הִלכוֹת דֵעוֹת:
יֵש בִכללן אחת עשרֵה מִצווֹת,
חמֵש מִצווֹת עשֵה ושֵש מִצווֹת לֹא תעשה,
וזה הוּא פרטן:
:א) להִדמוֹת בִדרכיו.
ב) להִדבֵק ביוֹדעיו.
ג) לאהֹב את רֵעים.
ד) לאהֹב את הגֵרים.
ה) שלֹא לִשנֹא אחים.
ו) להוֹכיח.
ז) שלֹא להלבין פנים.
ח) שלֹא לענוֹת אמֵללים.
ט) שלֹא להלֹך רכיל.
י) שלֹא לִנקֹם.
יא) שלֹא לִנטֹר.
:וּבֵאוּר כל המִצווֹת האֵלוּ בִפרקים אֵלוּ.
1
דֵעוֹת הרבֵה יֵש לכל אחד ואחד מִבני אדם,
וזוֹ משוּנה מִזוֹ וּרחוֹקה מִמנה ביוֹתֵר:
יֵש אדם שהוּא בעל חֵמה כוֹעֵס תמיד; ויֵש אדם שדעתוֹ מיוּשבת עליו ואינוֹ כוֹעֵס כלל,
ואִם כעס,
יכעֹס כעס מעט בכמה שנים.
ויֵש אדם שהוּא גבה לֵב ביוֹתֵר,
ויֵש שהוּא שפל רוּח עד מאֹד.
ויֵש שהוּא בעל תאוה,
לֹא תִשבע נפשוֹ מֵהלֹך בתאותה; ויֵש שהוּא טהוֹר גוּף ביוֹתֵר,
לֹא יתאוּה אפִלוּ לִדברים מעטים שהגוּף צריך להם.
ויֵש בעל נפש רחבה,
שלֹא תִשבע נפשוֹ מִכל ממוֹן העוֹלם,
כעִנין שנאמר:
"אֹהֵב כסף לֹא ישבע כסף" ; ויֵש מקצֵר,
שדיוֹ אפִלוּ דבר מעט שלֹא יספֵק לוֹ,
ולֹא ירדֹף להשיג כל צרכוֹ.
:ויֵש שהוּא מסגֵף עצמוֹ ברעב,
וקוֹבֵץ על ידוֹ,
ואינוֹ אוֹכֵל פרוּטה מִשלוֹ אלא בצער גדוֹל; ויֵש שהוּא מאבֵד כל ממוֹנוֹ בידוֹ לדעתוֹ.
ועל דרכים אֵלוּ שאר כל הדֵעוֹת,
כגוֹן מהוֹלֵל ואוֹנֵן,
וכילי ושוֹע,
ואכזרי ורחמן,
ורך לֵבב ואמיץ לֵב,
וכל כיוֹצֵא בהן.
2
ויֵש בין כל דֵעה ודֵעה הרחוֹקה מִמנה בקצה האחֵר דֵעוֹת בינוֹניוֹת,
זוֹ רחוֹקה מִזוֹ.
וכל הדֵעוֹת יֵש מֵהן דֵעוֹת שהֵן לאדם מִתחִלת בריתוֹ לפי טבע גוּפוֹ,
ויֵש מֵהן דֵעוֹת שטִבעוֹ של אדם זה מכוּוּן ועתיד לקבֵל אוֹתם בִמהֵרה יתֵר מִשאר הדֵעוֹת,
ויֵש מֵהן שאינן לאדם מִתחִלת בריתוֹ,
אלא למד אוֹתם מֵאחֵרים,
אוֹ שנִפנה להן מֵעצמוֹ לפי מחשבה שעלתה בלִבוֹ,
אוֹ ששמע שזוֹ הדֵעה טוֹבה לוֹ וּבה ראוּי לילֵך,
והִנהיג עצמוֹ בה עד שנִקבעה.
3
שני קצווֹת הרחוֹקוֹת זוֹ מִזוֹ שבכל דֵעה ודֵעה אינן דרך טוֹבה,
ואין ראוּי לוֹ לאדם ללכת בהן ולֹא ללמדן לעצמוֹ.
ואִם מצא טִבעוֹ נוֹטה לאחת מֵהן אוֹ מוּכן לאחת מֵהן,
אוֹ שכבר לוּמד אחת מֵהן ונהג בה יחזיר עצמוֹ למוּטב ויֵלֵך בדרך הטוֹבים,
והיא הדרך הישרה.
4
הדרך הישרה היא מִדה בינוֹנית שבכל דֵעה ודֵעה מִכל דֵעוֹת שיֵש לאדם,
והיא הדֵעה שהיא רחוֹקה מִשני הקצווֹת רִחוּק שוה,
ואינה קרוֹבה לֹא לזוֹ ולֹא לזוֹ.
וּלפיכך צִוּוּ חכמים הרִאשוֹנים שיהֵא אדם שם דֵעוֹתיו תמיד וּמשעֵר אוֹתם וּמכוֵּן אוֹתם בדרך האמצעית,
כדי שיהֵא שלֵם.
:כיצד? לֹא יהיה בעל חֵמה נוֹח לִכעֹס,
ולֹא כמֵת שאינוֹ מרגיש,
אלא בינוֹני:
לֹא יכעֹס אלא על דבר גדוֹל שראוּי לִכעֹס עליו,
כדי שלֹא יֵעשה כיוֹצֵא בוֹ פעם אחרת.
:וכֵן לֹא יתאוּה אלא לִדברים שהגוּף צריך להם ואי אפשר לִחיוֹת בזוּלתן,
כעִנין שנאמר:
"צדיק אֹכֵל לשֹבע נפשוֹ" .
וכֵן לֹא יהיה עמֵל בעִסקוֹ אלא להשיג דבר שצריך לוֹ לחיי שעה,
כעִנין שנאמר:
"טוֹב מעט לצדיק" .
ולֹא יקבֹץ ידוֹ ביוֹתֵר,
ולֹא יפזֵר כל ממוֹנוֹ,
אלא נוֹתֵן צדקה כפי מִסת ידוֹ,
וּמלוה כראוּי למי שצריך.
ולֹא יהֵא מהוֹלֵל ושוֹחֵק,
ולֹא עצֵב ואוֹנֵן,
אלא שמֵח כל ימיו בנחת,
בסֵבר פנים יפוֹת.
וכֵן שאר דֵעוֹתיו.
ודרך זוֹ היא דרך החכמים.
:כל אדם שדֵעוֹתיו כוּלם דֵעוֹת בינוֹניוֹת ממוּצעוֹת נִקרא חכם.
5
וּמי שהוּא מדקדֵק על עצמוֹ ביוֹתֵר ויתרחֵק מִדֵעה בינוֹנית מעט לצד זה אוֹ לצד זה נִקרא חסיד.
:כיצד? מי שיִתרחֵק מִגֹבה הלֵב עד הקצה האחרוֹן ויהיה שפל רוּח ביוֹתֵר נִקרא חסיד,
וזוֹ היא מִדת חסידוּת.
ואִם נִתרחֵק עד האמצע בִלבד,
ויהיה ענו נִקרא חכם,
וזוֹ היא מִדת חכמה.
ועל דרך זוֹ שאר כל הדֵעוֹת.
וחסידים הרִאשוֹנים היוּ מטין דֵעוֹת שלהם מִדרך האמצעית כנגד שתי הקצווֹת:
יֵש דֵעה שמטין אוֹתה כנגד הקצה האחרוֹן,
ויֵש דֵעה שמטין אוֹתה כנגד הקצה הרִאשוֹן,
וזה הוּא לִפנים מִשוּרת הדין.
:וּמצוּוּים אנוּ ללכת בִדרכים אֵלוּ הבינוֹניים,
והֵם הדרכים הטוֹבים והישרים,
שנאמר: "והלכת בִדרכיו" .
6
כך למדוּ בפֵרוּש מִצוה זוֹ:
מה הוּא נִקרא חנוּן אף אתה היֵה חנוּן,
מה הוּא נִקרא רחוּם אף אתה היֵה רחוּם,
מה הוּא נִקרא קדוֹש אף אתה היֵה קדוֹש.
:ועל דרך זוֹ קראוּ הנביאים לאֵל בכל אוֹתן הכִנוּיים:
ארך אפים,
ורב חסד,
צדיק, וישר,
תמים, גִבוֹר,
וחזק, וכיוֹצֵא בהן,
להוֹדיע שאֵלוּ דרכים טוֹבים וישרים הֵם,
וחיב אדם להנהיג עצמוֹ בהן וּלהִדמוֹת כפי כֹחוֹ.
7
וכיצד ירגיל אדם עצמוֹ בדֵעוֹת אֵלוּ עד שיִקבעוּ בוֹ? יעשה וישנה וישלֵש במעשים שעוֹשה על פי הדֵעוֹת האמצעיוֹת,
ויחזֹר בהן תמיד,
עד שיִהיוּ מעשיהן קלים עליו ולֹא יהיה בהם טֹרח,
ויקבעוּ הדֵעוֹת בנפשוֹ.
:וּלפי שהשֵמוֹת האֵלוּ שנִקרא בהן היוֹצֵר הֵן הדרך הבינוֹנית שאנוּ חיבין ללכת בה,
נִקרֵאת דרך זוֹ דרך יי,
והיא שלִמדה אברהם אבינוּ לבניו,
שנאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוּה את בניו ואת ביתוֹ אחריו ושמרוּ דרך יי לעשוֹת צדקה וּמִשפט" .
:וההוֹלֵך בדרך זוֹ מֵביא טוֹבה וּברכה לעצמוֹ,
שנאמר: "למען הביא יי על אברהם אֵת אשר דִבר עליו" .