1
נשים ועבדים חיבין בבִרכת המזוֹן.
וספֵק יֵש בדבר אִם הֵם חיבין מִן התוֹרה לפי שאין קבוּע לה זמן,
אוֹ אינן חיבין מִן התוֹרה,
לפיכך אין מוֹציאין את הגדוֹלים ידי חוֹבתן.
אבל הקטנים חיבין בבִרכת המזוֹן מִדִברי סוֹפרים,
כדי לחנכן.
2
שלֹשה שאכלוּ פת כאחד חיבין לברֵך בִרכת הזִמוּן קֹדם בִרכת המזוֹן.
ואי זוֹ היא בִרכת הזִמוּן? אִם היוּ האוֹכלים מִשלֹשה ועד עשרה מברֵך האחד מֵהן ואוֹמֵר:
'נברֵך שאכלנוּ מִשלוֹ',
והכֹל עוֹנים:
'ברוּך שאכלנוּ מִשלוֹ וּבטוּבוֹ חיינוּ',
והוּא חוֹזֵר ואוֹמֵר:
'ברוּך שאכלנוּ מִשלוֹ וּבטוּבוֹ חיינוּ'.
3
ואחר כך מתחיל ואוֹמֵר:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם הזן' וכו',
עד שגוֹמֵר ארבע הברכוֹת,
והֵם עוֹנין אמֵן אחר כל ברכה וּברכה.
4
היוּ האוֹכלים מֵעשרה וּלמעלה מזמנין בשֵם.
כיצד? המברֵך אוֹמֵר:
'נברֵך לֵאלֹהינוּ שאכלנוּ מִשלוֹ',
והֵן עוֹנין:
'ברוּך אלֹהינוּ שאכלנוּ מִשלוֹ וּבטוּבוֹ חיינוּ',
והוּא חוֹזֵר ואוֹמֵר:
'ברוּך אלֹהינוּ שאכלנוּ מִשלוֹ וּבטוּבוֹ חיינוּ',
וּמתחיל בִרכת מזוֹן.
5
הסוֹעֵד בבית חתנים,
מִשיתחילוּ להִתעסֵק בצרכי סעוּדת נִשוּאין ולהכינה ועד שלֹשים יוֹם אחר הנִשוּאין מברֵך:
'נברֵך שהשִמחה בִמעוֹנוֹ שאכלנוּ מִשלוֹ',
והֵן עוֹנין:
'ברוּך שהשִמחה בִמעוֹנוֹ שאכלנוּ מִשלוֹ וּבטוּבוֹ חיינוּ'.
ואִם היוּ עשרה מברֵך:
'נברֵך לֵאלֹהינוּ שהשִמחה בִמעוֹנוֹ שאכלנוּ מִשלוֹ',
והֵם עוֹנים:
'ברוּך אלֹהינוּ שהשִמחה בִמעוֹנוֹ שאכלנוּ מִשלוֹ' וכו'.
וכֵן סעוּדה שעוֹשין אוֹתה אחר הנִשוּאין מֵחמת הנִשוּאין עד שנים עשר חֹדש מברֵך 'שהשִמחה בִמעוֹנוֹ'.
6
הכֹל חיבין בבִרכת הזִמוּן כדרך שחיבין בבִרכת המזוֹן.
אפִלוּ כֹהנים שאכלוּ קדשי קדשים בעזרה,
וכֵן כֹהנים וישראֵלי שאכלוּ כאחד,
ואכלוּ הכֹהנים תרוּמה וישראֵל חוּלין חיבין בזִמוּן.
נשים ועבדים וּקטנים חיבין בזִמוּן כחיוּבן בבִרכת המזוֹן.
7
נשים ועבדים וּקטנים אין מזמנין עליהם,
אבל מזמנין לעצמן.
ולֹא תהֵא חבוּרה של נשים ועבדים וּקטנים,
מִפני הפריצוּת,
אלא נשים לעצמן אוֹ עבדים לעצמן אוֹ קטנים לעצמן,
וּבִלבד שלֹא יזמנוּ בשֵם.
אנדרגינס מזמֵן למינוֹ,
ואינוֹ מזמֵן לֹא לנשים ולֹא לאנשים,
מִפני שהוּא ספֵק.
והטוּמטוּם אינוֹ מזמֵן כלל.
קטן היוֹדֵע למי מברכין מזמנין עליו,
ואף על פי שהוּא כבן שבע כבן שמוֹנה,
וּמִצטרֵף בין למִנין שלֹשה בין למִנין עשרה לזמֵן עליו.
והנכרי אין מזמנין עליו.
8
אין מזמנין אלא על מי שאכל מִכזית פת ומעלה.
שִבעה שאכלוּ פת וּשלֹשה אכלוּ עִמהן ירק אוֹ ציר וכיוֹצֵא בזה מִצטרפין לזִמוּן בשֵם,
והוּא שיהֵא המברֵך מֵאוֹכלי הפת.
אבל שִשה שאכלוּ פת וארבעה ירק אין מִצטרפין,
עד שיהוּ אוֹכלי הפת רֹב הנִכר.
במה דברים אמוּרים? בעשרה.
אבל שלֹשה צריך שיֹאכל כל אחד מֵהן כזית פת,
ואחר כך מזמנין.
9
שנים שאכלוּ וגמרוּ מִלאכֹל,
וּבא שלישי ואכל,
אִם יכוֹלין לאכֹל עִמוֹ כל שהוּא אפִלוּ מִשאר אכלין מִצטרֵף עִמהן.
וחכם גדוֹל שבמסוּבין הוּא שמברֵך לכוּלן,
אף על פי שלֹא בא אלא באחרוֹנה.
10
שלֹשה שאכלוּ כאחד אינן רשאין לֵחלֵק,
וכֵן ארבעה וכֵן חמִשה.
שִשה יֵש להן לֵחלֵק עד עשרה.
עשרה אינן רשאין לֵחלֵק עד שיהוּ עשרים.
שכל זמן שיֵחלקוּ ותִהיה בִרכת הזִמוּן לכל חֵלק וחֵלק כזִמוּן הכֹל יֵש להן לֵחלֵק.
11
שלֹשה בני אדם שבאוּ מִשלֹש חבוּרוֹת של שלֹשה שלֹשה אינן רשאין לֵחלֵק.
ואִם כבר זִמֵן כל אחד ואחד מֵהן בחבוּרה שלוֹ רשאין לֵחלֵק,
ואינן חיבין בזִמוּן,
שכבר זִמנוּ עליהן.
שלֹשה שישבוּ לאכֹל,
אף על פי שכל אחד ואחד אוֹכֵל מִשלוֹ אינן רשאין לֵחלֵק.
12
שתי חבוּרוֹת שהיוּ אוֹכלוֹת בבית אחד:
בִזמן שמִקצתן רוֹאין אֵלוּ את אֵלוּ מִצטרפין לזִמוּן אחד; ואִם לאו אֵלוּ מזמנין לעצמן ואֵלוּ מזמנין לעצמן.
ואִם יֵש שמש אחד ביניהן שהוּא הוֹלֵך וּמשמֵש מֵחבוּרה זוֹ לחבוּרה זוֹ מִצטרפין לזִמוּן אחד,
אף על פי שאין מִקצת אֵלוּ רוֹאין מִקצת אֵלוּ,
והוּא שיִשמעוּ שתיהן כל דִברי המברֵך בבֵאוּר.
13
שלֹשה שאכלוּ ויצא אחד מֵהן לשוּק קוֹראין לוֹ כדי שיכוֵּן לִשמֹע מה שהֵן אוֹמרין,
וּמזמנין עליו והוּא בשוּק,
ויצא ידי חוֹבתוֹ,
ולִכשיחזֹר לִמקוֹמוֹ יברֵך בִרכת המזוֹן לעצמוֹ.
אבל עשרה שאכלוּ ויצא אחד מֵהן אין מזמנין עליו,
עד שיחזֹר ויֵשֵב בִמקוֹמוֹ עִמהם.
14
שלֹשה שאכלוּ כאחת וקדם אחד מֵהן וּבֵרֵך לעצמוֹ מזמנין עליו,
ויצאוּ השנים ידי חוֹבת זִמוּן.
והוּא לֹא יצא בזִמוּן זה,
שאין זִמוּן למפרֵע.
15
שנים שאכלוּ כל אחד ואחד מברֵך לעצמוֹ.
ואִם היה אחד יוֹדֵע ואחד אינוֹ יוֹדֵע זה שיוֹדֵע מברֵך בקוֹל רם,
והשֵני עוֹנה אמֵן אחר כל ברכה וּברכה,
ויצא ידי חוֹבתוֹ.
וּבֵן מברֵך לאביו ועבד מברֵך לרבוֹ ואִשה מברכת לבעלה,
ויוֹצאין ידי חוֹבתן.
אבל אמרוּ חכמים:
תבֹא מאֵרה למי שאִשתוֹ וּבניו מברכין לוֹ.
16
במה דברים אמוּרים שיצאוּ ידי חוֹבתן? בִזמן שאכלוּ ולֹא שבעוּ,
שהֵן חיבין לברֵך מִדִברי סוֹפרים,
וּלפיכך מוֹציאין אוֹתן קטן אוֹ עבד אוֹ אִשה מידי חוֹבתן.
אבל אִם אכל ושבע,
שנִתחיֵב בבִרכת המזוֹן מִן התוֹרה אין אִשה אוֹ קטן אוֹ עבד מוֹציאין אוֹתוֹ,
שכל החיב בדבר מִן התוֹרה אין מוֹציא אוֹתוֹ מידי חוֹבתוֹ אלא החיב באוֹתוֹ הדבר מִן התוֹרה כמוֹתוֹ.
17
הנִכנס אֵצל אחֵרים וּמצאן מברכין בִרכת הזִמוּן:
אִם מצא המברֵך אוֹמֵר:
'נברֵך' וכו' הוּא עוֹנה אחריו:
'ברוּך וּמבֹרך'; ואִם מצא האוֹכלים עוֹנין:
'ברוּך שאכלנוּ' וכו' הוּא עוֹנה אחריהם אמֵן.