1
לעוֹלם אוֹמדין דעת הנוֹתֵן:
אִם היוּ הדברים מראין סוֹף דעתוֹ עוֹשים על פי האֹמד,
אף על פי שלֹא פֵרֵש.
כיצד? מי שהלך בנוֹ לִמדינת הים ושמע שמֵת,
ועמד וכתב כל נכסיו לאחֵר מתנה גלוּיה גמוּרה,
ואחר כך בא בנוֹ אין מתנתוֹ קימת,
שהדברים מוֹכיחין שאִלוּ ידע שבנוֹ קים לֹא היה נוֹתֵן כל נכסיו.
לפיכך אִם שיֵר מִנכסיו כל שהוּא,
בין קרקע בין מִטלטלין מתנתוֹ קימת.
2
וכֵן הכוֹתֵב כל נכסיו מתנה לאחד מִבניו,
בין שהיה בריא בין שהיה שכיב מרע,
אפִלוּ היה הבֵן קטן המוּטל בעריסה לֹא עשהוּ אלא אפִטרוֹפוֹס,
והרי הוּא בכל הנכסים כאחד מֵאחיו; אוּמדן דעת הוּא שלֹא נִתכוֵּן אלא לִהיוֹת אחיו נִשמעין לוֹ.
ואִם שיֵר כל שהוּא,
בין קרקע בין מִטלטלין זכה הבֵן במתנה.
3
במה דברים אמוּרים? שכתב לבֵן בין הבנים.
אבל אִם כתב כל נכסיו לבֵן בין הבנוֹת,
אוֹ לבת בין הבנוֹת,
אוֹ לאחד מִן היוֹרשין בין שאר היוֹרשין,
אף על פי שלֹא שיֵר כלוּם מתנתוֹ קימת.
4
וכֵן הכוֹתֵב כל נכסיו לאִשתוֹ,
בין בריא בין שכיב מרע אף על פי שקנוּ מידוֹ,
לֹא עשה אוֹתה אלא אפִטרוֹפיא על יוֹרשיו,
בין שהיוּ יוֹרשיו בניו מִמנה אוֹ מֵאחרת אוֹ אחיו אוֹ שאר יוֹרשיו.
ואִם שיֵר כל שהוּא,
בין קרקע בין מִטלטלין קנת כל שכתב לה.
5
במה דברים אמוּרים? בִנשוּאה.
אבל אִם כתב כל נכסיו לאִשתוֹ ארוּסה אוֹ לִגרוּשה,
אף על פי שלֹא שיֵר כלוּם הרי היא כִשאר כל אדם,
וּמתנתוֹ קימת.
6
הכוֹתֵב כל נכסיו לאחד מִבניו וּלאחֵר זר קנה האחֵר חצי הנכסים במתנה,
ונִשאר החֵצי לבניו; והבֵן שנתנוֹ לוֹ אפִטרוֹפוֹס על שאר אחיו.
7
וכֵן אִם כתב כל נכסיו לאִשתוֹ וּלאחֵר האחֵר קנה מחצה,
ואִשתוֹ אפִטרוֹפיא על המחצה.
8
כל אִשה שקנת כל נִכסי בעלה במתנה אִבדה כתוּבתה,
ותִקרע. לפיכך,
אִם יצא עליו שטר חוֹב,
והלכוּ כל הנכסים בחוֹבוֹ שקדם המתנה תִשאֵר היא בלֹא כלוּם,
ולֹא תִקח בִכתוּבתה שקדמה החוֹב,
שאוּמדן דעתה הוּא שבהניה שבאה לה בִשמוּעה זוֹ שכתב לה כל נכסיו,
אִבדה כל זכוּת שיֵש לה בנכסים חוּץ מִמתנה זוֹ.
9
וכֵן הכוֹתֵב כל נכסיו לבניו,
בין זכרים בין נקֵבוֹת,
בין בריא בין שכיב מרע,
וכתב לאִשתוֹ עִמהן קרקע כל שהוּא,
הוֹאיל ועשה אוֹתה שוּתף בין הבנים ולֹא מִחת אִבדה כתוּבתה,
ואינה טוֹרפת מִנכסים אֵלוּ כלוּם.
אבל מִנכסים שיבֹאוּ לוֹ אחר אֵלוּ נוֹטלת מֵהן כתוּבתה.
10
כתב לה עִמהן מִטלטלין בִלבד,
אוֹ ששיֵר לעצמוֹ קרקע כל שהוּא כתוּבתה קימת.
ותקנת גאוֹנים היא שאפִלוּ שיֵר מִטלטלין כל שהוּא כתוּבתה קימת,
שהרי היא אוֹמרת:
'מִמה ששיֵר אני גוֹבה',
וּמִתוֹך שתֵרֵד למה ששיֵר,
תֵרֵד לִשאר נכסים ותִטרֹף.
11
הכוֹתֵב כל נכסיו לבניו וכתב לאִשתוֹ חֵלק עִמהן,
וּמֵת אחד מִן הבנים בחייו הרי זוֹ גוֹבה כתוּבתה מֵחֵלק זה שמֵת,
שלֹא אִבדה זכוּתה אלא מִלִטרֹף מֵהן.
12
הרוֹצה להִנשֵא,
וכתבה כל נכסיה בין לִבנה בין לאחֵר ואחר כך נִשֵאת,
ונִתגרשה אוֹ מֵת בעלה מתנתה בטֵלה,
שזוֹ מברחת היא,
ולֹא כתבה כל נכסיה אלא להבריח מִבעלה שלֹא יירשנה,
וּכשתִהיה צריכה להן יחזרוּ לה.
לפיכך, אִם מֵתה היא בחיי בעלה קנה המקבֵל מתנה את הכֹל.
ואִם שירה כלוּם,
אפִלוּ מִטלטלין מתנתה קימת,
ואף על פי שנִתגרשה אינה חוֹזרת.
13
כל הנוֹתנין כל נִכסיהם,
כשתִבטל המתנה ויחזרוּ כל הנכסים לבעלים הרִאשוֹנים אין המקבֵל מתנה מחזיר פֵרוֹת שאכל,
שאפִלוּ נתן האדם מתנה בפֵרוּש על מנת להחזיר כל ימי חיי פלוֹני,
הרי זה אוֹכֵל פֵרוֹת כל זמן המתנה,
כמוֹ שבֵארנוּ.
14
מי ששלח כֵלים מִמדינת הים,
ואמר: 'יתנוּ אֵלוּ לבני' הרי אֵלוּ ינתנוּ לבנים ולבנוֹת:
הראוּי לבנים לבנים,
כגוֹן ספרים וּכלי מִלחמה,
והראוּי לבנוֹת,
כגוֹן כלי משי הצבוּעין וחלי זהב יטלוּ אוֹתוֹ הבנוֹת.
היוּ ראוּיין לִזכרים ולִנקֵבוֹת יטלוּ אוֹתן הזכרים.
:וכֵן המשלֵח כֵלים לביתוֹ סתם,
והיוּ בהן כֵלים הראוּיין לבנוֹת יטלוּ אוֹתן בנוֹתיו; אוּמדן דעת הוּא שלהן שלח.
ואִם אין לוֹ בנוֹת אוֹ שהיוּ בנוֹתיו נשוּאוֹת יטלוּ אוֹתן נשי בניו,
שהדעת נוֹטה שלהן שלח.
15
המשיא בנוֹ הגדוֹל לִבתוּלה בבית קנה הבית,
והוּא שיִהיוּ נִשוּאים רִאשוֹנים לזה הבֵן,
ולֹא הִשיא האב בֵן אחֵר קֹדם לוֹ,
ולֹא שיֵר האב בזה הבית שיִחֵד לוֹ כלוּם.
וּדברים אֵלוּ כהלכה שאין לה טעם הֵן,
ונגעוּ חכמים בדבר זה מֵאוּמדן הדעת,
שמֵרֹב שִמחתוֹ ואהבתוֹ גמר והִקנהוּ הבית,
שהרי לֹא שיֵר בוֹ לעצמוֹ כלוּם.
לפיכך אִם שיֵר שם אפִלוּ פך אחד לֹא קנה הבית.
:יחֵד לוֹ בית וּכלי בית,
אף על פי ששיֵר בבית כלי אחד לעצמוֹ אוֹ היה לוֹ שם אוֹצר וכיוֹצֵא בוֹ קנה כלי הבית,
אבל הבית לֹא קנה.
16
יחֵד לוֹ בית ועליה בית קנה,
עליה לֹא קנה.
וכֵן אִם יחֵד לוֹ בית ואכסדרה לֹא קנה אכסדרה.
שני בתים זה לִפנים מִזה לֹא קנה אלא האחד שנשא בוֹ.
17
כבר בֵארנוּ בנִשוּאין ששנים שהיוּ ביניהן שִדוּכין,
וּפסק זה על ידי בנוֹ וזה על ידי בִתוֹ,
ואמרוּ: 'כמה אתה נוֹתֵן לבִנך?' 'כך וכך',
'וכמה אתה נוֹתֵן לבִתך?' 'כך וכך',
ועמדוּ וקִדשוּ קנוּ באמירה.
ואינן קוֹנין באמירה זוֹ עד שעת הנִשוּאין,
שכל הפוֹסֵק דעתוֹ לִכנֹס.
:וּצריכין שיִהיוּ הדברים שפסקוּ מצוּיין בִרשוּתן,
שאין אדם מקנה דבר שלֹא בא לעוֹלם,
כמוֹ שבֵארנוּ.
וּדברים אֵלוּ לֹא נִתנוּ להִכתֵב,
לפיכך אינן בִשטר עד שיִטרֹף בהן.
18
המקדֵש את האִשה,
אפִלוּ קִדשה באלף דינר,
בין שחזרה היא בין שחזר הוּא,
בין שמֵת הוּא בין שמֵתה היא אין הקִדוּשין חוֹזרין לעוֹלם,
אלא הרי הֵן מתנה גמוּרה שאין לה חזרה.
19
ואִם היוּ קִדוּשי טעוּת חוֹזרין המעוֹת.
20
והמקדֵש אחוֹתוֹ המעוֹת מתנה; אדם יוֹדֵע שאין קִדוּשין תוֹפסין בעריוֹת,
ואין זה טוֹעה,
אלא גמר ונתן לשֵם מתנה.
21
השוֹלֵח סִבלוֹנוֹת לבית חמיו,
בין מרוּבין בין מוּעטין,
בין שאכל שם סעוּדת אֵרוּסין בין שלֹא אכל,
בין שמֵת הוּא בין שמֵתה היא,
אוֹ שחזר בוֹ האיש יחזרוּ הסִבלוֹנוֹת כוּלם,
חוּץ מִן המאכל והמשקה.
22
וכֵן כֵלים מוּעטין ששלח להִשתמֵש בהן שם בבית אביה:
אִם נִשתמשה בהן וּבלוּ אוֹ אבדוּ אינן מִשתלמין; אבל אִם היוּ קימין חוֹזֵר הכֹל,
וגוֹבה אוֹתן בבית דין,
שהדבר ידוּע שלֹא שלחן אלא דרך נוֹי בִלבד.
23
חזרה היא בוֹ חוֹזֵר הכֹל,
ואפִלוּ המאכל והמשקה נוֹתנת דמיו בזוֹל,
וּכבר הִסכימוּ גאוֹנים שאִם היוּ דמי המאכל והמשקה שִשה משלמת ארבעה אִם חזרה בה,
שלֹא נתן לה מתנה זוֹ אלא ודעתוֹ שלֹא תחזֹר בוֹ.
24
הוֹרוּ רבוֹתי,
שאִם היה מִנהג המדינה שיעשה כל ארוּס סעוּדה ויאכיל רֵעיו אוֹ יחלֵק מעוֹת לשמשין וחזנין וכיוֹצֵא בהן,
ועשה כדרך שעוֹשין כל העם,
וחזרה בוֹ משלמת הכֹל,
שהרי גרמה לוֹ לאבֵד ממוֹנוֹ,
וכל הגוֹרֵם לאבֵד ממוֹן חבֵרוֹ משלֵם; והוּא שיִהיוּ לוֹ עֵדים כמה הוֹציא,
שאין זה נִשבע ונוֹטֵל.