:
1
מִצות עשֵה מִן התוֹרה לברֵך אחר אכילת מזוֹן,
שנאמר: "ואכלת ושבעת וּבֵרכת את יי אלֹהיך" .
ואינוֹ חיב מִן התוֹרה אלא אִם שבע,
שנאמר: "ושבעת וּבֵרכת".
וּמִדִברי סוֹפרים שאפִלוּ אכל כזית מברֵך אחריו.
2
וּמִדִברי סוֹפרים לברֵך על כל מאכל תחִלה ואחר כך יֵהנה מִמנוּ.
וכֵן אִם הֵריח ריח טוֹב יברֵך ואחר כך יֵהנה בוֹ.
ואפִלוּ נִתכוֵּן לאכֹל אוֹ לִשתוֹת כל שהוּא מברֵך ואחר כך נהנה.
וכל הנהנה בלֹא ברכה מעל.
וכֵן מִדִברי סוֹפרים לברֵך אחר כל שיֹאכל וכל שיִשתה,
והוּא שיִשתה רביעית,
והוּא שיֹאכל כזית.
וּמִטעמת אינה צריכה ברכה,
לֹא לפניה ולֹא לאחריה,
עד רביעית.
3
וּכשֵם שמברכין על ההניה,
כך מברכין על כל מִצוה וּמִצוה ואחר כך יעשה אוֹתה.
וּברכוֹת רבוֹת תִקנוּ חכמים דרך שבח והוֹדיה ודרך בקשה,
כדי לִזכֹר את הבוֹרֵא תמיד,
אף על פי שלֹא נהנה ולֹא עשה מִצוה.
4
נִמצאוּ כל הברכוֹת כוּלן שלֹשה מינין:
בִרכוֹת ההניה,
וּבִרכוֹת המִצווֹת,
וּבִרכוֹת הוֹדאה,
שהֵן דרך שבח והוֹדיה וּבקשה,
כדי לִזכֹר את הבוֹרֵא תמיד וּליראה מִמנוּ.
5
ונֹסח כל הברכוֹת עזרא וּבית דינוֹ תִקנוּם,
ואין ראוּי לשנוֹתן ולֹא להוֹסיף על אחת מֵהן ולֹא לִגרֹע מִמנה.
וכל המשנה מִמטבֵע שטבעוּ חכמים בברכוֹת אינוֹ אלא טוֹעה.
וכל ברכה שאין בה הזכרת השֵם וּמלכוּת אינה ברכה,
אלא אִם כֵן היתה סמוּכה לחברתה.
6
כל הברכוֹת כוּלן נאמרין בכל לשוֹן,
והוּא שיֹאמר כעִנין שתִקנוּ חכמים.
ואִם שִנה את המטבֵע,
הוֹאיל והִזכיר אזכרה וּמלכוּת ועִנין הברכה,
ואפִלוּ בִלשוֹן חֹל יצא.
7
כל הברכוֹת כוּלן צריך שישמיע לאזנוֹ מה שהוּא אוֹמֵר.
ואִם לֹא הִשמיע יצא,
בין שהוֹציא בִשפתיו בין שבֵרֵך בלִבוֹ.
8
כל הברכוֹת כוּלן לֹא יפסיק בין הברכה וּבין דבר שמברכין עליו בִדברים אחֵרים.
ואִם הִפסיק צריך לחזֹר וּלברֵך שניה; ואִם הִפסיק בִדברים שהֵן מֵעִנין דבר שמברכין עליו אינוֹ צריך לברֵך שניה.
כיצד? כגוֹן שבֵרֵך על הפת,
וקֹדם שאכל אמר:
'הביאוּ מלח',
'הביאוּ תבשיל',
'תנוּ לִפלוֹני לאכֹל',
'תנוּ מאכל לבהֵמה',
וכיוֹצֵא באֵלוּ אינוֹ צריך לברֵך.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
9
כל הברכוֹת כוּלן מוּתר לטמֵא לברֵך אוֹתן,
בין היה טמֵא טוּמאה שהוּא יכוֹל לעלוֹת מִמנה בוֹ ביוֹם,
בין טוּמאה שאינוֹ יכוֹל לעלוֹת מִמנה בוֹ ביוֹם.
ואסוּר למברֵך לברֵך כשהוּא ערֹם,
עד שיכסה ערותוֹ.
במה דברים אמוּרים? באיש.
אבל אִשה יוֹשבת וּפניה טוּחוֹת בקרקע,
וּמברכת.
10
כל הברכוֹת כוּלן,
אף על פי שבֵרֵך ויצא ידי חוֹבתוֹ מוּתר לוֹ לברֵך לאחֵרים שלֹא יצאוּ ידי חוֹבתן כדי להוֹציאן,
חוּץ מִבִרכת ההניה שאין בה מִצוה,
שאינוֹ מברֵך לאחֵרים אלא אִם כֵן נהנה עִמהן.
אבל בִרכת הניה שיֵש בה מִצוה,
כגוֹן אכילת מצה בלילי הפסח וקִדוּש היוֹם הרי זה מברֵך לאחֵרים ואוֹכלים ושוֹתים,
אף על פי שאינוֹ אוֹכֵל ושוֹתה עִמהן.
11
כל השוֹמֵע ברכה מִן הברכוֹת מִתחִלתה ועד סוֹפה ונִתכוֵּן לצֵאת בה ידי חוֹבתוֹ יצא,
ואף על פי שלֹא ענה אמֵן.
וכל העוֹנה אמֵן אחר המברֵך הרי הוּא כמברֵך,
והוּא שיִהיה המברֵך חיב באוֹתה הברכה.
היה המברֵך חיב מִדִברי סוֹפרים והעוֹנה חיב מִן התוֹרה לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ,
עד שיענה אוֹ ישמע מִמי שהוּא חיב בה מִן התוֹרה כמוֹתוֹ.
12
רבים שנִתועדוּ לאכֹל פת אוֹ לִשתוֹת יין,
וּבֵרֵך אחד מֵהן וענוּ כוּלן אמֵן הרי אֵלוּ מוּתרין לאכֹל ולִשתוֹת.
אבל אִם לֹא נִתכוּנוּ לאכֹל כאחד,
אלא זה בא מֵעצמוֹ וזה בא מֵעצמוֹ,
אף על פי שהֵן אוֹכלין מִכִכר אחד כל אחד ואחד מברֵך לעצמוֹ.
במה דברים אמוּרים? בפת ויין בִלבד.
אבל שאר אכלין וּמשקין אינן צריכין הסִבה,
אלא אִם בֵרֵך אחד וענוּ כוּלם הרי אֵלוּ אוֹכלין ושוֹתין,
אף על פי שלֹא נִתכוּנוּ להסֵב כאחד.
13
כל השוֹמֵע אחד מיִשראֵל מברֵך ברכה מִכל הברכוֹת כוּלן,
אף על פי שלֹא שמע הברכה כוּלה מִתחִלה ועד סוֹף,
ואף על פי שאינוֹ חיב באוֹתה הברכה חיב לענוֹת אמֵן.
ואִם היה המברֵך גוֹי אוֹ מין אוֹ כוּתי אוֹ תינוֹק המִתלמֵד אוֹ שהיה גדוֹל ושִנה מטבֵע הברכה אין עוֹנין אחריהן אמֵן.
14
כל העוֹנה אמֵן לֹא יענה לֹא אמֵן חטוּפה ולֹא אמֵן קטוּפה,
ולֹא אמֵן קצרה ולֹא אמֵן ארוּכה,
אלא בינוֹנית.
ולֹא יגביה קוֹלוֹ יתֵר מִן המברֵך.
וכל מי שלֹא שמע הברכה שהוּא חיב בה לֹא יענה אמֵן בִכלל העוֹנים.
15
כל המברֵך ברכה שאינה צריכה הרי זה נוֹשֵא שֵם לשוא,
והרי הוּא כנִשבע לשוא,
ואסוּר לענוֹת אחריו אמֵן.
התינוֹקוֹת מלמדין אוֹתן הברכוֹת כתִקנן,
ואף על פי שהֵן מברכין לבטלה בִשעת למידה,
הרי זה מוּתר.
ואין עוֹנין אחריהן.
והעוֹנה אחריהן אמֵן לֹא יצא ידי חוֹבתוֹ.
16
כל העוֹנה אמֵן אחר בִרכוֹתיו הרי זה מגוּנה.
והעוֹנה אחר ברכה שהיא סוֹף ברכוֹת אחרוֹנוֹת הרי זה משוּבח,
כגוֹן אחר 'בוֹנֵה ירוּשלים' בבִרכת המזוֹן ואחר ברכה אחרוֹנה של קרית שמע ערבית.
וכֵן בסוֹף כל ברכה שהיא סוֹף ברכוֹת אחרוֹנוֹת עוֹנה בה אמֵן אחר עצמוֹ.
17
ולמה יענה אמֵן ב'בוֹנֵה ירוּשלים',
והרי אחריה בִרכת 'הטוֹב והמֵטיב'? מִפני שברכה זוֹ בימי חכמי מִשנה תִקנוּה וּכאִלוּ היא תוֹספת,
אבל סוֹף עִקר הברכוֹת של מזוֹן היא 'בוֹנֵה ירוּשלים'.
ולמה לֹא יענה אמֵן אחר 'אהבת עוֹלם'? מִפני שהיא סוֹף ברכוֹת רִאשוֹנוֹת.
וכֵן כל כיוֹצֵא בה מִברכוֹת שמברכין אוֹתן תחִלה לדבר,
כגוֹן ברכוֹת שמברכין לִפני קריאת מגִלה והדלקת נֵר חנוּכה לֹא יפסיק באמֵן בין ברכה וּבין דבר שבֵרֵך עליו.
18
ולמה לֹא יענה אחר בִרכת הפֵרוֹת וכיוֹצֵא בה? מִפני שהיא ברכה אחת,
ואין עוֹנה אמֵן אלא אחר ברכה אחרוֹנה שקדמה אוֹתה ברכה אחרת אוֹ ברכוֹת,
כגוֹן בִרכוֹת מלך וּבִרכוֹת כֹהֵן גדוֹל וכיוֹצֵא בהן,
להוֹדיע שכבר הִשלים כל בִרכוֹתיו,
וּלפיכך ענה אמֵן.
19
כל האוֹכֵל דבר האסוּר,
בין בזדוֹן בין בִשגגה אינוֹ מברֵך עליו לֹא בתחִלה ולֹא בסוֹף.
כיצד? הרי שאכל טבל,
ואפִלוּ טבל דדִבריהם,
אוֹ שאכל מעשֵר רִאשוֹן שלֹא נִטלוּ כל תרוּמוֹתיו אוֹ מעשֵר שֵני והקדֵש שלֹא נִפדוּ כהִלכתן אינוֹ מברֵך.
ואין צריך לוֹמר אִם אכל נבֵלוֹת וּטרֵפוֹת אוֹ שתה יין נסך וכיוֹצֵא בהן.
20
אבל אִם אכל דמאי,
אף על פי שאינוֹ ראוּי אלא לעניים,
אוֹ מעשֵר רִאשוֹן שנִטלה תרוּמתוֹ,
אף על פי שלֹא נִטל מִמנוּ חשבוֹן תרוּמה גדוֹלה שבוֹ,
והוּא שהִקדימוֹ בשִבלים,
אוֹ מעשֵר שֵני והקדֵש שנִפדוּ,
אף על פי שלֹא נתן את החֹמש הרי זה מברֵך תחִלה וסוֹף.
וכֵן כל כיוֹצֵא בהן.