינוֹ מקבֵל,
יפתח לוֹ חביוֹת שהוּא צריך לִפתֹח אוֹתן למכרן כדי לפתוֹתוֹ שבִשביל כבוֹדוֹ פתח,
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
אפִלוּ מִלה אחת של פִתוּי ושל גנֵבת הדעת אסוּרה,
אלא שפת אמת ורוּח נכוֹן ולֵב טהוֹר מִכל עמל והוּוֹת.
7
לֹא יהיה אדם בעל שחוֹק והתל,
ולֹא עצֵב ואוֹנֵן,
אלא שמֵח.
כך אמרוּ חכמים:
שחוֹק וקלוּת רֹאש מרגילין לערוה.
וצִוּוּ שלֹא יהֵא אדם פרוּץ בִשחוֹק,
ולֹא עצֵב וּמִתאבֵל,
אלא מקבֵל את כל האדם בסֵבר פנים יפוֹת.
:וכֵן לֹא יהיה בעל נפש רחבה נִבהל להוֹן,
ולֹא עצֵל וּבטֵל מִמלאכה,
אלא בעל עין טוֹבה,
מעט עֵסק ועוֹסֵק בתוֹרה,
ואוֹתוֹ המעט שהוּא חלקוֹ ישמח בוֹ.
ולֹא יהיה לֹא בעל קטטה,
ולֹא בעל קִנאה,
ולֹא בעל תאוה,
ולֹא רוֹדֵף אחר הכבוֹד.
כך אמרוּ חכמים:
הקִנאה והתאוה והכבוֹד מוֹציאין את האדם מִן העוֹלם.
כללוֹ של דבר:
יֵלֵך במִדה הבינוֹנית שבכל דֵעה ודֵעה,
עד שיִהיוּ כל דֵעוֹתיו מכוּוּנוֹת באמצעית.
והוּא ששלֹמֹה אוֹמֵר:
"וכל דרכיך יכֹנוּ" .