1
כל המברֵך בִרכת מזוֹן אוֹ ברכה אחת שמֵעין שלֹש צריך לברֵך אוֹתה במקוֹם שאכל.
אכל כשהוּא מהלֵך יוֹשֵב במקוֹם שפסק ויברֵך.
אכל כשהוּא עוֹמֵד יוֹשֵב בִמקוֹמוֹ ויברֵך.
שכח בִרכת המזוֹן ונִזכר קֹדם שיִתאכֵל המזוֹן מברֵך במקוֹם שנִזכר.
ואִם היה מֵזיד חוֹזֵר לִמקוֹמוֹ וּמברֵך.
ואִם בֵרֵך במקוֹם שנִזכר יצא ידי חוֹבתוֹ.
וכֵן אִם בֵרֵך כשהוּא עוֹמֵד אוֹ כשהוּא מהלֵך יצא ידי חוֹבתוֹ.
וּלכתחִלה לֹא יברֵך בִרכת מזוֹן ולֹא ברכה שמֵעין השלֹש אלא כשהוּא יוֹשֵב וּבמקוֹם שאכל.
2
מי שנִסתפֵק לוֹ אִם בֵרֵך 'המוֹציא' אוֹ לֹא בֵרֵך אינוֹ חוֹזֵר וּמברֵך,
מִפני שאינה מִן התוֹרה.
שכח לברֵך 'המוֹציא':
אִם נִזכר עד שלֹא גמר סעוּדתוֹ חוֹזֵר וּמברֵך; ואִם לאחר שגמר אינוֹ מברֵך.
3
היה אוֹכֵל בבית זה וּפסק סעוּדתוֹ והלך לבית אחֵר,
אוֹ שהיה אוֹכֵל וקרא לוֹ חבֵרוֹ לדבֵר עִמוֹ ויצא לוֹ לפתח ביתוֹ וחזר,
הוֹאיל ושִנה מקוֹמוֹ צריך לברֵך למפרֵע על מה שאכל,
וחוֹזֵר וּמברֵך כתחִלה 'המוֹציא',
ואחר כך גוֹמֵר סעוּדתוֹ.
4
חבֵרים שהיוּ יוֹשבין לאכֹל ויצאוּ לִקראת חתן אוֹ לִקראת כלה:
אִם הִניחוּ שם זקֵן אוֹ חוֹלה חוֹזרין לִמקוֹמן וגוֹמרין סעוּדתן,
ואינן צריכין לברֵך שניה; ואִם לֹא הִניחוּ שם אדם כשהֵן יוֹצאין צריכין ברכה למפרֵע,
וּכשהֵן חוֹזרין צריכין ברכה לכתחִלה.
5
וכֵן אִם היוּ מסוּבין לִשתיה אוֹ לאכילת פֵרוֹת.
שכל המשנה מקוֹמוֹ הרי פסק אכילתוֹ,
וּלפיכך מברֵך למפרֵע על שאכל,
וחוֹזֵר וּמברֵך שניה לכתחִלה על מה שהוּא צריך לאכֹל.
והמשנה מקוֹמוֹ מִפִנה לפִנה בבית אחד אינוֹ צריך לחזֹר וּלברֵך.
אכל במִזרחה של תאֵנה וּבא לאכֹל במערבה צריך לחזֹר וּלברֵך.
6
בֵרֵך על הפת פטר כל הפרפריוֹת שאוֹכלין בהן הפת מִמיני תבשיל וּפֵרוֹת וכיוֹצֵא בהן.
אבל אִם בֵרֵך על הפרפרת לֹא פטר את הפת.
בֵרֵך על מעשֵה קדֵרה פטר את התבשיל,
ואִם בֵרֵך על התבשיל פטר מעשֵה קדֵרה.
7
גמר בלִבוֹ מִלאכֹל אוֹ מִלִשתוֹת ואחר כך נִמלך לאכֹל ולִשתוֹת,
אף על פי שלֹא שִנה מקוֹמוֹ חוֹזֵר וּמברֵך.
ואִם לֹא גמר בלִבוֹ,
אלא דעתוֹ לחזֹר ולִשתוֹת אוֹ לאכֹל,
אפִלוּ פסק כל היוֹם כוּלוֹ אינוֹ צריך לברֵך שניה.
8
היוּ שוֹתין,
ואמרוּ: 'בֹאוּ וּנברֵך בִרכת המזוֹן' אוֹ:
'בֹאוּ וּנקדֵש קִדוּש היוֹם' נאסר להם לִשתוֹת עד שיברכוּ אוֹ יקדשוּ.
ואִם רצוּ לחזֹר ולִשתוֹת קֹדם שיברכוּ אוֹ יקדשוּ,
אף על פי שאינן רשאין צריכין לחזֹר וּלברֵך 'בוֹרֵא פרי הגפן' תחִלה,
ואחר כך ישתוּ.
אבל אִם אמרוּ:
'בֹאוּ ונבדיל' אין צריכין לחזֹר וּלברֵך.
9
היוּ מסוּבין לִשתוֹת יין וּבא להן מין יין אחֵר,
כגוֹן שהיוּ שוֹתין אדֹם והֵביאוּ שחֹר,
אוֹ ישן והֵביאוּ חדש אינן צריכין לברֵך בִרכת היין פעם שניה,
אבל מברכין:
'ברוּך אתה יי אלֹהינוּ מלך העוֹלם הטוֹב והמֵטיב'.
10
אין מברכין על אֹכל מִכל האכלים ולֹא על משקה מִכל המשקין,
עד שיבֹא לפניו.
ואִם בֵרֵך ואחר כך הֵביאוּ לפניו צריך לחזֹר וּלברֵך.
נטל אֹכל וּבֵרֵך עליו,
ונפל מידוֹ ונִשרף אוֹ שטפוֹ נהר נוֹטֵל אחֵר וחוֹזֵר וּמברֵך עליו,
אף על פי שהוּא מֵאוֹתוֹ המין.
וצריך לוֹמר:
'ברוּך שֵם כבוֹד מלכוּתוֹ לעוֹלם' על ברכה רִאשוֹנה,
כדי שלֹא להוֹציא שֵם שמים לבטלה.
עוֹמֵד אדם על אמת המים וּמברֵך ושוֹתה,
אף על פי שהמים שהיוּ לפניו בִשעת הברכה אינן המים ששתה,
מִפני שלכך נִתכוֵּן מִתחִלה.
11
דברים הבאים בתוֹך הסעוּדה והֵם מֵחמת הסעוּדה אינן צריכין ברכה לֹא לִפניהם ולֹא לאחריהם,
אלא בִרכת 'המוֹציא' שבתחִלה וּבִרכת המזוֹן שבסוֹף פוֹטרין הכֹל,
שהכֹל טפֵלה לסעוּדה.
וּדברים שאינן מֵחמת הסעוּדה שבאוּ בתוֹך הסעוּדה טעוּנין ברכה לִפניהם ואין טעוּנין ברכה לאחריהם.
וּדברים הבאים לאחר הסעוּדה,
בין מֵחמת הסעוּדה בין שלֹא מֵחמת הסעוּדה טעוּנין ברכה לִפניהם וּלאחריהם.
12
בשבתוֹת וימים טוֹבים וּבִסעוּדת הקזת הדם וּבעֵת שיֵצֵא מִן המרחץ וכיוֹצֵא בהן,
שאדם קוֹבֵע סעוּדתוֹ על היין,
אִם בֵרֵך על היין שלִפני המזוֹן פטר את היין ששוֹתה לאחר המזוֹן קֹדם שיברֵך בִרכת המזוֹן.
אבל בִשאר הימים צריך לחזֹר וּלברֵך בתחִלה על היין שלאחר המזוֹן.
בא להם יין בתוֹך המזוֹן כל אחד ואחד מברֵך לעצמוֹ,
שאין בית הבליעה פנוּי שיענוּ הכֹל אחר אחד; ואינוֹ פוֹטֵר את היין שלאחר המזוֹן.