הִלכוֹת שלוּחים ושוּתפין:
עִנין אֵלוּ ההלכוֹת לידע דין שלוּחוֹ של אדם ושוּתפוֹ וּמִשפטיהן במִקחן וּמִמכרן וּבהפסֵדן וּשכרן.
1
האוֹמֵר לִשלוּחוֹ:
'צֵא וּמכֹר לי קרקע' אוֹ 'מִטלטלין' אוֹ 'קנֵה לי' הרי זה מוֹכֵר ולוֹקֵח לוֹ ועוֹשה שליחוּתוֹ,
וכל מעשיו קימין.
ואין העוֹשה שליח צריך קִנין ולֹא עֵדים,
אלא באמירה בִלבד בינוֹ לבין חבֵרוֹ.
ואין צריכין עֵדים אלא לגלוֹת הדבר אִם כפר אחד מֵהן,
כִשאר כל הטענוֹת.
2
שליח שעבר על דִברי משלחוֹ לֹא עשה כלוּם.
וכֵן אִם טעה בכל שהוּא,
בין בקרקע בין במִטלטלין חוֹזֵר,
שהרי אוֹמֵר לוֹ:
'לתקֵן שלחתיך ולֹא לעוֵּת'.
ולֹא אמרוּ שההוֹניה במִטלטלין שתוּת והעבדים והשטרוֹת והקרקעוֹת אין בהן הוֹניה,
אלא במוֹכֵר שלוֹ אוֹ קוֹנה לעצמוֹ; אבל השליח שטעה בכוּלם בכל שהוּא חוֹזֵר.
3
נתן מעוֹת לִשלוּחוֹ לִקנוֹת לוֹ קרקע,
וקנה לוֹ שלֹא באחריוּת הרי זה עִוֵּת,
והשליח לוֹקֵח אוֹתה לעצמוֹ שלֹא באחריוּת כמוֹ שעשה,
וחוֹזֵר וּמוֹכֵר אוֹתה למשלֵח באחריוּת,
הוֹאיל וקנה אוֹתה בִמעוֹתיו,
והאחריוּת על השליח.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
:לפיכך, אִם הִתנה עליו שעשהוּ שליח בין לתקֵן בין לעוֵּת,
אפִלוּ מכר לוֹ שוה מֵאה בדינר אוֹ לקח לוֹ שוה דינר במֵאה אינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ,
וחיב המשלֵח לִתֵן לוֹ כפי התנאי.
4
האוֹמֵר לִשלוּחוֹ:
'מכֹר לי מִשדה שלי בית סאה',
וּמכר לוֹ בית סאתים הרי זה מוֹסיף על דבריו,
וקנה הלוֹקֵח בית סאה בִלבד.
אמר לוֹ:
'מכֹר לי בית סאתים',
וּמכר לוֹ בית סאה הרי זה מעביר על דבריו,
ולֹא קנה לוֹקֵח.
:אמר לוֹ:
'מכֹר לי שדי לאדם אחד',
והלך השליח וּמכרה לִשנים מִמכרוֹ בטֵל,
שהרי עבר על דבריו.
אמר לוֹ:
'מכֹר לי שדי' ולֹא פֵרֵש,
אפִלוּ מכרה למֵאה מִמכרוֹ קים.
5
הנוֹתֵן מעוֹת לִשלוּחוֹ לִקח לוֹ בהן חִטים אוֹ מין מִמיני סחוֹרה,
ולֹא לקח אין לוֹ עליו אלא תרעֹמת.
נתן לוֹ מעוֹת לִקח בהם חִטים,
בין לאכילה בין לִסחוֹרה,
והלך ולקח לוֹ בהם שעוֹרים,
אוֹ שנתן לוֹ לִקנוֹת שעוֹרים והלך ולקח חִטים:
אִם פחתוּ דמי זה שלקח פחתוּ לשליח,
מִפני שהוּא משנה; ואִם הוֹסיפוּ דמיהם הוֹסיפוּ לבעל המעוֹת.
:היה השער קצוּב וידוּע,
והוֹסיפוּ לשליח במִנין אוֹ במִשקל אוֹ במִדה כל שהוֹסיפוּ לוֹ המוֹכרין הרי הוּא של שניהם,
וחוֹלֵק התוֹספת השליח עִם בעל המעוֹת.
ואִם היה הדבר אין לוֹ קִצבה הכֹל לבעל המעוֹת.
6
מי שהיה חיב לחבֵרוֹ ממוֹן,
בין מִשוּם מִלוה בין מִשוּם פִקדוֹן אוֹ שכירוּת,
ונתן הממוֹן ביד השליח ואמר לוֹ:
'הוֹלֵך ממוֹן זה לבעל חוֹבי' אין השליח צריך להִטפֵל ולִתֵן לוֹ בִפני עֵדים.
ואִם אמר לשליח:
'אל תִפרע חוֹב זה אלא בעֵדים',
וּפרעוֹ שלֹא בעֵדים חיב לשלֵם.
:וכֵן אִם היה החוֹב בִשטר,
בין שאמר לוֹ:
'קח השטר ותֵן לוֹ המעוֹת',
בין שאמר לוֹ:
'תֵן לוֹ המעוֹת וקח השטר',
ונתן בלֹא עֵדים ולֹא לקח השטר חיב לשלֵם,
שהרי לתקֵן שלחוֹ ולֹא לעוֵּת.
7
השוֹלֵח ממוֹן שבידוֹ ביד שליח,
ואמר לוֹ:
'הוֹלֵך ממוֹן זה לִפלוֹני שאני חיב לוֹ',
והלך ונתן לוֹ שלֹא בעֵדים,
השליח אוֹמֵר:
'נתתי', וּבעל חוֹב אוֹ הפוֹעֵל אוֹמֵר:
'לֹא לקחתי',
והרי שלשתן עוֹמדין השליח נִשבע הסֵת שנתן,
והפוֹעֵל אוֹ בעל חוֹב נִשבע הסֵת שלֹא לקח,
וישלֵם הלה לבעל חוֹבוֹ אוֹ לפוֹעֵל אוֹ לבעל הפִקדוֹן.
ואפִלוּ היוּ השלוּחין שנים אין עֵדוּתן מוֹעלת,
מִפני שהֵן נוֹגעין בעֵדוּתן,
שהרי חיבין להִשבע הסֵת.
:במה דברים אמוּרים? שהיה השליח מכחיש את בעל חוֹב והרי שלשתן עוֹמדין.
אבל אִם בא השליח ואמר:
'נתתי כמוֹ שאמרת לי' אינוֹ יכוֹל להשביעוֹ הסֵת שעשה שליחוּתוֹ,
שהרי אין שם טוֹעֵן עליו טענת ודאי שלֹא עשה שליחוּתוֹ.
:וכֵן אִם מֵתוּ השלוּחין אוֹ הלכוּ להן לִמדינת הים,
וּבא בעל חוֹב לִתבֹע את הלֹוה אינוֹ יכוֹל להשביעוֹ הסֵת שלֹא פרעוֹ השליח,
שהרי אין כאן מי שטוֹעֵן עליו טענת ודאי שלקח,
אלא מחרים הלֹוה חֵרם סתם,
וּמשלֵם החוֹב שעליו.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.
8
ראוּבֵן ששלח כתב לשִמעוֹן,
ואמר לוֹ:
'מנה שיֵש לי בידך,
שלחֵהוּ לי ביד לֵוי' אִם רצה לשלחוֹ,
אינוֹ חיב באחריוּתוֹ,
בין שהיה מִלוה בין שהיה פִקדוֹן,
והוּא שיכיר שהוּא כתב ידוֹ.
ואִם טען המלוה ואמר:
'לֹא כתבתי ולֹא שלחתי לך' ישבע הלֹוה הסֵת שכתב ידוֹ בא אֵליו וּלפיכך שלח,
ויפטֵר. וכזה הוֹרוּ רבוֹתי.
:אבל אִם לֹא היה הכתב בִכתב ידוֹ,
אוֹ שאין הלֹוה יוֹדֵע אִם הוּא כתב ידוֹ אוֹ אינוֹ,
אפִלוּ היוּ כתוּבין בוֹ סימנין ואוֹתוֹת שביניהם ביחוּד,
אִם טען ראוּבֵן ואמר:
'לֹא שלחתי כתב,
ואחֵרים רִמוּ בך' שִמעוֹן חיב באחריוּתוֹ וּמשלֵם לִראוּבֵן,
אחר שיחרים על מי ששלח כתב זה מִדעתוֹ ולֹא יוֹדה.
ויֵש מי שהוֹרה שיִשבע ראוּבֵן ואחר כך יטֹל,
כדין כל הנִשבעין ונוֹטלין.
9
לֵוי שבא בִשליחוּת ראוּבֵן ולקח חמִשים,
וּבא ראוּבֵן ואמר:
'לֹא שלחתיו לִקח אלא עשרים,
ועשרים בִלבד הֵביא לי' הרי ראוּבֵן נִשבע שלֹא שלחוֹ אלא לִקח עשרים ועשרים בִלבד הֵביא לוֹ,
כדין כל מוֹדה במִקצת,
ולֵוי נִשבע הסֵת ש'החמִשים שנתתה לי נתתי לִראוּבֵן',
וישלֵם שִמעוֹן מִביתוֹ אִם היה חיב לִראוּבֵן.
וכֵן כל כיוֹצֵא בזה.