Chapter 4 | פרק ד

1

כשיִרצוּ השוּתפין להִשתתֵף,

במה יקנה כל אחד מֵהן ממוֹן חבֵרוֹ להִשתתֵף בוֹ? אִם במעוֹת נִשתתפוּ יביא זה מעוֹתיו ויביא זה מעוֹתיו,

ויטילוּ אוֹתן לכיס אחד,

ויגביהוּ את הכיס שניהם.

:אבל אִם כתבוּ שטר והֵעידוּ עֵדים,

אף על פי שקנוּ מיד שניהם שיביא זה מֵאה וזה מֵאה וישתתפוּ בהן לֹא קנוּ,

ועדין לֹא נעשוּ שוּתפין,

שאין המטבֵע נִקנה בחליפין.

:לפיכך, אִם נִשתתפוּ בִשאר מִטלטלין,

כיון שקנוּ מידם שיביא זה חביתוֹ של יין וזה כדוֹ של דבש,

והרי נִשתתפוּ בהן נעשוּ שוּתפין בהן.

וכֵן אִם עֵרבוּ פֵרוֹתיהן,

אוֹ ששכרוּ מקוֹם בשוּתפוּת והִניח זה חביתוֹ וזה כדוֹ שנִשתתפוּ בהן הרי אֵלוּ שוּתפין.

:כללוֹ של דבר:

בכל הדרכים שקוֹנה הלוֹקֵח באוֹתן הדרכים עצמן קוֹנין השוּתפין זה מִזה הממוֹן המוּטל ביניהן להִשתתֵף בוֹ.

2

האוּמנין שנִשתתפוּ באוּמנוּת,

אף על פי שקנוּ מידם אינן שוּתפין.

כיצד? שני חיטין אוֹ שני אוֹרגין שהִתנוּ ביניהן שכל שיִקח זה וזה בִמלאכתוֹ יהיה ביניהן בשוה אין כאן שוּתפוּת כלל,

שאין אדם מקנה לחבֵרוֹ דבר שלֹא בא לעוֹלם.

:אבל אִם היוּ לוֹקחין הבגדים מִממוֹן עצמן ותוֹפרין אוֹתן וּמוֹכרין,

ולוֹקחין השתי והעֵרב מִמעוֹתיהן ואוֹרגין וּמוֹכרין,

ונִשתתפוּ בממוֹן שלוֹקחין בוֹ הרי אֵלוּ שוּתפין,

וכל שירויחוּ בִשכר מלאכתן וּבמשאן וּמתנן,

הרי הוּא לאמצע.

3

השוּתפין שהִטילוּ לכיס,

זה מנה וזה מאתים וזה שלֹש מֵאוֹת,

ונִתעסקוּ כוּלן בממוֹן,

וּפחתוּ אוֹ הוֹתירוּ השכר אוֹ הפחת ביניהן בשוה לפי מִנינם,

לֹא לפי המעוֹת.

ואפִלוּ לקחוּ שוֹר לִטביחה,

שאִלוּ טבחוּהוּ היה כל אחד נוֹטֵל מִבשרוֹ כפי מעוֹתיו,

אִם מכרוּהוּ חי וּפחתוּ אוֹ הוֹתירוּ השכר אוֹ הפחת לאמצע.

:במה דברים אמוּרים? בשנשאוּ ונתנוּ במעוֹת שנִשתתפוּ בהן.

אבל אִם המעוֹת קימין ועדין לֹא הוֹציאוּ אוֹתם,

וּפחתוּ אוֹ הוֹתירוּ מֵחמת המטבֵע ששִנהוּ המלך אוֹ אנשי המדינה:

חוֹלקין השכר אוֹ ההפסֵד לפי המעוֹת.

:במה דברים אמוּרים? בִסתם.

אבל אִם הִתנוּ שיִטֹל בעל המֵאה שלֹשה רבעים מִן השכר ויטֹל בעל המאתים רביע,

ואִם יפחתוּ,

לֹא יפחֹת זה שיִטֹל שלֹשת רִבעי השכר אלא רביע ההפסֵד,

ויפסיד זה שנוֹטֵל רביע השכר שלֹשת רבעים מִן הפחת:

הרי אֵלוּ חוֹלקין לפי מה שהִתנוּ,

שכל תנאי שבממוֹן קים.

4

שוּתפין שהִתנוּ ביניהן שיעמדוּ בשוּתפוּת זוֹ עד זמן קצוּב:

כל אחד מֵהן מעכֵב על חבֵרוֹ,

ואינוֹ יכוֹל לחלֹק עד שיגיע הזמן אוֹ עד שיִכלה כל ממוֹן השוּתפוּת,

ואין אחד מֵהן יכוֹל לִטֹל חלקוֹ בקרן ולֹא בשכר עד סוֹף הזמן.

:נִשתתפוּ סתם,

ולֹא קבעוּ להם זמן:

הרי אֵלוּ חוֹלקין כל זמן שיִרצה אחד מֵהן,

וזה נוֹטֵל חלקוֹ מִן הסחוֹרה וזה נוֹטֵל חלקוֹ.

ואִם לֹא היה באוֹתה הסחוֹרה דין חלוּקה,

אוֹ היה בחלוּקתה הפסֵד:

הרי אֵלוּ מוֹכרין אוֹתה וחוֹלקין את הדמים.

:היה זמן ידוּע לִמכירת אוֹתה הסחוֹרה:

יֵש לכל אחד מֵהן לעכֵב שלֹא יחלֹקוּ עד שתִמכֵר הסחוֹרה בזמן הידוּע לִמכירתה,

ואין אחד מֵהן נוֹטֵל לֹא מִן הקרן ולֹא מִן הרוח עד זמן החלוּקה,

אלא אִם כֵן הִתנוּ ביניהן.

:היה להם חוֹב אֵצל אחֵרים אינוֹ יכוֹל לוֹמר לחבֵרוֹ:

'לֹא נחלֹק עד שנִגבה כל חוֹב שיֵש לנוּ',

אלא חוֹלקין,

וּכשיִפרעוּ החוֹבוֹת,

יטֹל כל אחד חלקוֹ.

:היה עליהן חוֹב לאחֵר:

אִם אינן אחראין זה לזה חוֹלקין,

ולִכשיגיע זמן החוֹב לפרעוֹ,

יתֵן כל אחד חלקוֹ; ואִם הֵן אחראין כל אחד מֵהן מעכֵב לחלֹק עד שיגיע זמן השטר,

ויפרעוּ החוֹב.

:ולמה מעכֵב? שהרי חבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ:

'הוֹאיל וכל אחד מִמנוּ חיב לשלֵם כל השטר,

נִשא ונִתֵן בדמים אֵלוּ עד שיגיע הזמן'.

אמר לוֹ חבֵרוֹ:

'נחלֹק, וטֹל אתה דמים כנגד כל השטר ועשֵה בהן סחוֹרה לעצמך,

וּתשלֵם כל השטר בִזמנוֹ':

יֵש לוֹ לעכֵב עדין ולוֹמר לוֹ:

'שמא נפסיד,

והשנים מרויחין יתֵר מִן האחד'.

5

הנוֹתֵן לחבֵרוֹ ממוֹן לילֵך בוֹ לִמדינה פלוֹנית לִסחוֹרה אוֹ לִקנוֹת בוֹ פֵרוֹת לִסחוֹרה אוֹ לישֵב בוֹ בחנוּת אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ וּלהחזיר הממוֹן מיד השוּתף,

עד שיֵלֵך למקוֹם שהִתנוּ ויחזֹר אוֹ עד שיִקנה אוֹתן הפֵרוֹת וימכֹר אוֹ עד שיֵשֵב בחנוּת,

שזה כמי שקבע זמן הוּא.