1
כל האוֹכֵל הפת שמברכין עליה 'המוֹציא' צריך נטילת ידים תחִלה וסוֹף.
אף על פי שהיא פת חוּלין ואף על פי שאין ידיו מלוּכלכוֹת ואינוֹ יוֹדֵע להם טוּמאה לֹא יֹאכל עד שיִטֹל שתי ידיו.
וכֵן כל דבר שטִבוּלוֹ במשקין צריך נטילת ידים תחִלה.
2
כל הנוֹטֵל ידיו,
בין לאכילה בין לִקרית שמע בין לִתפִלה מברֵך בתחִלה:
'אשר קִדשנוּ במִצווֹתיו וצִוּנוּ על נטילת ידים',
שזוֹ מִצות חכמים היא שנִצטוּינוּ בתוֹרה לִשמֹע מֵהן,
שנאמר: "על פי התוֹרה אשר יוֹרוּך" וכו' .
וּמים אחרוֹנים אין מברכין עליהן,
שאינן אלא מִפני הסכנה.
וּלפיכך חיב אדם להִזהֵר בהן יתֵר.
3
נטילת ידים בין תבשיל לתבשיל רשוּת:
רצה נוֹטֵל,
רצה אינוֹ נוֹטֵל.
וּפֵרוֹת של חוּלין אינן צריכין נטילת ידים,
לֹא בתחִלה ולֹא בסוֹף.
וכל הנוֹטֵל ידיו לפֵרוֹת הרי זה מִגסי הרוּח.
כל את המלח צריך נטילת ידים באחרוֹנה,
שמא יֵש בוֹ מלח סדוֹמית אוֹ מלח שטִבעוֹ כטבע מלח סדוֹמית,
ויעביר ידיו על עיניו ויסמֵא.
וּמִפני זה חיבוּ לִנטֹל ידים בסוֹף כל סעוּדה,
מִפני המלח.
וּבמחנה פטוּרין מִנטילת ידים בתחִלה,
מִפני שהֵן טרוּדין במִלחמה,
וחיבין באחרוֹנה,
מִפני הסכנה.
4
עד היכן היא נטילת ידים? עד הפרק.
וכמה שִעוּר המים? רביעית לכל שתי ידים.
וכל שחוֹצֵץ בִטבילה,
חוֹצֵץ בִנטילת ידים.
וכל העוֹלה למִדת המִקוה,
עוֹלה לשִעוּר רביעית.
5
כל הצריך נטילת ידים:
אִם הִטביל ידיו במי מִקוה אינוֹ צריך דבר אחֵר; ואִם הִטבילן במים שאין בהן שִעוּר מִקוה אוֹ במים שאוּבין שבקרקע לֹא עשה כלוּם,
שאין המים השאוּבין מטהרין את הידים אלא בִנטילה.
6
כל הנוֹטֵל ידיו צריך להִזהֵר בארבעה דברים:
במים עצמן שלֹא יהוּ פסוּלין לִנטילת ידים; וּבשִעוּר שיהֵא בהן רביעית לכל שתי ידים; וּבכלי שיִהיוּ המים שנוֹטלין בהן בִכלי; וּבנוֹטֵל שיהוּ המים באים מִכֹח נוֹתֵן.
7
ארבעה דברים פוֹסלין את המים:
שִנוּי מראה,
וגִלוּי, ועשית מלאכה בהן,
והפסֵד המוֹנֵע את הבהֵמה מִלִשתוֹת מֵהן.
כיצד? מים שנִשתנוּ מראיהן,
בין בכֵלים בין בקרקעוֹת,
בין מֵחמת דבר שנפל לתוֹכן בין מֵחמת מקוֹמן הרי אֵלוּ פסוּלין.
וכֵן אִם נִתגלוּ גִלוּי האוֹסֵר אוֹתן מִן השתיה נִפסלוּ לִנטילת ידים.
8
כל מים שנעשה בהן מלאכה נעשוּ שוֹפכין,
וּפסוּלים לִנטילת ידים.
כיצד? מים שאוּבין שהֵדיח בהן כֵלים אוֹ ששרה בהן פִתוֹ וכיוֹצֵא בזה,
בין בכֵלים בין בקרקעוֹת פסוּלין לִנטילת ידים.
הֵדיח בהן כֵלים מוּדחין אוֹ חדשים לֹא פסלן.
מים שהנחתוֹם מטביל בהן את הכעכין פסוּלין; ושהוּא חוֹפֵן מֵהן בִשעת לישה כשֵרים,
שהמים שבחפניו הֵם שנעשוּ בהן מלאכה,
אבל המים שחפן מֵהן הרי הֵן בכשרוּתן.
9
כל מים שנִפסלוּ מִשתית הכלב,
כגוֹן שהיוּ מרים אוֹ מלוּחין אוֹ עכוּרין אוֹ ריחן רע עד שלֹא ישתה אוֹתן הכלב:
בכֵלים פסוּלין לִנטילת ידים; וּבקרקעוֹת כשֵרים להטביל בהן.
חמי טבריה:
בִמקוֹמן מטבילין בהן את הידים; אבל אִם נטל מֵהן בִכלי אוֹ שהִפליג מֵהן אמה למקוֹם אחֵר אין נוֹטלין מֵהן לֹא רִאשוֹנים ולֹא אחרוֹנים,
מִפני שאינן ראוּיין לִשתית הבהֵמה.
10
יֵש לנוֹטֵל לִתֵן על ידיו מעט מעט עד שיִתֵן כשִעוּר.
ואִם נתן הרביעית כוּלה בִשטיפה אחת כשֵר.
נוֹטלין ארבעה חמִשה זה בצד זה אוֹ יד זה על גבי יד זה בִשטיפה אחת,
וּבִלבד שירפוּ ידיהם כדי שיבֹא ביניהן המים,
ויהיה באוֹתה השטיפה כדי רביעית לכל אחד ואחד.
11
אין נוֹתנין לידים לֹא בדפנוֹת הכֵלים ולֹא בשוּלי המחץ ולֹא בחרסים ולֹא בִמגוּפת החבית.
ואִם תִקֵן המגוּפה לִנטילה נוֹטלין מִמנה לידים.
וכֵן החֵמת שתִקנה נוֹתנין בה לידים.
אבל שק וקוּפה,
אף על פי שתִקנן אין נוֹתנין מֵהן לידים.
ולֹא יתֵן לחבֵרוֹ בחפניו,
שאין חפניו כלי.
וכֵלים שנִשברוּ שבירה המטהרת אוֹתם מידי טוּמאה אין נוֹתנין בהן לידים,
מִפני שהֵן שִברי כֵלים.
12
בכל הכֵלים נוֹטלין לידים,
אפִלוּ כלי גללים וּכלי אדמה,
והוּא שיִהיוּ שלֵמים.
כלי שאינוֹ מחזיק רביעית אוֹ שאין בוֹ רביעית אין נוֹתנין מִמנוּ לידים.
13
הכֹל כשֵרים לִתֵן לידים,
אפִלוּ חֵרֵש שוֹטה וקטן.
אִם אין שם אחֵר מניח הכלי בין בִרכיו וצק על ידיו,
אוֹ יטה החבית על ידיו ויטֹל,
אוֹ נוֹטֵל ידוֹ אחת וצק בזוֹ על זוֹ,
וחוֹזֵר וצק ברִאשוֹנה על השניה.
והקוֹף נוֹטֵל לידים.
14
השֹקת שדוֹלה האדם בידוֹ אוֹ בגלגל ונוֹתֵן לתוֹכה,
והמים נִמשכין מִמנה באמה והוֹלכין וּמשקין הירקוֹת אוֹ הבהֵמה,
והִניח ידיו בשֹקת ועברוּ המים ושטפוּ על ידיו לֹא עלתה לוֹ נטילה,
שהרי אין כאן נוֹתֵן על ידיו.
ואִם היוּ ידיו קרוֹבוֹת לִשפיכת הדלי עד שנִמצאוּ המים שטפוּ על ידיו מִכֹח נתינת האדם עלתה לוֹ נטילה.
15
מים שנִסתפֵק לוֹ אִם נעשה בהן מלאכה אוֹ לֹא נעשה,
אִם יֵש בהן כשִעוּר אוֹ שאין בהן,
אִם הֵם טהוֹרים אוֹ טמֵאים,
ספֵק נטל ידיו ספֵק לֹא נטל ספֵקוֹ טהוֹר,
שכל ספֵק שבטהרת הידים טהוֹר.
16
מים רִאשוֹנים צריך שיגביה ידיו למעלה,
שלֹא יֵצאוּ מים חוּץ לפרק ויחזרוּ ויטמאוּ את הידים; ואחרוֹנים צריך שישפיל ידיו למטה,
כדי שיֵצֵא כל כֹח המלח שעל ידיו.
מים רִאשוֹנים נִטלין בין על גבי כלי בין על גבי קרקע; ואחרוֹנים אינן נִטלין על גבי קרקע.
מים רִאשוֹנים בין בחמי האוּר בין בצוֹנֵן; אחרוֹנים אין נִטלין בחמין,
והוּא שיִהיוּ חמין שהיד סוֹלדת בהן,
מִפני שאין מעבירין את הזוּהמה,
שאינוֹ יכוֹל לפשפֵש בהן.
אבל אִם היוּ פוֹשרין נוֹטלין מֵהן באחרוֹנה.
17
נוֹטֵל אדם ידיו שחרית וּמתנה עליהן לכל היוֹם,
ואינוֹ צריך לִטֹל ידיו לכל אכילה ואכילה; והוּא שלֹא הִסיח דעתוֹ מֵהן.
אבל אִם הִסיח דעתוֹ צריך לִטֹל ידיו בכל עֵת שצריך נטילה.
18
לט אדם את ידיו במפה ואוֹכֵל בהן פת אוֹ דבר שטִבוּלוֹ במשקין אף על פי שלֹא נטל ידיו.
המאכיל לאחֵרים אינוֹ צריך נטילת ידים,
והאוֹכֵל צריך נטילת ידים ואף על פי שאינוֹ נוֹגֵע במאכל,
אלא אחֵר הוּא המאכילוֹ.
והוּא הדין לאוֹכֵל במגרֵפה,
שצריך נטילת ידים.
19
אסוּר להאכיל למי שלֹא נטל ידיו,
אף על פי שהוּא נוֹתֵן לתוֹך פיו.
ואסוּר לזלזֵל בִנטילת ידים.
וצִוּוּי הרבֵה צִוּוּ חכמים על נטילת ידים והִזהירוּ על הדבר:
אפִלוּ אין לוֹ מים אלא כדי לִשתוֹת נוֹטֵל ידיו במִקצתן ואחר כך אוֹכֵל,
ושוֹתה מִקצתן.
20
צריך אדם לנגֵב את ידיו ואחר כך יֹאכל.
וכל האוֹכֵל בלֹא נִגוּב ידים כאוֹכֵל לחם טמֵא.
וכל הנוֹטֵל ידיו באחרוֹנה מנגֵב,
ואחר כך מברֵך.
ותֵכף לִנטילת ידים בִרכת המזוֹן,
ולֹא יפסיק ביניהן בדבר אחֵר,
אפִלוּ לִשתוֹת מים אחר שנוֹטֵל ידיו באחרוֹנה אסוּר,
עד שיברֵך בִרכת המזוֹן.