1
מִנהגוֹת רבים נהגוּ חכמי ישראֵל בסעוּדה,
וכוּלן דרך ארץ הֵן,
ואֵלוּ הֵן:
כשנִכנסין לסעוּדה גדוֹל שבכוּלן נוֹטֵל ידיו תחִלה,
ואחר כך נִכנסין ויוֹשבין מסוּבין.
וגדוֹל מֵסֵב ברֹאש,
ושֵני לוֹ למטה מִמנוּ.
היוּ שלֹש מִטוֹת גדוֹל מֵסֵב ברֹאש,
ושֵני לוֹ למעלה מִמנוּ,
וּשלישי לוֹ למטה מִמנוּ.
2
בעל הבית מברֵך 'המוֹציא לחם' וּמשלים ברכה,
ואחר כך בוֹצֵע.
והאוֹרֵח מברֵך בִרכת המזוֹן,
כדי שיברֵך לבעל הבית.
ואִם היוּ כוּלן בעלי הבית גדוֹל שבכוּלן בוֹצֵע,
והוּא מברֵך בִרכת המזוֹן.
3
אין הבוֹצֵע רשאי לִבצֹע עד שיביאוּ מלח ולִפתן לִפני כל אחד ואחד,
אלא אִם כֵן נִתכוּנוּ לאכֹל פת חרֵבה.
ואינוֹ בוֹצֵע לֹא פרוּסה קטנה,
מִפני שהוּא נִראה כצר עין,
ולֹא פרוּסה יתֵר מִכביצה,
מִפני שנִראה כרעבתן.
וּבשבת יֵש לוֹ לִבצֹע פרוּסה גדוֹלה.
ואינוֹ בוֹצֵע אלא מִמקוֹם שבשל יפה יפה.
4
מִצוה מִן המוּבחר לִבצֹע מִכִכר שלֵמה.
אִם היתה שם שלֵמה של שעוֹרים וּפרוּסה של חִטים מניח פרוּסה בתוֹך שלֵמה וּבוֹצֵע מִשתיהם,
כדי שיִבצע מֵחִטים וּמִשלֵמה.
בשבת וּבימים טוֹבים חיב לִבצֹע על שתי כִכרוֹת:
נוֹטֵל שתיהן בידוֹ וּבוֹצֵע אחת מֵהם.
5
הבוֹצֵע נוֹתֵן פרוּסה לִפני כל אחד ואחד,
והאחד נוֹטֵל בידוֹ.
ואינוֹ נוֹתֵן ביד האוֹכֵל,
אלא אִם כֵן היה אבֵל.
והבוֹצֵע הוּא שפוֹשֵט ידוֹ תחִלה ואוֹכֵל.
ואין המסוּבין רשאין לִטעֹם עד שיִטעֹם המברֵך,
ואין הבוֹצֵע רשאי לִטעֹם עד שיִכלה אמֵן מִפי רֹב המסוּבין.
ואִם רצה הבוֹצֵע לחלֹק כבוֹד לרבוֹ אוֹ למי שהוּא גדוֹל מִמנוּ בחכמה ויניחנוּ לִפשֹט ידוֹ קֹדם לוֹ הרשוּת בידוֹ.
6
שנים ממתינין זה לזה בקערה,
שלֹשה אין ממתינין.
גמרוּ מֵהן שנים השלישי מפסיק עִמהן.
גמר אחד מֵהן השנים אין מפסיקין לוֹ,
אלא אוֹכלין והוֹלכין עד שגוֹמרין.
אין משיחין בסעוּדה,
כדי שלֹא יבֹא לידי סכנה.
וּמִפני זה,
אִם בא להם יין בתוֹך המזוֹן כל אחד ואחד מברֵך לעצמוֹ,
שאִם בֵרֵך אחד,
יענה העוֹנה אמֵן בִשעת הבליעה ויבֹא לידי סכנה.
ואין מִסתכלין בִפני האוֹכֵל ולֹא בִמנתוֹ,
שלֹא לבישוֹ.
7
השמש העוֹמֵד לִפני המסוּבין אינוֹ אוֹכֵל עִמהן.
ודרך רחמנוּת היא לִתֵן לתוֹך פיו מִכל תבשיל ותבשיל כדי לישֵב דעתוֹ.
ואִם נתנוּ לוֹ יין מברֵך על כל כוֹס וכוֹס שנוֹתנין לוֹ,
מִפני שאין שתיתוֹ תלוּיה בִרצוֹנוֹ אלא בִרצוֹנם.
8
יצא אחד מִן המסוּבין להשתין מים נוֹטֵל ידוֹ אחת ונִכנס.
דִבֵר עִם חבֵרוֹ והִפליג נוֹטֵל שתי ידיו ונִכנס.
ואִם היוּ מסוּבין לִשתיה נִכנס ויוֹשֵב בִמקוֹמוֹ ונוֹטֵל ידיו,
ואחר כך מחזיר פניו לאוֹרחים.
ולמה נוֹטֵל בִמקוֹמוֹ? שמא ידמוּ שלֹא נטל ידיו,
מִפני שאין שם אכילה.
9
אין מניחין בשר חי על הפת,
ואין מעבירין כוֹס מלֵא על הפת,
ואין סוֹמכין את הקערה בפת,
ואין זוֹרקין את הפת ולֹא את החתיכוֹת ולֹא את האכלים שאין להם קלִפין כגוֹן תוּתים וענבים וּתאֵנים,
מִפני שהֵן נִמאסין.
וּמוּתר להמשיך יין בצִנוֹרוֹת בבתי חתנים,
וזוֹרקין לִפניהן קליוֹת ואגוֹזים בימוֹת החמה,
אבל לֹא בימוֹת הגשמים,
מִפני שנִמאסין.
ואין נוֹטלין ידים ביין,
בין חי בין מזוּג.
וכֵן אין מפסידין שאר אכלין וּמשקין דרך בִזוּי וּבעיטה.
10
אסוּר לאוֹרחים לִטֹל כלוּם מִמה שלִפניהם ולִתֵן ביד בנוֹ אוֹ בִתוֹ של בעל הבית,
שמא יתביֵש בעל הסעוּדה,
שהרי אין לוֹ אלא מה שהֵביא לִפניהן,
ונִמצאוּ הקטנים נוֹטלין אוֹתוֹ והוֹלכין.
לֹא ישלח אדם לחבֵרוֹ חבית יין ושמן צף על פיה,
שמא ישלח לוֹ אדם חבית שכוּלה שמן,
וידמה שהיא יין ושמן הוּא שעל פניה בִלבד,
ויזמֵן אוֹרחים ויתביֵש.
וכֵן כל כיוֹצֵא בִדברים אֵלוּ המביאין לידי בוּשה לבעל הסעוּדה אסוּרין.
11
גמרוּ מִלאכֹל מסלקין את השוּלחן וּמכבדין את המקוֹם שאכלוּ בוֹ ואחר כך נוֹטלין את ידיהן,
שמא ישאֵר שם פֵרוּרין שיֵש בהן כזית,
שאסוּר להלֵך עליהן ולִרחֹץ עליהן.
אבל פֵרוּרין שאין בהן כזית מוּתר לאבדן ביד.
12
הֵביאוּ להן מים לִנטילה כל שמברֵך בִרכת המזוֹן,
הוּא נוֹטֵל ידיו תחִלה,
כדי שלֹא יֵשֵב הגדוֹל וידיו מזֹהמוֹת עד שיִטֹל אחֵר.
וּשאר הסוֹעדין נוֹטלין ידן בסוֹף,
זה אחר זה.
ואין מכבדין בדבר זה,
שאין מכבדין בידים מזֹהמוֹת,
ולֹא בדרכים ולֹא בגשרים,
אלא בפתח הראוּי לִמזוּזה,
וּבִשעת כניסה.
13
גמרוּ לִטֹל ידיהן,
ונִגבוּ ידיהן,
וּבֵרכוּ בִרכת המזוֹן,
והֵביאוּ את המוּגמר הגדוֹל שבֵרֵך בִרכת המזוֹן הוּא מברֵך על המוּגמר,
וכוּלם עוֹנים.
14
אִם היה שם יין מביאין כוֹס מחזיק רביעית אוֹ יתֵר על רביעית,
וּמביאין מין בשמים,
אוֹחֵז את היין בימינוֹ ואת הבשמים בִשמֹאלוֹ,
וּמברֵך בִרכת המזוֹן,
ואחר כך מברֵך על היין,
ואחר כך מברֵך על הבֹשם.
אִם היה הבשמים שמן ערֵב וכיוֹצֵא בוֹ טחוֹ ברֹאש השמש.
ואִם היה השמש תלמיד חכמים טחוֹ בכֹתל,
כדי שלֹא יֵצֵא מבוּשם לשוּק.
15
אף על פי שאין בִרכת המזוֹן טעוּנה יין,
אִם בֵרֵך על היין כמִנהג שאמרנוּ צריך שידיח הכוֹס של ברכה מִבִפנים,
וישטֹף אוֹתוֹ מִבחוּץ,
וימלאנוּ יין חי.
וכיון שיגיע לבִרכת הארץ נוֹתֵן לתוֹכוֹ מעט מים,
כדי שיהֵא ערֵב לִשתיה.
ואין משיחין על כוֹס של בִרכת המזוֹן,
אלא הכֹל שוֹתקין עד שתִכלה בִרכת המזוֹן והיין,
וישתוּ.