Chapter 6 | פרק ו

1

שוֹמֵר חִנם שאמר:

'הרי אני משלֵם ואיני נִשבע':

אִם היה הפִקדוֹן דבר שכל מינוֹ שוה וּמצוּי בשוּק לִקנוֹת כמוֹתוֹ,

כגוֹן פֵרוֹת אוֹ יריעוֹת של צמר אוֹ של פִשתן השווֹת בכל עִנינם,

אוֹ קוֹרוֹת המצוּיוֹת,

וכל כיוֹצֵא בהן הרי זה משלֵם ואינוֹ נִשבע.

:אבל אִם היה הפִקדוֹן בהֵמה אוֹ בגד מצוּיר אוֹ כלי מתוּקן אוֹ דבר שאינוֹ מוֹצֵא לִקנוֹת כמוֹתוֹ בשוה חוֹששין שמא עיניו נתן בוֹ,

וּמשביעין אוֹתוֹ בתקנת חכמים שבוּעה בִנקיטת חֵפץ שאינוֹ בִרשוּתוֹ,

ואחר כך משלֵם.

:והוּא הדין לִשאר השוֹמרים,

כגוֹן השוֹאֵל שאמר:

'מֵתה' אוֹ 'נִגנבה',

ושוֹמֵר שכר והשוֹכֵר שאמר:

'נִגנבה' אוֹ 'אבדה',

אף על פי שהֵן חיבין לשלֵם משביעין אוֹתן שבוּעה שאינה בִרשוּתן,

ואחר כך משלמין דמי הבהֵמה אוֹ החֵפץ שאנוּ חוֹששין לוֹ שמא עיניו נתן בה.

ואִם אמרוּ הבעלים:

'יתֵר על זה היה שוה' כוֹלֵל בִשבוּעתוֹ שאינוֹ שוה אלא כך וכך.

:נִמצא כל שוֹמֵר שנִשבע שבוּעת השוֹמרין כוֹלֵל בִשבוּעתוֹ שלֹשה דברים:

ששמר כדרך השוֹמרין,

ושאֵרעוֹ כך וכך והרי אינוֹ בִרשוּתוֹ,

ושלֹא שלח בוֹ יד קֹדם שאֵרעוֹ המאֹרע הפוֹטֵר אוֹתוֹ.

ואִם רצה לשלֵם נִשבע שאינוֹ בִרשוּתוֹ,

וכוֹלֵל בִשבוּעתוֹ שכך וכך היה שוה.

2

יֵש לשוֹמֵר להתנוֹת שאינוֹ שוֹמֵר כדרך השוֹמרין,

אלא 'מעוֹת אֵלוּ שתפקיד אצלי בזוית ביתי אני מניח אוֹתן' וכיוֹצֵא בזה.

טען השוֹמֵר ש'תנאי היה בינינוּ',

וּבעל הפִקדוֹן אוֹמֵר:

'לֹא היה שם תנאי',

אף על פי שהִפקיד אצלוֹ בעֵדים,

מִתוֹך שיכוֹל לוֹמר:

'שמרתי כדרך השוֹמרין ונאנסתי' נאמן שהיה ביניהן תנאי.

לפיכך ישבע שלֹא שלח בוֹ יד,

ושאינוֹ בִרשוּתוֹ,

ושהיה ביניהן תנאי.

3

שוֹמֵר חִנם שהֵביא ראיה שלֹא פשע פטוּר מִשבוּעה,

ואין אוֹמרין:

שמא שלח בוֹ יד קֹדם שאבד.

וּבעל הפִקדוֹן שהֵביא ראיה שפשע השוֹמֵר משלֵם.

ואִם טען ואמר:

'תנאי היה בינינוּ' אינוֹ נאמן,

שהרי יֵש עֵדים שפשע.

4

המפקיד אֵצל חבֵרוֹ בעֵדים,

וּבאוּ עֵדים ואמרוּ ש'זה החֵפץ בפנינוּ הִפקידוֹ אצלוֹ' אין השוֹמֵר יכוֹל לִטעֹן ולוֹמר:

'חזרתי וּלקחתיו מִמנוּ' אוֹ 'נתנוֹ לי במתנה'.

לפיכך, אִם מֵת השוֹמֵר מוֹציאין הפִקדוֹן עצמוֹ מִן היתוֹמים בלֹא שבוּעה.

:ולֹא עוֹד,

אלא מי שבא ואמר:

'כך וכך הִפקדתי אֵצל אביכם' ונתן סימנין מוּבהקין,

ונִמצא הפִקדוֹן כמוֹ שאמר,

והיה הדין יוֹדֵע שלֹא היה המֵת אמוּד שזה הפִקדוֹן שלוֹ יֵש לדין הזה לִתֵן הפִקדוֹן לזה שנתן סימניו; והוּא שלֹא יהיה המפקיד רגיל להִכנֵס לזה שמֵת.

אבל אִם היה רגיל אצלוֹ שמא של אחֵר הוּא,

והִכיר סימנין שלוֹ.

:באוּ עֵדים והֵעידוּ לדין שאין זה אמוּד אין מוֹציאין מִן היתוֹמים בעֵדוּתן,

שאין זוֹ ראיה ברוּרה,

ואוּמדן דעתם אינוֹ אֹמד דעתוֹ,

ואין לדין אלא מה שדעתוֹ סוֹמכת עליו,

כמוֹ שאבאֵר בהִלכוֹת סנהדרין.

:מעשה באחד שהִפקיד שוּמשמין אֵצל חבֵרוֹ בעֵדים וּבא לתבעוֹ,

ואמר לוֹ:

'החזרתים לך',

ואמר לוֹ המפקיד:

'והלֹא כך וכך היא מִדתם,

והרי הֵן מוּנחין אצלך בחבית',

אמר לוֹ:

'שלך החזרתי לך,

ואֵלוּ אחֵרים הֵן',

ואמרוּ חכמים:

אין מוֹציאין מידוֹ,

שמא אֵלוּ שוּמשמין של שוֹמֵר הֵן,

אלא ישבע השוֹמֵר בִנקיטת חֵפץ שהחזיר,

כמוֹ שבֵארנוּ.

5

בעל הפִקדוֹן שתבע פִקדוֹנוֹ,

ונתן לוֹ השוֹמֵר,

ואמר המפקיד:

'אין זה פִקדוֹני,

אלא אחֵר הוּא' אוֹ 'שלֵם היה,

ואתה שברתוֹ' אוֹ 'חדש היה,

ואתה נִשתמשת בוֹ',

'מֵאה סאין הִפקדתי אצלך,

ואין אֵלוּ אלא חמִשים',

וּבעל הבית אוֹמֵר:

'זה הוּא שהִפקדת בעצמוֹ,

וּמה שנתתה אתה נוֹטֵל' הרי השוֹמֵר נִשבע הסֵת כִשאר כל הנִתבעין.

:שאין כל שוֹמֵר נִשבע שבוּעת השוֹמרין האמוּרה בתוֹרה,

אלא בִזמן שמוֹדה בעצמוֹ של פִקדוֹן כמוֹ שהמפקיד אוֹמֵר,

וטוֹעֵן שנִגנב אוֹ מֵת אוֹ נִשבה; כללוֹ של דבר:

טוֹעֵן לִפטֹר עצמוֹ מִן התשלוּמין.

:אבל אִם אמר:

'זה הוּא שהִשאלתני' אוֹ 'שהִשכרת לי' אוֹ 'שנטלתי שכר על שמירתוֹ',

והבעלין אוֹמרין:

'אינוֹ זה אלא אחֵר' אוֹ 'נִשתנה מִכמוֹת שהיה' השוֹמֵר נִשבע הסֵת,

אוֹ שבוּעת התוֹרה אִם הוֹדה במִקצת.

:כיצד? 'מֵאה סאה הִפקדתי אצלך',

והשוֹמֵר אוֹמֵר:

'לֹא הִפקדת אצלי אלא חמִשים' נִשבע שבוּעת התוֹרה מִפני שהוֹדה במִקצת,

לֹא מִשוּם שבוּעת השוֹמרין.

'מֵאה כוֹר של חִטין הִפקדתי אצלך',

'לֹא הִפקדת אצלי אלא מֵאה כוֹר של שעוֹרין' נִשבע הסֵת כִשאר כל הנִשבעין בטענה כזוֹ.