1
כל הברכוֹת כוּלן פוֹתֵח בהן ב'ברוּך' וחוֹתֵם בהן ב'ברוּך',
חוּץ מִברכה אחרוֹנה של קרית שמע,
וּברכה הסמוּכה לחברתה,
וּבִרכת הפֵרוֹת והדוֹמה לה,
וּבִרכת עשית המִצווֹת,
ואֵלוּ הברכוֹת שאמרנוּ שהֵן דרך שבח והוֹדיה,
שיֵש מֵהן שהוּא פוֹתֵח ב'ברוּך' ואינוֹ חוֹתֵם ויֵש מֵהן שהוּא חוֹתֵם ב'ברוּך' ואינוֹ פוֹתֵח; אלא מעט מִבִרכת המִצווֹת,
כגוֹן בִרכת סֵפר תוֹרה,
וּכגוֹן רוֹאה קִברי ישראֵל מֵאֵלוּ שהֵן דרך שבח והוֹדיה.
אבל שאר בִרכת המִצווֹת כוּלן פוֹתֵח בהן ב'ברוּך' ואינוֹ חוֹתֵם.
2
יֵש מִצות עשֵה שאדם חיב להִשתדֵל ולִרדֹף עד שיעשה אוֹתה,
כגוֹן תפִלין וסוּכה ולוּלב ושוֹפר,
ואֵלוּ הֵן הנִקראין חוֹבה,
לפי שאדם חיב על כל פנים לעשוֹתן.
ויֵש מִצווֹת שאינן חוֹבה,
אלא דוֹמין לִרשוּת,
כגוֹן מזוּזה וּמעקה,
שאין אדם חיב לִשכֹן בבית החיב בִמזוּזה כדי שיעשה מזוּזה,
אלא אִם רצה לִשכֹן כל ימיו באֹהל אוֹ בִספינה יֵשֵב.
וכֵן אינוֹ חיב לִבנוֹת בית כדי לעשוֹת מעקה.
וכל מִצות עשֵה שבין אדם להקדוֹש ברוּך הוּא,
בין מִצוה שהיא חוֹבה בין מִצוה שאינה חוֹבה מברֵך עליה קֹדם לעשיתה.
3
וכֵן כל המִצווֹת שהֵן מִדִברי סוֹפרים,
בין מִצווֹת שהֵן חוֹבה מִדִבריהם כגוֹן מִקרא מגִלה והדלקת נֵר שבת והדלקת נֵר חנוּכה,
בין מִצווֹת שאינן חוֹבה כגוֹן עֵרוּב וּנטילת ידים מברֵך על הכֹל קֹדם לעשיתן:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לעשוֹת'.
והיכן צִוּנוּ? בתוֹרה,
שכתוּב בה:
"אשר יֹאמרוּ לך תעשה" .
נִמצא עִנין הדברים והסֵען כך הוּא:
אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו,
שצִוּה בהן לִשמֹע מֵאֵלוּ שצִוּוּ לִקרֹאת את המגִלה אוֹ להדליק נֵר של חנוּכה,
וכֵן שאר כל המִצווֹת שמִדִברי סוֹפרים.
4
ולמה אין מברכין על נטילת ידים באחרוֹנה? מִפני שלֹא חיבוּ בדבר זה אלא מִפני הסכנה,
וּדברים שהֵן מִשוּם סכנה אין מברכין על עשיתן.
הא למה זה דוֹמה? למי שסִנֵן את המים ואחר כך שתה בלילה,
מִפני סכנת עלוּקה,
שאינוֹ מברֵך:
'וצִוּנוּ לסנֵן את המים'.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
5
העוֹשה מִצוה ולֹא בֵרֵך:
אִם מִצוה שעדין עשיתה קימת מברֵך אחר עשיה; ואִם דבר שעבר הוּא אינוֹ מברֵך.
כיצד? הרי שנִתעטֵף בציצית אוֹ שלבש תפִלין אוֹ שישב בסוּכה ולֹא בֵרֵך תחִלה חוֹזֵר וּמברֵך אחר שנִתעטֵף:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להִתעטֵף בציצית',
וכֵן מברֵך אחר שלבש:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ להניח תפִלין',
ואחר שישב:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לישֵב בסוּכה',
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
6
אבל אִם שחט בלֹא ברכה אינוֹ חוֹזֵר אחר שחיטה וּמברֵך:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על השחיטה'.
וכֵן אִם כִסה הדם בלֹא ברכה אוֹ הִפריש תרוּמה וּמעשרוֹת אוֹ שטבל ולֹא בֵרֵך אינוֹ חוֹזֵר וּמברֵך אחר עשיה.
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
7
אין לך מִצוה שמברכין עליה אחר עשיתה לעוֹלם אלא טבילת הגֵר,
שאינוֹ יכוֹל לוֹמר:
'אשר קִדשנוּ וצִוּנוּ',
שעדין לֹא נִתקדֵש ולֹא נִצטוּה עד שיִטבֹל.
לפיכך, אחר שיִטבֹל מברֵך:
'על הטבילה',
מִפני שהיה דחוּי מֵעִקרוֹ,
ולֹא היה ראוּי לִברכה.
8
כל מִצוה שעשיתה היא גמר חיוּבה מברֵך עליה בִשעת עשיה.
וכל מִצוה שיֵש אחר עשיתה צִוּוּי אחֵר אינוֹ מברֵך אלא בשעה שעוֹשה הצִוּוּי האחרוֹן.
כיצד? העוֹשה סוּכה אוֹ לוּלב אוֹ שוֹפר אוֹ ציצית אוֹ תפִלין אוֹ מזוּזה אינוֹ מברֵך בִשעת עשיה:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לעשוֹת סוּכה' אוֹ 'לִכתֹב תפִלין',
מִפני שיֵש אחר עשיתן צִוּוּי אחֵר.
ואימתי מברֵך? בשעה שיֵשֵב בסוּכה אוֹ כשינענֵע הלוּלב אוֹ כשיִשמע קוֹל השוֹפר אוֹ כשיִתעטֵף בציצית וּבִשעת לבישת תפִלין וּבִשעת קביעת מזוּזה.
אבל אִם עשה מעקה מברֵך בִשעת עשיה:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לעשוֹת מעקה'.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
כל מִצוה שהיא מִזמן לִזמן,
כגוֹן שוֹפר וסוּכה ולוּלב וּמִקרא מגִלה ונֵר חנוּכה,
וכֵן כל מִצוה שהיא קִנין לוֹ,
כגוֹן ציצית וּתפִלין וּמזוּזה וּמעקה,
וכֵן מִצוה שאינה תדירה ואינה מצוּיה בכל עֵת,
שהרי היא דוֹמה למִצוה שהיא מִזמן לִזמן,
כגוֹן מילת בנוֹ וּפִדיוֹן בנוֹ מברֵך עליה בִשעת עשיה 'שהחינוּ וקימנוּ'.
ואִם לֹא בֵרֵך על סוּכה ולוּלב וכיוֹצֵא בהן 'שהחינוּ' בִשעת עשיה מברֵך עליהן 'שהחינוּ' בשעה שיֵצֵא ידי חוֹבתוֹ בהן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
10
אחד העוֹשה מִצוה לעצמוֹ ואחד העוֹשה אוֹתה לאחֵרים,
מברֵך קֹדם עשיתה:
'אשר קִדשנוּ וצִוּנוּ לעשוֹת'.
אבל אינוֹ מברֵך 'שהחינוּ' אלא על מִצוה שעשה לעצמוֹ.
היוּ לפניו מִצווֹת הרבֵה אינוֹ מברֵך:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על המִצווֹת',
אלא מברֵך על כל אחת ואחת בִפני עצמה.
11
כל העוֹשה מִצוה,
בין שהיתה חוֹבה עליו בין שאינה חוֹבה:
אִם עשה אוֹתה לעצמוֹ מברֵך 'לעשוֹת'; עשה אוֹתה לאחֵרים מברֵך 'על העשיה'.
12
כיצד? לבש תפִלין מברֵך:
'להניח תפִלין'; נִתעטֵף בציצית מברֵך:
'להִתעטֵף'; ישב בסוּכה מברֵך:
'לישֵב בסוּכה'.
וכֵן הוּא מברֵך:
'להדליק נֵר שבת' ו'לִגמֹר את ההלֵל'.
וכֵן אִם קבע מזוּזה לביתוֹ,
מברֵך: 'לִקבֹע מזוּזה'; עשה מעקה לגגוֹ מברֵך:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ לעשוֹת מעקה'; הִפריש תרוּמה וּמעשרוֹת לעצמוֹ מברֵך:
'להפריש'; מל את בנוֹ מברֵך:
'למוּל את הבֵן'; שחט פִסחוֹ וחגיגתוֹ מברֵך:
'לִשחֹט'.
13
אבל אִם קבע מזוּזה לאחֵרים מברֵך:
'על קביעת מזוּזה'; עשה להן מעקה מברֵך:
'על עשית מעקה'; הִפריש להן תרוּמה מברֵך:
'על הפרשת תרוּמה'; מל את בן חבֵרוֹ מברֵך:
'על המילה'.
וכֵן כל כיוֹצֵא באֵלוּ.
14
עשה המִצוה לוֹ ולאחֵרים כאחד:
אִם היתה מִצוה שאינה חוֹבה מברֵך:
'על העשיה',
לפיכך הוּא מברֵך:
'על מִצות עֵרוּב'.
היתה חוֹבה ונִתכוֵּן להוֹציא עצמוֹ מידי חוֹבה וּלהוֹציא אחֵרים מברֵך:
'לעשוֹת'; לפיכך הוּא מברֵך:
'לִשמֹע קוֹל שוֹפר'.
15
נטל את הלוּלב מברֵך:
'על נטילת לוּלב',
שכיון שהִגביהוֹ יצא ידי חוֹבתוֹ.
אבל אִם בֵרֵך קֹדם שיִטֹל מברֵך:
'לִטֹל את הלוּלב',
כמוֹ: 'לישֵב בסוּכה'.
וּמִכאן אתה למֵד שהמברֵך אחר שעשה בלֹא ברכה,
מברֵך: 'על העשיה'.
אבל נטילת ידים וּשחיטה,
הוֹאיל וּכדִברי הרשוּת הֵן,
אפִלוּ שחט לעצמוֹ מברֵך 'על השחיטה' ו'על כִסוּי הדם' ו'על נטילת ידים'.
וכֵן הוּא מברֵך:
'על בִעוּר חמֵץ',
בין שבדק לעצמוֹ בין שבדק לאחֵרים,
שמֵעֵת שגמר בלִבוֹ לבטֵל נעשית מִצות הבִעוּר קֹדם שיִבדֹק,
כמוֹ שיִתבאֵר בִמקוֹמוֹ.
16
כל דבר שהוּא מִנהג,
אף על פי שמִנהג נביאים הוּא,
כגוֹן נטילת ערבה בשביעי של חג,
ואין צריך לוֹמר מִנהג חכמים,
כגוֹן קריאת הלֵל בראשי חדשים וּבחוּלוֹ של פסח אין מברכין עליו.
וכֵן כל דבר שיִסתפֵק לך אִם טעוּן ברכה אוֹ לאו עוֹשין אוֹתוֹ בלֹא ברכה.
וּלעוֹלם יזהֵר אדם מִברכה שאינה צריכה וירבה בִברכוֹת הצריכוֹת.
וכֵן דוִד אוֹמֵר:
"בכל יוֹם אברכך ואהללה שִמך לעוֹלם ועד" .
בריך רחמנא דסיען