1
השוּתפין כוּלן והאריסין והאפִטרוֹפין שמִנוּ אוֹתם בית דין על היתוֹמים,
והאִשה שהיא נוֹשֵאת ונוֹתנת בתוֹך הבית אוֹ שהוֹשיבה בעלה חנונית,
וּבן הבית כל אחד מֵאֵלוּ נִשבע מִדִבריהם בטענת ספֵק,
שמא גזל חבֵרוֹ במשא וּבמתן,
שמא לֹא דִקדֵק בחשבוֹן שביניהן.
:ולמה תִקנוּ חכמים שבוּעה זוֹ? מִפני שאֵלוּ מוֹרין לעצמן שכל מה שיִקחוּ מִנִכסי בעל המעוֹת ראוּי הוּא להן,
מִפני שטוֹרחין ונוֹשאין ונוֹתנין.
לפיכך תִקנוּ להן חכמים שחיבין שבוּעה בטענת ספֵק,
כדי שיעשוּ כל מעשיהן בצדק ואמוּנה.
2
ואין כל אחד מֵאֵלוּ נִשבע בטענת ספֵק עד שיחשֹד המשביע אוֹתן בִשתי כסף,
שהֵן שתי מעין של כסף,
כמוֹ שיִתבאֵר.
אבל אִם חשדן בפחוֹת מִזה אינן נִשבעין.
3
מִכאן הוֹרוּ רבוֹתי,
שאִם מֵת השוּתף האחד אין היוֹרֵש יכוֹל להשביע שוּתפוֹ של אביו בטענת שמא,
שהרי אינוֹ יוֹדֵע הדבר שחשדוֹ בוֹ אביו בודאי כדי שיחשֹד אוֹתוֹ זה היוֹרֵש בִשתי כסף.
ויֵש מי שהוֹרה שמשביע אוֹתוֹ היוֹרֵש בטענת שמא,
וּבזה ראוּי לדוּן,
שהרי היוֹרשין משביעין את האִשה שנעשית אפִטרוֹפא בחיי בעלה.
4
אף על פי שאין שם עֵדים שזה שוּתפוֹ אוֹ אריסוֹ,
אלא הוּא מוֹדה מִפי עצמוֹ ואוֹמֵר:
'שוּתפוֹ' אוֹ 'אריסוֹ' אוֹ 'בן ביתוֹ' 'אני,
אבל לֹא גזלתי כלוּם' הרי זה נִשבע בִנקיטת חֵפץ,
שאין אוֹמרין 'מִגוֹ' לפטרוֹ שבוּעה אלא לפטרוֹ ממוֹן.
:אי זהוּ בן הבית שיֵש לוֹ להשביעוֹ בטענת ספֵק? זה שמכניס פוֹעלין וּמוֹציא פוֹעלין,
מכניס לוֹ פֵרוֹת וּמוֹציא לוֹ פֵרוֹת.
אבל בן הבית שאינוֹ נוֹשֵא ונוֹתֵן אלא נִכנס ברגליו ויוֹצֵא בִלבד אינוֹ יכוֹל להשביעוֹ מִספֵק.
:וכֵן אפִטרוֹפוֹס שמִנהוּ אבי יתוֹמים אין היתוֹמים משביעין אוֹתוֹ בטענת ספֵק.
וכֵן האִשה שלֹא נעשת אפִטרוֹפיא בחיי בעלה,
ולֹא נשאה ונתנה אחר קבירת בעלה אין משביעין אוֹתה מִספֵק.
וכֵן אִם נשאה ונתנה בין מיתה לִקבוּרה אין משביעין אוֹתה על זה שנִשתמשה בוֹ בין מיתה לִקבוּרה,
שאִם אתה אוֹמֵר תִשבע על זה לֹא תִמכֹר לִקבוּרה,
ונִמצא המֵת מִתנוֵּל.
5
המשלֵח ביד חבֵרוֹ חֵפץ למכרוֹ,
אוֹ ששלח בידוֹ מעוֹת לִקנוֹת לוֹ סחוֹרה אוֹ פֵרוֹת,
אף על פי שלֹא נתן לוֹ שכר על זה ואין לוֹ חֵלק ולֹא הניה בִשליחוּת זוֹ,
הוֹאיל ונשא ונתן בממוֹן חבֵרוֹ הרי זה כבן הבית,
ויֵש לוֹ להשביעוֹ מִספֵק שלֹא גזלוֹ כלוּם בעֵת שיביא לוֹ הסחוֹרה שקנה אוֹ המעוֹת שמכר לוֹ בהן.
6
השוּתפין שנוֹשאין ונוֹתנין ביחד,
אוֹ שהיה האחד נוֹשֵא ונוֹתֵן וּמפקיד הסחוֹרה אוֹ מִקצתה אוֹ המעוֹת עִם השֵני בלֹא מִשקל ולֹא מִנין ולֹא מִדה הרי שניהם נִכנסוּ לספֵק,
ויֵש לכל אחד מֵהן להשביע את חבֵרוֹ שבוּעת השוּתפין.
אבל אִם היה האחד הוּא שנוֹשֵא ונוֹתֵן,
והשֵני לֹא נִתעסֵק עִמוֹ כלל אין נִשבע אלא זה שנשא ונתן.
7
חלקוּ השוּתפין והאריסין ונִתגרשה האִשה ונִפרד מֵעליו בן הבית,
והֵביא לוֹ השליח סחוֹרה שקנה לוֹ אוֹ מעוֹת שמכר לוֹ בהן,
ושתק, והלכוּ להן ולֹא תבען מיד אינוֹ יכוֹל לחזֹר וּלהשביען בטענת ספֵק.
:אבל אִם היתה לוֹ טענת ודאי משביעוֹ עליה,
וּמגלגֵל בה כל מה שיִרצה.
וכֵן אִם נִתחיֵב לוֹ שבוּעה אחר זמן,
בין של תוֹרה בין של דִבריהם,
כגוֹן שנעשה לוֹ שוּתף אוֹ בן בית פעם אחרת הרי זה יכוֹל לגלגֵל עליו 'שלֹא גזלתני בשוּתפוּת זוֹ שבינינוּ,
ולֹא כשהייתה שוּתפי' אוֹ 'אריסי' אוֹ 'בן ביתי' אוֹ 'אפִטרוֹפי' 'ברִאשוֹנה'.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
8
השוּתפין שחלקוּ,
ונִשאר להן חוֹבוֹת אֵצל אחֵרים אינן יכוֹלין להשביע זה את זה מִספֵק,
שהרי חלקוּ,
והחוֹב שנִשאר דבר ידוּע הוּא:
כל מה שיִפרעוּ יקח זה חלקוֹ וזה חלקוֹ מִן החוֹב.
:וכֵן אִם נִשאר להן מעוֹת בכיס וּכבר ידעוּ אוֹתן,
ועדין לֹא נטל כל אחד חלקוֹ אין משביעין זה את זה,
שהמעוֹת כחלוּקין הֵן.
וכֵן אִם עשוּ חשבוֹן כל השוּתפוּת,
ונִשאר לאחד מֵהן אֵצל חבֵרוֹ דבר קצוּב וידוּע,
אף על פי שעדין לֹא נטלוּ הרי זה חלקוּ.
:אבל אִם נִשאר ביניהן כל שהוּא מִן הפֵרוֹת ועדין לֹא חלקוּ אוֹתן ולֹא ידעוּ מִשקלן,
אוֹ שנִשאר ביניהן צד מִן השוּתפוּת שלֹא עשוּ בוֹ חשבוֹן ולֹא ידע כל אחד מֵהן כמה חלקוֹ המגיעוֹ הרי השוּתפוּת קימת עדין,
וּמשביעין זה את זה.
9
מי שתבע חבֵרוֹ אחר חלוּקה אינוֹ יכוֹל להשביעוֹ אלא על ידי גִלגוּל,
כמוֹ שאמרנוּ,
אבל יֵש לוֹ להחרים סתם על מי שגזלוֹ כלוּם כשהיה שוּתפוֹ אוֹ אריסוֹ אוֹ בן ביתוֹ ולֹא יוֹדה במה שגזל.