1
הסוּמא אוֹ הפִסֵח אוֹ הגִדֵם,
אוֹ החוֹשֵש ברֹאשוֹ אוֹ בעינוֹ אוֹ ברגלוֹ אוֹ בידוֹ,
וכיוֹצֵא בהן הרי הוּא כבריא לכל דבר במִמכרוֹ וּמִקחוֹ וּמתנוֹתיו.
2
אבל החוֹלה שתשש כֹח כל גוּפוֹ וכשל מֵחמת החֹלי,
עד שאינוֹ יכוֹל להלֵך על רגליו בשוּק והרי הוּא נוֹפֵל על המִטה הוּא הנִקרא שכיב מרע,
וּמִשפטי מתנוֹתיו אינן כמתנוֹת הבריא.
:כיצד? שכיב מרע שצִוּה לִתֵן לִפלוֹני כך וכך ולִתֵן לִפלוֹני כך וכך,
בין בחוֹל בין בשבת,
בין כתב בין לֹא כתב זכוּ הכֹל כשימוּת בכל מה שנתן להן,
ואינוֹ צריך קִנין,
שדִברי שכיב מרע כִכתוּבין וכִמסוּרין הֵן.
:ודבר זה מִדִברי סוֹפרים.
אף על פי שאינה קוֹנה אלא מִדִבריהם,
עשוּ אוֹתה כשל תוֹרה כדי שלֹא תִטרֵף דעתוֹ עליו כשיֵדע שאין דבריו קימין.
3
לפיכך, אִם אמר:
'קנוּ מִמני',
אפִלוּ בשבת קוֹנין מִמנוּ,
שזה הקִנין אינוֹ צריך.
4
ואין שכיב מרע צריך לוֹמר:
'אתם עֵדי',
אלא כל השוֹמֵע דבריו הרי זה עֵד,
שאין אדם משטה בִשעת מיתתוֹ.
5
שכיב מרע שצִוּה לִתֵן מתנה לעוּבר שבִמעי אִשתוֹ זכה העוּבר,
מִפני שדעתוֹ של אדם קרוֹבה אֵצל בנוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
6
אמר: 'אִם ילדה אִשתי זכר יטֹל מנה,
ואִם נקֵבה מאתים':
ילדה זכר נוֹטֵל מנה; ילדה נקֵבה נוֹטלת מאתים; ילדה זכר וּנקֵבה הזכר נוֹטֵל מֵאה והנקֵבה מאתים; ילדה טוּמטוּם אוֹ אנדרגינס נוֹטֵל בפחוּת שבִשניהם.
7
שכיב מרע שאמרוּ לוֹ:
'נכסיו למי?',
ואמר להם:
'דוֹמה שיֵש לוֹ בֵן' אוֹ 'שאִשתוֹ מעוּברת',
'עכשיו שאין לוֹ בֵן' אוֹ 'שאין אִשתוֹ מעוּברת' 'נכסיו לִפלוֹני',
ונוֹדע שיֵש לוֹ בֵן אוֹ שהיתה אִשתוֹ מעוּברת,
אף על פי שהִפילה אוֹ מֵת הבֵן אחר כֵן אין מתנתוֹ מתנה.
8
מתנת שכיב מרע אינה קוֹנה אלא לאחר מיתה,
ואין אחד מֵהן זוֹכה בדבר שצִוּה לוֹ,
בין מקרקעין בין מִטלטלין,
אלא לאחר מיתה.
9
לפיכך מוֹציאין לִכתוּבת האִשה ולִמזוֹן האלמנה והבנוֹת מיד אֵלוּ שצִוּה להן,
שהרי במיתתוֹ נִתחיבוּ הנכסים בכתוּבה וּבמזוֹנוֹת,
ואֵלוּ שנתן להן לֹא יקנוּ אלא לאחר מיתה.
10
מתנת שכיב מרע שכתוּב בה קִנין,
בין היתה במִקצת נכסיו בין היתה בכל נכסיו חוֹששין לה שמא לֹא גמר להקנוֹתוֹ אלא בִשטר,
והוֹאיל וּמתנה זוֹ לֹא תִקנה אלא לאחר מיתה,
אין שטר לאחר מיתה,
והרי המתנה בטֵלה.
11
ואִם קנוּ מִמנוּ כדי ליפוֹת כֹח המקבֵל,
כגוֹן שכתוּב בה:
'וקנינוּ מִמנוּ מוּסף על מתנה זוֹ' הרי היא קימת.
12
שכיב מרע שאמר:
'כִתבוּ וּתנוּ מנה לִפלוֹני',
וּמֵת קֹדם שיִכתבוּ ויתנוּ לוֹ אין כוֹתבין ואין נוֹתנין,
שמא לֹא גמר להקנוֹתוֹ אלא בִשטר,
ואין שטר לאחר מיתה.
13
ואִם אמר 'כִתבוּ' כדי ליפוֹת כֹח המקבֵל,
כגוֹן שאמר:
'תנוּ מנה לִפלוֹני,
ואף כִתבוּ וחִתמוּ וּתנוּ לוֹ' הרי אֵלוּ כוֹתבין ונוֹתנין לאחר מיתה.
14
שכיב מרע שכתב כל נכסיו מתנה סתם ולֹא שיֵר כלוּם,
אִם עמד חוֹזֵר,
ואפִלוּ קנוּ מידוֹ כדי ליפוֹת את כֹחוֹ,
בין שהִקנה כל נכסיו לאחד בין שכתבם לִשנים,
שאוּמדן דעת הוּא שלֹא נתן זה הכֹל אלא ונִתכוֵּן שלֹא יקנוּ כלוּם אלא אחר מוֹתוֹ.
15
שיֵר כלוּם לעצמוֹ,
בין קרקע בין מִטלטלין הרי זוֹ מתנה במִקצת,
וּסתמה כמתנת בריא שקוֹנה מִזמן הכתיבה,
לפיכך אינוֹ חוֹזֵר.
והוּא שקנוּ מידוֹ,
שמתנת שכיב מרע במִקצת צריכה קִנין,
בין עמד בין לֹא עמד.
16
במה דברים אמוּרים? בשנתן סתם,
שהרי אנוּ אוֹמדין דעתוֹ ואוֹמרין:
הוֹאיל ושיֵר,
לֹא נִתכוֵּן אלא להקנוֹת לוֹ מֵחיים,
כמתנת בריא.
17
אבל אִם נתן לוֹ המִקצת בפֵרוּש במתנת שכיב מרע,
שאינוֹ קוֹנה אלא לאחר מיתה אינוֹ צריך קִנין,
ואִם עמד חוֹזֵר,
ואִם לֹא עמד קנה זה המִקצת.
ואִם היה בה קִנין לֹא קנה אלא אִם כֵן היה מיפה כֹחוֹ,
כמוֹ שבֵארנוּ.
18
אל תִטעה בִשכיב מרע שכתב כל נכסיו וּפֵרֵש שנתן הכֹל מֵעכשיו והִקנה מֵחיים; שאין זוֹ מתנת שכיב מרע אלא כִשאר כל מתנוֹת הבריאים,
שאִם הִגיע השטר ליד המקבֵל אוֹ שקנוּ מיד הנוֹתֵן קנה הכֹל,
ואינוֹ יכוֹל לחזֹר בוֹ.
19
הנוֹתֵן מתנה כשהוּא שכיב מרע,
וכתוּב בה:
'בחיים וּבמות' אוֹ 'מֵחיים וּבמות',
בין בכֹל בין במִקצת,
הוֹאיל ויֵש בה 'וּבמות' הרי זוֹ מתנת שכיב מרע,
שזה שכתב בה 'וּבמות' שלֹא יקנה אלא לאחר מיתה,
וזה שכתב בה 'בחיים' סימן,
לישֵב דעתוֹ שיִחיה מֵחֹלי זה.
20
שכיב מרע שנתן הנכסים שהדבר הגלוּי שהֵן כל הנכסים שיֵש לוֹ הרי זוֹ כמתנה במִקצת,
ואִם קנוּ מידוֹ ועמד אינוֹ חוֹזֵר,
חוֹששין אנוּ שמא נִשארוּ לוֹ נכסים אחֵרים בִמדינת הים,
עד שיֹאמר:
'כל נכסי שהֵן אֵלוּ',
אוֹ שיִהיה מוּחזק שאין לוֹ נכסים אלא אֵלוּ,
ואחר כך תִהיה מתנה בכֹל.
21
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחֵרים,
רוֹאים: אִם כִמחלֵק כתבן:
אִם מֵת קנוּ כוּלם; עמד חוֹזֵר בכוּלם.
ואִם כנִמלך,
אחר ששיֵר חזר וכתב וחזר וכתב,
וקנוּ מידוֹ על כל אחד ואחד:
מֵת קנוּ כוּלן; עמד אינוֹ חוֹזֵר אלא באחרוֹן,
שהרי נתן לוֹ כל נכסיו הנִשארים.
22
הכוֹתֵב כל נכסיו לעבדוֹ,
ועמד חוֹזֵר בנכסים ואינוֹ חוֹזֵר בעבד,
שהרי יצא עליו שֵם בן חֹרין.
23
שכיב מרע שצִוּה מֵחמת מיתה,
כגוֹן שהיתה דעתוֹ נוֹטה שהוּא מֵת ודאי,
ונִכר דבר זה מִכלל דבריו אף על פי שקנוּ מידוֹ במִקצת,
אִם עמד חוֹזֵר.
24
המפרֵש בים,
והיוֹצֵא בשירה,
והיוֹצֵא בקוֹלר,
והמסוּכן, והוּא שקפץ עליו החֹלי והִכביד עליו חליוֹ כל אחד מֵארבעתן כִמצוּה מֵחמת מיתה הוּא,
והרי דבריו כִכתוּבין וכִמסוּרין,
וּמקימין אוֹתן אִם מֵת.
ואִם נִצל ועמד,
אפִלוּ קנוּ מידוֹ במִקצת חוֹזֵר,
כדין כל מצוּה מֵחמת מיתה.
25
שכיב מרע שנִתק מֵחֹלי לחֹלי,
אִם לֹא עמד ולֹא הלך על מִשענתוֹ בשוּק מתנתוֹ מתנה.
26
עמד בין החֹלי שצִוּה בוֹ וּבין החֹלי שמֵת מִמנוּ,
והלך על מִשענת אוֹמדין אוֹתוֹ על פי רוֹפאים:
אִם מֵחמת חֹלי הרִאשוֹן מֵת מתנתוֹ קימת; ואִם לאו אין מתנתוֹ קימת.
הלך בשוּק בלֹא מִשענת אינוֹ צריך אֹמד,
אלא בטלוּ מתנוֹתיו הרִאשוֹנוֹת.
27
מתנת שכיב מרע שאין כתוּב בה שמִתוֹך חֹלי זה שצִוּה בוֹ מֵת,
ואין העֵדים מצוּיין לִשאֹל להם,
אף על פי שהרי זה המצוּה מֵת הרי המתנה בטֵלה,
שאין מיתתוֹ ראיה,
שמא עמד מֵחֹלי שנתן בוֹ המתנה ואחר כך חלה חֹלי אחֵר וּמֵת.
לפיכך הנכסים בחזקת היוֹרשין,
עד שיביא ראיה שמִתוֹך החֹלי שנתן בוֹ מתנה זוֹ מֵת.